ממרחב סגור למרחב פתוח, מקטיעה לאיחוי / אורנה לוין מגד. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור בפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, בית הספר לעבודה סוציאלית, פברואר 2011. עבודה זו מתארת ומנתחת את אבני הבניין שמהם מובנית זהותו האישית של המאומץ. תיאור וניתוח זה נעשים באמצעות סיפורי החיים של המאומצים, כפי שסופרו על ידיהם. נקודת המוצא של העבודה היא שלא קיימת אמת אחת אובייקטיבית שמחוץ לאדם ושאותה יש לגלות, אלא עבור כל אדם קיימת המציאות הסובייקטיבית שלו (Lincoln & Guba, 2000). העבודה מסתמכת על המסורת הנרטיבית, המתייחסת לסיפורי חיים כמשקפים את הזהות האישית של הנחקר (Whitty, 2002).
בקרב החוקרים רווחת ההנחה שזהותו של המאומץ מתגבשת על בסיס הזדהותו עם הוריו המאמצים. מכיוון שהזדהות זו אינה לוקחת בחשבון את הוריו הביולוגיים, המאומץ יחווה קושי מתמשך בגיבוש זהותו האישית. לכן על פי הנחה זו, גם אם המאומץ יחוש הזדהות רבה ושייכות כלפי הוריו המאמצים, בתהליך התבגרותו הוא יהיה צפוי לפתח זהות פחות קוהרנטית, או כזו המתגבשת על בסיס של עצמי מזויף (Brinich, 1990; Hoopes, 1990; Feigelman, 1997; Friedlander, 1999). לחלופין, חוקרים שחקרו את המאומצים על פי הגישה הפנומנולוגית קונסטרוקטיביסטית יצאו מתוך ההנחה שניתן לתפוס את זהותו של המאומץ כזהות אישית "דיאלוגית", או כזהות אישית "מגוונת", היכולה להכיל את כל מגוון הניגודים והסתירות הכלולים בהווייתו של המאומץ (Bertocci & Schechter, 1991; Galvin, 2003). בהסתמך על הניגודים שבין שתי ההנחות, שאלת המחקר המרכזית היא איך המאומץ תופס את אימוצו וכיצד תפיסה זו משפיעה על הבניית זהותו כמאומץ. שאלת מחקר זו מתייחסת למלאכת השזירה של הבניית הזהות על שני בסיסיה, ליחסיו עם הוריו המאמצים ולקשריו ותפיסתו את הוריו הביולוגיים.
עבודה זו מוסיפה ממדים לבחינת האופן שבו נבנית הזהות האישית של המאומץ. נבדקו בה שני נושאים מרכזיים נוספים שעלו בראיונות הראשונים ונראה היה שיש להם פוטנציאל להשפיע על זהות מאומצים. האחד, הכללת משמעות הקשר הממשי והדמיוני של המאומץ להוריו הביולוגיים כמשפיעה על הבניית זהותו. השני, הכללת השפעת החברה על עיצוב הזהות של המאומץ. שני נושאים אלה הוכנסו למדריך הריאיון ותוצאות המחקר הנוכחי מתייחסות גם לשני עולמות התוכן האלה בסיפורי החיים של המאומצים.
משתתפי המחקר הם מאומצים בוגרים בני 56-18 אשר אומצו בינקותם עד גיל שישה חודשים. הם נבחרו על ידי שיטת דגימה שנקראת דגימה תאורטית ומכוונת (purposeful sampling). זוהי דגימה מגמתית שמטרתה להגיע לסוג האוכלוסייה הרלוונטי לנושא הנחקר (Patton, 1990; Creswell, 1998). כמו כן, מבנה המדגם מתבסס על עיקרון שונות מרבית (maximum variation), שעל פיו יש להגיע לייצוג מרבי של האוכלוסייה הנחקרת על מאפייניה הייחודים ועל התופעות שהיא מייצגת.
למשתתפי המחקר נערכו ראיונות עומק המקובלים על פי המסורת הנרטיבית כשחלק מהריאיון היה פתוח ("ספר לי על עצמך") וחלקו האחר מובנה. הראיונות הוקלטו ושוכתבו מילה במילה. ניתוח הראיונות נעשה בשיטת המעגל ההרמנויטי - שיטת ניתוח ספירלית הדורשת קריאה חוזרת ונשנית של חומרי הראיונות - וכל קריאה יצרה רמת מודעות נוספת. בקריאה הראשונה החוקרת התייחסה לתוכן הגלוי, כלומר להשתלשלות האירועים כפי שהובאה על ידי המספר ובאה לידי ביטוי בניתוח ההוליסטי (Kavle, 1996; Lieblich & Tuval-Mashiach & Zilber, 1998). כמו כן נעשה ניתוח רוחבי תמתי (Roseenwald, 1988), שבחן את הדפוסים המחברים בין המרואיינים ואלה המבדילים ביניהם, כדי ללמוד על התופעה ולנסות להגיע להמשגה.
הממצאים ההוליסטיים אורגנו על פי שיטתה של קסן (Kacen, 2002), שלדבריה, "שם הסיפור" שנותן המרואיין לסיפורו מייצג את "קו הסיפור". "שם הסיפור" מכוון למשמעות שנותן המספר לסיפור חייו. במחקר זה קובצו קווי הסיפור לשישה תתי-צפנים: 1. החיים כטלנובלה, 2. היעדר שליטה, 3. כמיהה לגאולה, 4. מחפשים, 5. מתמודדים, 6. מצליחים. הדבר המאחד את קווי הסיפור האלה היא הדרך שבה סוגיית האימוץ נשזרת בחוויה הכוללת של המאומץ את סיפור חייו. מיקום החוויה של המרואיינים את סוגיית אימוצם באה לידי ביטוי בשלושה מרחבים שונים: המרחב הסגור, המרחב הפתוח ומרחב המטוטלת. המרחב הסגור - שאליו שייכים המרואיינים החווים את עצמם באופנים הבאים: "החיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה" - מייצג את המרואיינים הממקמים את חוויית היותם מאומצים במרחב הפנימי של חייהם. מרחב זה מאכלס את עולם הדמיון והפנטזיה שלהם, שאיננו בא במגע עם החוץ. המרחב הפתוח - שאליו שייכים ה"מתמודדים" וה"מצליחים" - מייצג את המרואיינים החווים את היותם מאומצים כמרחב פתוח, ובו מתקיימת זרימה חופשית בין עולמם הפנימי לעולם היחסים הבין-אישיים ולקשר שלהם עם החברה. מרחב פתוח זה מאפשר עבורם קיום של דיאלוג מתמיד בין המרחבים השונים של חייהם. מרחב המטוטלת - שאליו שייכים המרואיינים של ה"כמיהה לגאולה" וה"מחפשים" - מייצג את המרואיינים החווים את עובדת אימוצם בתווך שבין המרחב הסגור לפתוח. הם פתוחים לחיפוש אחר "עובדות" הקשורות לאימוצם במציאות החיצונית להם, אך לרוב הם נוטים לתת פרשנות לגילויים שלהם בהתאם לפנטזיות שעיצבו את תפיסותיהם הקודמות לגילוי. אצל מרואיינים אלה מתקיימת תנועת מטוטלת תמידית. הם נמצאים בקונפליקט בין הרצון לחשוף את עצמם למציאות החיצונית לבין הקושי לפגוש פרטים או חוויות שאינן תואמות את המציאות הפנימית שלהם. במצב זה נטייתם היא לשוב למרחב הסגור. ממצאי המחקר מלמדים שהבניית הזהות של המאומצים מתאפשרת באופן מיטבי עם קיומה של זרימה חופשית בין המרחבים של חייהם, בין המרחב של המשפחה המאמצת לבין זו של המשפחה הביולוגית. לעומת זאת חסימה בזרימה מבודדת את המאומצים ויוצרת הגבלה של זהותם, כזו המבוססת רק על חלק ממרכיבי הזהות שלהם.
הניתוח התמטי חולק לשני פרקים: הקטיעה והאיחוי. הפרק הראשון, הנקרא קטיעה, מתאר גורמים שונים המקשים על המאומצים לחוש עצמם כמי שממזגים את החלק הביולוגי ואת החלק המאמץ לכלל חוויה של אחדות. זהותם מתפצלת בין הזהות המבוססת על השייכות להוריהם המאמצים לבין זו המשויכת להוריהם הביולוגיים, הנוכחת והנעדרת בו-זמנית. הקטיעה מתוארת באמצעות שלוש תמות: 1. הממד החווייתי של המשכיות גדועה, 2. אני כסוד, 3. אני כאחר, כזר. התמה הראשונה מתארת את חוויית הגדיעה של המאומצים משורשיהם הביולוגיים באמצעות תחושות סנסוריות של נפילה, חור וריק. התמה השנייה מתארת כיצד הסודות מנתקים את המאומצים מהמציאות הריאלית של החיים. התחושה המרכזית שלהם היא של "חיים בבועה" או בעולם דמיוני. התמה השלישית מתארת חוויה של נתק של המאומצים מהחברה הסובבת אותם. התחושות המרכזיות שלהם הן של בדידות וזרות. הם חווים את החברה כיוצרת תחושה של הדרה, גינוי והזרה כלפיהם.
ממצאי הפרק השני, הנקרא איחוי, מציגים את המסע של המאומצים להכללת חלקיהם השונים בתוכם, אלה המורשים ואלה הסביבתיים. דהיינו, אלה המיוחסים להוריהם הביולוגיים ואלה השייכים להוריהם המאמצים. כפי שמתואר, איחוי זה יוצר אצל המאומצים, בסופו של דבר, חוויות של חיוניות ושלמות עצמית, ערך עצמי גבוה וחיבור לסביבותיהם השונות. האיחוי מתואר באמצעות שלוש תמות: 1. חוויות של התמזגות ואיחוד, 2. תחושות השתייכות, 3. שיוך חברתי. התמה הראשונה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים עם הוריהם הביולוגיים, באמצעות חוויות סנסוריות. חוויות אלה באות לידי ביטוי בחוויות של מיזוג למקום, לאלוהות ולטבע, או כמיזוג המתרחש בחלום. התמה השנייה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם באמצעות חוויות של הזדהות ודמיון, הן לסביבתם המאמצת והן לסביבתם הביולוגית. התמה השלישית מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם הרחבה. האיחוי מתרחש באמצעות התחושה שלהם שביכולתם להשפיע ולעצב את סביבתם ובכך לחוש משויכים אליה.
על סמך ממצאים אלה נבנה המודל המצביע על תנועה בין קטיעה לאיחוי. הוא מתאר את התהליך המאפשר למרואיינים לנוע מזהות מקוטעת לעבר זהות מאוחדת. זהות מקוטעת מתבטאת בחוויות של חוסר אונים, פסיביות, ניתוק רגשי ובדידות, בעוד זהות מאוחדת מתבטאת בחוויות של שלמות ומלאות. ממצאי המחקר עוקבים אחר הגורמים המעכבים והמזרזים את התנועה הזאת. הגורמים המעכבים הם רישומה של הקטיעה בתחושות הגופניות-חושיות, החוויה של היותם סוד לעצמם ולסביבתם, וההדרה החברתית המתרחשת בחייהם. הגורמים המזרזים את התנועה הם היכולת להתמזג מחדש עם התחושה שנקטעה, והיכולת של ההורים המאמצים ולעתים גם הביולוגיים לשייך את המאומצים לעצמם ולהכיר בקיומם של הורים נוספים שהם בעלי משמעות גדולה עבור המאומצים. כמו כן מזרזת את התנועה הכרה חברתית בזהותם של המאומצים כמשויכים באופן אותנטי לשתי הסביבות שלהם. ממצאי מחקר זה אף מתווים את כיוון התנועה המאפשרת את האיחוי. תנועה זו מאותרת דווקא באזור של הזהות החברתית המשפיעה על הזהות האישית ויוצרת אף שינויים בזהות הגופנית-תחושתית. נראה שאותם מאומצים שהוריהם המאמצים והביולוגיים והם עצמם התריסו כנגד המסר העולה מפרקטיקת האימוץ, שהעדפתו היא אנונימיות וסודיות, הם אלה שהתאפשר להם להבנות את זהותם על סמך כל מרכיביהם.
האחדה בין ממצאי הניתוח ההוליסטי והתמטי יצרה שלושה סגנונות של עיצוב זהות אימוצית המתייחסים לממדי הזמן, המרחב והאחרים המשמעותיים:
זהות במרחב סגור: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את מרואייני ה"חיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה". מרואיינים אלה חשים עצמם בנתק מוחלט מזרימת החיים. הם חווים את עצמם כמי שחיים בבועה המאכלסת את עולם הפנטזיה והדמיון של עצמם. בועה זו יוצרת גם נתק בין הזמן הפנומנולוגי לזמן הקוסמולוגי. הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש סגורים במרחב החיים מתוארים בשלוש התמות: "המשכיות גדועה", "אני כסוד" ו"אני כזר". הגורמים הללו הם: נתק מהשורשים הביולוגיים, הקשור לפרידה מההורים הביולוגיים; היעדר הידיעה את עצמי, הקשורה לסודות ושקרים, והחוויה של היותי זר לסביבתי, הקשורה ליחס המתנכר של הסביבה. התמקמות זו במרחב סגור יוצרת זהות מקוטעת שאין בה תחושה של המשכיות לאורך זמן, וכמו כן היחסים עם אחרים משמעותיים נותרים מקוטעים.
חוויות אלה יוצרות התכנסות בתוך המרחב הגופני אשר מחד גיסא קוטע אותם מזרימת החיים ואחרים משמעותיים, אך מאידך גיסא שומר על שלמותם, וגופם והגנטיקה שלהם נשמרת באותו מרחב.
זהות במרחב מעברי: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את הטיפוסים "כמיהה לגאולה" ו"מחפשים". קבוצות אלה ממחישות את התנועה הבלתי נראית המתרחשת בין הקטיעה לאיחוי. המרואיינים השייכים ל"כמיהה לגאולה" מתארים את היציאה מהמרחב הסגור אל עבר מרחב מטפיזי שבו מתקיימת חוויה של זמן נצחי. מרחב זה מסמן את האפשרות לאחות את הקטיעה, זו המתרחשת במרחב מעצם היותנו שייכים למרחב היקום כולו. עבור אחדים מן המרואיינים בשתי קבוצות אלה, האלוהות מגלמת בתוכה את איחוד כל ההשתייכויות עלי אדמות, הם חווים את הזמן כנצחי, וכך נוצרת אפשרות לאיחוי הקטיעה מהשורשים הביולוגיים ותחושה של המשכיות.
המרואיינים השייכים לטיפוס ה"מחפשים" מתארים דרכים אחרות של אפשרויות להתנועע בין הקטיעה לאיחוי. מרואיינים אלה פונים הן למרחב התוך-נפשי, בו ניתן לעשות אינטגרציות למרחבים שונים וזמנים שונים, והן למרחב הציבורי, בו החיפוש האקטואלי אחרי השורשים הביולוגיים מזין את מרחב היחסים ואת המרחב התוך-אישי. המרחב המעברי מאפשר לחולל עיבודים רגשיים לתחושות של היעדרות, של ריקנות ושל כעס הנובעים מהקטיעה מהשורשים, ולהכין את הקרקע לעבר האפשרות של השרשה ואיחוי, המתרחשים באמצעות האחדה של מכלול מרכיביהם ומביאים אותם לעבר תחושה של מלאות.
זהות במרחב פתוח: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את טיפוסי "המתמודדים" ו"המצליחים". המאפיין אותם היא הזרימה החופשית המתקיימת בחייהם בין המרחבים השונים של חייהם, היכולת לחוש התאמה בין הזמן הקוסמולוגי לזמן הפנומנולוגי, והיכולת לקיים קשרים מגוונים ובעלי משמעות עם סביבתם.
הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש עצמם נעים בחופשיות בין מרחבי החיים השונים שלהם קשורים ליכולת לאחות באופן גופני ובאופן דמיוני את הקשר להורים הביולוגיים, לחוש משויכים להוריהם המאמצים והביולוגיים כאחד. לעתים הם אף ממשים קשר זה במציאות הריאלית דרך קשר מתמיד בין משפחתם המאמצת והביולוגית. הכרה וקבלה חברתית של שייכותם זו, מסייעת להם לחוש מחויבות עמוקה יותר לשתי משפחותיהן. המרחב הפתוח מאפשר תנועה חופשית בין כלל מרחבי חייהם, אך הדגש הוא על איחוי מלא כפועל יוצא של הכרה חברתית בזהותם כמאומצים. נוסף להכרה החברתית לה הם זוכים, מאומצים אחדים פועלים ויוזמים צעדים בדרישה שלהם שהחברה תכיר בהם. מאומצים אלה ממוקדים במימוש ההאחדה בין המרחב הביולוגי למרחב המאמץ שלהם במציאות החברתית.
ממצאי המחקר, כפי שהתקבלו מניתוח הראיונות, מניבים שני מושגים חדשים לבחינת הבניית הזהות של המאומץ: המושג של "קטיעה" או "גדיעה משורשים", הבא להחליף את המושג "נטישה", והמושג "איחוי", הבא להחליף את המושג "תיקון" כמושג מרכזי המבנה את ההוויה של המאומץ. מושגים אלה מתארים את מסירתם של המרואיינים לאימוץ כמצב אשר קוטע את הרצף הקיומי אך ללא כל ספק ניתן לאיחוי. מושגים אלה קוראים תיגר על ההבניה החברתית המגדירה את מצבם של המאומצים כ"נטישה" ואת הפתרון למצבם כ"תיקון". ההבדל שבין ההגדרות הללו הוא שהמונח "קטיעה" והמונח "איחוי" הם מושגים המתארים את ההוויה של המאומצים ללא שיפוט ערכי כלפי מצבם בחיים. הגדרות אלה מאפשרות חופש לכל מאומץ לבנות ולהגדיר את זהותו על פי צרכיו ומרכיביו הייחודיים. מושגים אלה אף קוראים תיגר על ההבניה החברתית שנעשית לתהליך האימוץ. כלומר: המושג "נטישה" כולל בתוכו גינוי חברתי כלפי האם הביולוגית כאם נוטשת וחסרת רגשות, ולכן השיוך אליה פוגם ביכולת לחוש ערך עצמי. המושג "תיקון" מתאר את מצבם של המאומצים כאנשים שמשהו בהוויה שלהם עבר תהליך של קלקול ולא כאנשים שחלקים מסוימים מהווייתם נותרים עבורם עלומים. מושגים אלה של קטיעה ואיחוי, כפי שהובאו במחקר זה, מאפשרים לאחות את הקרע שנוצר הן באופן דמיוני והן באופן ממשי, זאת לעומת ובניגוד גמור למושג הנטישה והתיקון הנחווים כפצע שהגליד ועל כן נוכחותו נשמרת לעד.
בעבודה זו הוגדרה מחדש הבניית הזהות של המאומצים כמי שמבנים את זהותם על בסיס סדר חברתי הגודע אותם משורשיהם הגנטיים, העדתיים/גזעיים והתרבותיים, ומשאירם ללא משאבים מתאימים לאחות את זהותם. החברה תופסת חלק מרכזי בהבניית מכלול הרכיבים של זהות המאומצים. כמו כן, אצל רבים מן המאומצים הבניית הזהות האימוצית התאפיינה ככזו המתחילה את בנייתה על סמך הזהות החברתית ועל בסיסה היא מעבדת את הזהות הבין-אישית והתוך-אישית.
מחקר זה מצא שאצל מאומצים רבים הבניית הזהות האימוצית התוך-אישית המקושרת להוריהם הביולוגיים נשענת באופן מסיבי על התחושות הסנסומוטוריות שלהם. החוקרת מניחה שהישענות זו מקושרת לחלקים בהוויה של המאומצים שלא נקטעו כתוצאה מהמסירה לאימוץ, והם גופו ותחושותיו הסנסוריות מוטוריות. גופם של המאומצים המכילים בתוכם הן את המטען הגנטי והן את הזיכרונות הסנסוריים–מוטוריים המקושרים לאם הביולוגית, הם אלה שיוצרים רצף של המשכיות. המרואיינים מתארים את הצורך שלהם לקבל אישור לתחושות אלה ואת הצורך שלהם לתת להם שם.
מחקר זה עשוי להוות זרז לשינוי של הפרקטיקה הקשורה למאומצים, המתבססת על אנונימיות וסודיות. כמו כן ניתן ליזום על סמך הממצאים תוכניות חינוכיות השמות דגש על הכרה של סוגיית האימוץ והפרכת דעות קדומות. המערכת המושגית עשויה לשמש מטפלים העוסקים בנושא האימוץ, מערכת מושגית זו יכולה לשמש כיוון רצוי לטיפול בסוגיה. כמו כן, מחקר זה יכול להוות בסיס למחקרים נוספים בעתיד.
![]() |
החיפוש אחר זהותם של מאומצים - רוני אפשטין וויקי אברה מכינים ב'סדנא' את תיק המסע לפני הנסיעה לפולין לפגוש בפעם הראשונה את אלמה - יולי 2001. |
בקרב החוקרים רווחת ההנחה שזהותו של המאומץ מתגבשת על בסיס הזדהותו עם הוריו המאמצים. מכיוון שהזדהות זו אינה לוקחת בחשבון את הוריו הביולוגיים, המאומץ יחווה קושי מתמשך בגיבוש זהותו האישית. לכן על פי הנחה זו, גם אם המאומץ יחוש הזדהות רבה ושייכות כלפי הוריו המאמצים, בתהליך התבגרותו הוא יהיה צפוי לפתח זהות פחות קוהרנטית, או כזו המתגבשת על בסיס של עצמי מזויף (Brinich, 1990; Hoopes, 1990; Feigelman, 1997; Friedlander, 1999). לחלופין, חוקרים שחקרו את המאומצים על פי הגישה הפנומנולוגית קונסטרוקטיביסטית יצאו מתוך ההנחה שניתן לתפוס את זהותו של המאומץ כזהות אישית "דיאלוגית", או כזהות אישית "מגוונת", היכולה להכיל את כל מגוון הניגודים והסתירות הכלולים בהווייתו של המאומץ (Bertocci & Schechter, 1991; Galvin, 2003). בהסתמך על הניגודים שבין שתי ההנחות, שאלת המחקר המרכזית היא איך המאומץ תופס את אימוצו וכיצד תפיסה זו משפיעה על הבניית זהותו כמאומץ. שאלת מחקר זו מתייחסת למלאכת השזירה של הבניית הזהות על שני בסיסיה, ליחסיו עם הוריו המאמצים ולקשריו ותפיסתו את הוריו הביולוגיים.
עבודה זו מוסיפה ממדים לבחינת האופן שבו נבנית הזהות האישית של המאומץ. נבדקו בה שני נושאים מרכזיים נוספים שעלו בראיונות הראשונים ונראה היה שיש להם פוטנציאל להשפיע על זהות מאומצים. האחד, הכללת משמעות הקשר הממשי והדמיוני של המאומץ להוריו הביולוגיים כמשפיעה על הבניית זהותו. השני, הכללת השפעת החברה על עיצוב הזהות של המאומץ. שני נושאים אלה הוכנסו למדריך הריאיון ותוצאות המחקר הנוכחי מתייחסות גם לשני עולמות התוכן האלה בסיפורי החיים של המאומצים.
משתתפי המחקר הם מאומצים בוגרים בני 56-18 אשר אומצו בינקותם עד גיל שישה חודשים. הם נבחרו על ידי שיטת דגימה שנקראת דגימה תאורטית ומכוונת (purposeful sampling). זוהי דגימה מגמתית שמטרתה להגיע לסוג האוכלוסייה הרלוונטי לנושא הנחקר (Patton, 1990; Creswell, 1998). כמו כן, מבנה המדגם מתבסס על עיקרון שונות מרבית (maximum variation), שעל פיו יש להגיע לייצוג מרבי של האוכלוסייה הנחקרת על מאפייניה הייחודים ועל התופעות שהיא מייצגת.
למשתתפי המחקר נערכו ראיונות עומק המקובלים על פי המסורת הנרטיבית כשחלק מהריאיון היה פתוח ("ספר לי על עצמך") וחלקו האחר מובנה. הראיונות הוקלטו ושוכתבו מילה במילה. ניתוח הראיונות נעשה בשיטת המעגל ההרמנויטי - שיטת ניתוח ספירלית הדורשת קריאה חוזרת ונשנית של חומרי הראיונות - וכל קריאה יצרה רמת מודעות נוספת. בקריאה הראשונה החוקרת התייחסה לתוכן הגלוי, כלומר להשתלשלות האירועים כפי שהובאה על ידי המספר ובאה לידי ביטוי בניתוח ההוליסטי (Kavle, 1996; Lieblich & Tuval-Mashiach & Zilber, 1998). כמו כן נעשה ניתוח רוחבי תמתי (Roseenwald, 1988), שבחן את הדפוסים המחברים בין המרואיינים ואלה המבדילים ביניהם, כדי ללמוד על התופעה ולנסות להגיע להמשגה.
הממצאים ההוליסטיים אורגנו על פי שיטתה של קסן (Kacen, 2002), שלדבריה, "שם הסיפור" שנותן המרואיין לסיפורו מייצג את "קו הסיפור". "שם הסיפור" מכוון למשמעות שנותן המספר לסיפור חייו. במחקר זה קובצו קווי הסיפור לשישה תתי-צפנים: 1. החיים כטלנובלה, 2. היעדר שליטה, 3. כמיהה לגאולה, 4. מחפשים, 5. מתמודדים, 6. מצליחים. הדבר המאחד את קווי הסיפור האלה היא הדרך שבה סוגיית האימוץ נשזרת בחוויה הכוללת של המאומץ את סיפור חייו. מיקום החוויה של המרואיינים את סוגיית אימוצם באה לידי ביטוי בשלושה מרחבים שונים: המרחב הסגור, המרחב הפתוח ומרחב המטוטלת. המרחב הסגור - שאליו שייכים המרואיינים החווים את עצמם באופנים הבאים: "החיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה" - מייצג את המרואיינים הממקמים את חוויית היותם מאומצים במרחב הפנימי של חייהם. מרחב זה מאכלס את עולם הדמיון והפנטזיה שלהם, שאיננו בא במגע עם החוץ. המרחב הפתוח - שאליו שייכים ה"מתמודדים" וה"מצליחים" - מייצג את המרואיינים החווים את היותם מאומצים כמרחב פתוח, ובו מתקיימת זרימה חופשית בין עולמם הפנימי לעולם היחסים הבין-אישיים ולקשר שלהם עם החברה. מרחב פתוח זה מאפשר עבורם קיום של דיאלוג מתמיד בין המרחבים השונים של חייהם. מרחב המטוטלת - שאליו שייכים המרואיינים של ה"כמיהה לגאולה" וה"מחפשים" - מייצג את המרואיינים החווים את עובדת אימוצם בתווך שבין המרחב הסגור לפתוח. הם פתוחים לחיפוש אחר "עובדות" הקשורות לאימוצם במציאות החיצונית להם, אך לרוב הם נוטים לתת פרשנות לגילויים שלהם בהתאם לפנטזיות שעיצבו את תפיסותיהם הקודמות לגילוי. אצל מרואיינים אלה מתקיימת תנועת מטוטלת תמידית. הם נמצאים בקונפליקט בין הרצון לחשוף את עצמם למציאות החיצונית לבין הקושי לפגוש פרטים או חוויות שאינן תואמות את המציאות הפנימית שלהם. במצב זה נטייתם היא לשוב למרחב הסגור. ממצאי המחקר מלמדים שהבניית הזהות של המאומצים מתאפשרת באופן מיטבי עם קיומה של זרימה חופשית בין המרחבים של חייהם, בין המרחב של המשפחה המאמצת לבין זו של המשפחה הביולוגית. לעומת זאת חסימה בזרימה מבודדת את המאומצים ויוצרת הגבלה של זהותם, כזו המבוססת רק על חלק ממרכיבי הזהות שלהם.
הניתוח התמטי חולק לשני פרקים: הקטיעה והאיחוי. הפרק הראשון, הנקרא קטיעה, מתאר גורמים שונים המקשים על המאומצים לחוש עצמם כמי שממזגים את החלק הביולוגי ואת החלק המאמץ לכלל חוויה של אחדות. זהותם מתפצלת בין הזהות המבוססת על השייכות להוריהם המאמצים לבין זו המשויכת להוריהם הביולוגיים, הנוכחת והנעדרת בו-זמנית. הקטיעה מתוארת באמצעות שלוש תמות: 1. הממד החווייתי של המשכיות גדועה, 2. אני כסוד, 3. אני כאחר, כזר. התמה הראשונה מתארת את חוויית הגדיעה של המאומצים משורשיהם הביולוגיים באמצעות תחושות סנסוריות של נפילה, חור וריק. התמה השנייה מתארת כיצד הסודות מנתקים את המאומצים מהמציאות הריאלית של החיים. התחושה המרכזית שלהם היא של "חיים בבועה" או בעולם דמיוני. התמה השלישית מתארת חוויה של נתק של המאומצים מהחברה הסובבת אותם. התחושות המרכזיות שלהם הן של בדידות וזרות. הם חווים את החברה כיוצרת תחושה של הדרה, גינוי והזרה כלפיהם.
ממצאי הפרק השני, הנקרא איחוי, מציגים את המסע של המאומצים להכללת חלקיהם השונים בתוכם, אלה המורשים ואלה הסביבתיים. דהיינו, אלה המיוחסים להוריהם הביולוגיים ואלה השייכים להוריהם המאמצים. כפי שמתואר, איחוי זה יוצר אצל המאומצים, בסופו של דבר, חוויות של חיוניות ושלמות עצמית, ערך עצמי גבוה וחיבור לסביבותיהם השונות. האיחוי מתואר באמצעות שלוש תמות: 1. חוויות של התמזגות ואיחוד, 2. תחושות השתייכות, 3. שיוך חברתי. התמה הראשונה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים עם הוריהם הביולוגיים, באמצעות חוויות סנסוריות. חוויות אלה באות לידי ביטוי בחוויות של מיזוג למקום, לאלוהות ולטבע, או כמיזוג המתרחש בחלום. התמה השנייה מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם באמצעות חוויות של הזדהות ודמיון, הן לסביבתם המאמצת והן לסביבתם הביולוגית. התמה השלישית מתארת את חוויית האיחוי של המאומצים לסביבתם הרחבה. האיחוי מתרחש באמצעות התחושה שלהם שביכולתם להשפיע ולעצב את סביבתם ובכך לחוש משויכים אליה.
על סמך ממצאים אלה נבנה המודל המצביע על תנועה בין קטיעה לאיחוי. הוא מתאר את התהליך המאפשר למרואיינים לנוע מזהות מקוטעת לעבר זהות מאוחדת. זהות מקוטעת מתבטאת בחוויות של חוסר אונים, פסיביות, ניתוק רגשי ובדידות, בעוד זהות מאוחדת מתבטאת בחוויות של שלמות ומלאות. ממצאי המחקר עוקבים אחר הגורמים המעכבים והמזרזים את התנועה הזאת. הגורמים המעכבים הם רישומה של הקטיעה בתחושות הגופניות-חושיות, החוויה של היותם סוד לעצמם ולסביבתם, וההדרה החברתית המתרחשת בחייהם. הגורמים המזרזים את התנועה הם היכולת להתמזג מחדש עם התחושה שנקטעה, והיכולת של ההורים המאמצים ולעתים גם הביולוגיים לשייך את המאומצים לעצמם ולהכיר בקיומם של הורים נוספים שהם בעלי משמעות גדולה עבור המאומצים. כמו כן מזרזת את התנועה הכרה חברתית בזהותם של המאומצים כמשויכים באופן אותנטי לשתי הסביבות שלהם. ממצאי מחקר זה אף מתווים את כיוון התנועה המאפשרת את האיחוי. תנועה זו מאותרת דווקא באזור של הזהות החברתית המשפיעה על הזהות האישית ויוצרת אף שינויים בזהות הגופנית-תחושתית. נראה שאותם מאומצים שהוריהם המאמצים והביולוגיים והם עצמם התריסו כנגד המסר העולה מפרקטיקת האימוץ, שהעדפתו היא אנונימיות וסודיות, הם אלה שהתאפשר להם להבנות את זהותם על סמך כל מרכיביהם.
האחדה בין ממצאי הניתוח ההוליסטי והתמטי יצרה שלושה סגנונות של עיצוב זהות אימוצית המתייחסים לממדי הזמן, המרחב והאחרים המשמעותיים:
זהות במרחב סגור: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את מרואייני ה"חיים כטלנובלה" ו"היעדר שליטה". מרואיינים אלה חשים עצמם בנתק מוחלט מזרימת החיים. הם חווים את עצמם כמי שחיים בבועה המאכלסת את עולם הפנטזיה והדמיון של עצמם. בועה זו יוצרת גם נתק בין הזמן הפנומנולוגי לזמן הקוסמולוגי. הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש סגורים במרחב החיים מתוארים בשלוש התמות: "המשכיות גדועה", "אני כסוד" ו"אני כזר". הגורמים הללו הם: נתק מהשורשים הביולוגיים, הקשור לפרידה מההורים הביולוגיים; היעדר הידיעה את עצמי, הקשורה לסודות ושקרים, והחוויה של היותי זר לסביבתי, הקשורה ליחס המתנכר של הסביבה. התמקמות זו במרחב סגור יוצרת זהות מקוטעת שאין בה תחושה של המשכיות לאורך זמן, וכמו כן היחסים עם אחרים משמעותיים נותרים מקוטעים.
חוויות אלה יוצרות התכנסות בתוך המרחב הגופני אשר מחד גיסא קוטע אותם מזרימת החיים ואחרים משמעותיים, אך מאידך גיסא שומר על שלמותם, וגופם והגנטיקה שלהם נשמרת באותו מרחב.
זהות במרחב מעברי: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את הטיפוסים "כמיהה לגאולה" ו"מחפשים". קבוצות אלה ממחישות את התנועה הבלתי נראית המתרחשת בין הקטיעה לאיחוי. המרואיינים השייכים ל"כמיהה לגאולה" מתארים את היציאה מהמרחב הסגור אל עבר מרחב מטפיזי שבו מתקיימת חוויה של זמן נצחי. מרחב זה מסמן את האפשרות לאחות את הקטיעה, זו המתרחשת במרחב מעצם היותנו שייכים למרחב היקום כולו. עבור אחדים מן המרואיינים בשתי קבוצות אלה, האלוהות מגלמת בתוכה את איחוד כל ההשתייכויות עלי אדמות, הם חווים את הזמן כנצחי, וכך נוצרת אפשרות לאיחוי הקטיעה מהשורשים הביולוגיים ותחושה של המשכיות.
המרואיינים השייכים לטיפוס ה"מחפשים" מתארים דרכים אחרות של אפשרויות להתנועע בין הקטיעה לאיחוי. מרואיינים אלה פונים הן למרחב התוך-נפשי, בו ניתן לעשות אינטגרציות למרחבים שונים וזמנים שונים, והן למרחב הציבורי, בו החיפוש האקטואלי אחרי השורשים הביולוגיים מזין את מרחב היחסים ואת המרחב התוך-אישי. המרחב המעברי מאפשר לחולל עיבודים רגשיים לתחושות של היעדרות, של ריקנות ושל כעס הנובעים מהקטיעה מהשורשים, ולהכין את הקרקע לעבר האפשרות של השרשה ואיחוי, המתרחשים באמצעות האחדה של מכלול מרכיביהם ומביאים אותם לעבר תחושה של מלאות.
זהות במרחב פתוח: זוהי זהות הבאה לידי ביטוי אצל המרואיינים המייצגים את טיפוסי "המתמודדים" ו"המצליחים". המאפיין אותם היא הזרימה החופשית המתקיימת בחייהם בין המרחבים השונים של חייהם, היכולת לחוש התאמה בין הזמן הקוסמולוגי לזמן הפנומנולוגי, והיכולת לקיים קשרים מגוונים ובעלי משמעות עם סביבתם.
הגורמים אשר מביאים את המאומצים לחוש עצמם נעים בחופשיות בין מרחבי החיים השונים שלהם קשורים ליכולת לאחות באופן גופני ובאופן דמיוני את הקשר להורים הביולוגיים, לחוש משויכים להוריהם המאמצים והביולוגיים כאחד. לעתים הם אף ממשים קשר זה במציאות הריאלית דרך קשר מתמיד בין משפחתם המאמצת והביולוגית. הכרה וקבלה חברתית של שייכותם זו, מסייעת להם לחוש מחויבות עמוקה יותר לשתי משפחותיהן. המרחב הפתוח מאפשר תנועה חופשית בין כלל מרחבי חייהם, אך הדגש הוא על איחוי מלא כפועל יוצא של הכרה חברתית בזהותם כמאומצים. נוסף להכרה החברתית לה הם זוכים, מאומצים אחדים פועלים ויוזמים צעדים בדרישה שלהם שהחברה תכיר בהם. מאומצים אלה ממוקדים במימוש ההאחדה בין המרחב הביולוגי למרחב המאמץ שלהם במציאות החברתית.
ממצאי המחקר, כפי שהתקבלו מניתוח הראיונות, מניבים שני מושגים חדשים לבחינת הבניית הזהות של המאומץ: המושג של "קטיעה" או "גדיעה משורשים", הבא להחליף את המושג "נטישה", והמושג "איחוי", הבא להחליף את המושג "תיקון" כמושג מרכזי המבנה את ההוויה של המאומץ. מושגים אלה מתארים את מסירתם של המרואיינים לאימוץ כמצב אשר קוטע את הרצף הקיומי אך ללא כל ספק ניתן לאיחוי. מושגים אלה קוראים תיגר על ההבניה החברתית המגדירה את מצבם של המאומצים כ"נטישה" ואת הפתרון למצבם כ"תיקון". ההבדל שבין ההגדרות הללו הוא שהמונח "קטיעה" והמונח "איחוי" הם מושגים המתארים את ההוויה של המאומצים ללא שיפוט ערכי כלפי מצבם בחיים. הגדרות אלה מאפשרות חופש לכל מאומץ לבנות ולהגדיר את זהותו על פי צרכיו ומרכיביו הייחודיים. מושגים אלה אף קוראים תיגר על ההבניה החברתית שנעשית לתהליך האימוץ. כלומר: המושג "נטישה" כולל בתוכו גינוי חברתי כלפי האם הביולוגית כאם נוטשת וחסרת רגשות, ולכן השיוך אליה פוגם ביכולת לחוש ערך עצמי. המושג "תיקון" מתאר את מצבם של המאומצים כאנשים שמשהו בהוויה שלהם עבר תהליך של קלקול ולא כאנשים שחלקים מסוימים מהווייתם נותרים עבורם עלומים. מושגים אלה של קטיעה ואיחוי, כפי שהובאו במחקר זה, מאפשרים לאחות את הקרע שנוצר הן באופן דמיוני והן באופן ממשי, זאת לעומת ובניגוד גמור למושג הנטישה והתיקון הנחווים כפצע שהגליד ועל כן נוכחותו נשמרת לעד.
בעבודה זו הוגדרה מחדש הבניית הזהות של המאומצים כמי שמבנים את זהותם על בסיס סדר חברתי הגודע אותם משורשיהם הגנטיים, העדתיים/גזעיים והתרבותיים, ומשאירם ללא משאבים מתאימים לאחות את זהותם. החברה תופסת חלק מרכזי בהבניית מכלול הרכיבים של זהות המאומצים. כמו כן, אצל רבים מן המאומצים הבניית הזהות האימוצית התאפיינה ככזו המתחילה את בנייתה על סמך הזהות החברתית ועל בסיסה היא מעבדת את הזהות הבין-אישית והתוך-אישית.
מחקר זה מצא שאצל מאומצים רבים הבניית הזהות האימוצית התוך-אישית המקושרת להוריהם הביולוגיים נשענת באופן מסיבי על התחושות הסנסומוטוריות שלהם. החוקרת מניחה שהישענות זו מקושרת לחלקים בהוויה של המאומצים שלא נקטעו כתוצאה מהמסירה לאימוץ, והם גופו ותחושותיו הסנסוריות מוטוריות. גופם של המאומצים המכילים בתוכם הן את המטען הגנטי והן את הזיכרונות הסנסוריים–מוטוריים המקושרים לאם הביולוגית, הם אלה שיוצרים רצף של המשכיות. המרואיינים מתארים את הצורך שלהם לקבל אישור לתחושות אלה ואת הצורך שלהם לתת להם שם.
מחקר זה עשוי להוות זרז לשינוי של הפרקטיקה הקשורה למאומצים, המתבססת על אנונימיות וסודיות. כמו כן ניתן ליזום על סמך הממצאים תוכניות חינוכיות השמות דגש על הכרה של סוגיית האימוץ והפרכת דעות קדומות. המערכת המושגית עשויה לשמש מטפלים העוסקים בנושא האימוץ, מערכת מושגית זו יכולה לשמש כיוון רצוי לטיפול בסוגיה. כמו כן, מחקר זה יכול להוות בסיס למחקרים נוספים בעתיד.