ביסקוויט בכוס התה

איך זה שיש לכם ילד בלונדיני? שאלה גברת אחת את הורי שהורגלו לשאלות הללו ולא מיהרו לענות. אבא טבל ביסקוויט בתה ואמא המשיכה לסרוג. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לה שאני תוצאה של ניסוי כימי. הגברת הסתכלה עלי בתימהון, החלה לצחוק ולא הפסיקה עד שכמעט נחנקה . אבא נבהל, לא נזהר והפיל את הביסקוויט לתוך התה.

'אני כימאי' ענה אבא בפנים חתומות ורציניות, מתאפק שלא לצחוק

לאחר שהגברת נרגעה ונשימתה נהפכה סדירה, היא פנתה אל אבא שהיה עסוק בניסיון להוציא את הביסקוויט מהתה ושאלה אותו שוב את אותה השאלה. הביסקוויט התפורר ואבא שאיבד את הסבלנות שתה את התה עם הביסקוויט וחשב לעצמו שזה נורא טעים.

'אני כימאי' ענה אבא בפנים חתומות ורציניות, מתאפק שלא לצחוק. 'באחד הניסויים שעשיתי באוניברסיטה שפכתי זרחן גופריתי לתוך מבחנה שהיה בה מימן נוזלי שמייד החל לבעבע, לתסוס ולעלות עשן רב. בטעות נשמתי את העשן ותשע חודשים לאחר מכן הוא נולד', והצביע עלי.
הסתכלתי לעברו, הוא קרץ לי והמשיך להסביר לגברת את התופעה. 'את בטח יודעת שזרחן גופריתי שבא במגע עם מימן נוזלי משחרר את יוני המימן לאוויר בצורת עשן לבן וסמיך שאם נושמים אותו במשך 10 שניות זה עלול להשפיע על מערכת הרבייה של הזכר'.
'ניסיתי את השיטה הזאת שוב ושוב, אולם שכחתי את המינונים המדויקים של החומרים ולכן לבנות שלנו שנולדו אחריו יש שיער שחור כמו שיש למונה ולי'.

הגברת הייתה רכלנית גדולה, רצה וסיפרה לכל חברותיה ועד מהרה פרחה לה שמועה חדשה ברחבי העיר על כימאי מהאוניברסיטה, מולקולה סודית וילד בלונדיני.

לאחר כמה ימים הופיעה על אבא ידיעה במדור הרכילות ושבוע אחר כך כתבה גדולה עם תמונה. הוא נהנה מהפרסום והרגיש כמו כוכב קולנוע. גם אני כמו כולם קראתי את הכתבה והאמנתי שבגלל אותה מולקולה נולדתי הבלונדיני היחידי במשפחה. אמא הייתה היחידה שלא השתתפה בחגיגה ובסתר ליבה ידעה שיום אחד, בקרוב מאוד היא תושיב אותי בחיקה ותספר לי את האמת לאמיתה.

החורף הגיע מוקדם מהצפוי ובאחד הלילות ירד שלג וכיסה את העיר בלבן. בבוקר יצאתי החוצה בפיג'מה לחזות בפלא הגדול. שיחקתי בשלג עם חברי כל היום וביחד בנינו איש שלג ענק עם אף של חציל וכובע ישן מקש.

למחרת כולם היו מצוננים וחולים. אף אחד לא הגיע לבית הספר אפילו לא המורה להתעמלות שהסתובבה בחורף עם בגדים קצרים. שכבתי במיטה עם חום גבוה, עטוף בשמיכת חורף עבה ולצידי שכב לו בנחת הכלב סטיבי. הסתכלתי למעלה לתקרה שם הייתה תלויה מפה עתיקה של כדור הארץ. הסברתי לסטיבי איך הגיעו המצרים הקדמונים בסירות קנו לאמריקה.
אמא הביאה לי כוס תה עם לימון והתיישבה לידי. הרגשתי את חום גופה מבעד לשמיכה העבה. היא ליטפה את ראשי בשעה שלגמתי מהתה החם והסתכלה עלי בעיניים מלאות אהבה. אחר כך היא התכופפה לעברי, חיבקה ונישקה אותי במשך דקות ארוכות. עצמתי את העיניים ונרדמתי. כאשר התעוררתי ראיתי שעיניה לחות ודמעה אחת זולגת. 'מה קרה אמא?' שאלתי אותה והתיישבתי במיטה. 'אתה האושר שלי' לחשה בשקט לתוך אוזני וחיבקה אותי שוב. תקשיב טוב למה שיש לי לספר לך. 'בסדר' עניתי וחזרתי להניח את ראשי על ירכיה ולחבק אותה הפעם יותר חזק. אמא המשיכה וספרה לי שלפני הרבה שנים לאחר שהיא ואבא התחתנו, הם הבטיחו אחד לשני שיהיו להם הרבה ילדים. היא ספרה לי שהם גרו בדירה קטנה ומיוחדת בשכונת אבוטור בירושלים והחיים שלהם היו יפים וטובים למרות שהמדינה הייתה רק בראשית דרכה ולא היה הרבה מה לאכול וגם המשכורות אז לא היו משהו, לא שהיום בתור מורה היא מרוויחה יותר. 'אחרי שנתיים של אהבה גדולה לאבא גיליתי שאני בהריון. כולנו מאוד שמחנו וההריון התפתח טוב מאוד. הייתי צעירה וחזקה והמשכתי לעבוד. לאחר כמה חודשים התחלתי להרגיש לא טוב והרופא בדק ומצא שיש לי אדמת שזאת מחלה לא סימפטית שגרמה לי לחום רב וצמרמורות. לאחר שבוע ששכבתי בבית חולה ועייפה התחלתי להרגיש טוב וכעבור כמה ימים התאוששתי וחזרתי לעבודה. זאת הייתה טעות כי כעבור עוד מספר ימים הרגשתי כאבים עזים בבטן וביום שישי בלילה נסענו לבית חולים הדסה והתברר שהתינוק שלי ברחם מת'. אמא עצרה את שטף דיבורה והוציאה משרוול חולצתה ממחטה לבנה שתמיד הייתה לה, מוכנה ומזומנה לכל שימוש. היא ניגבה את הדמעות שניקבו בעיניה ואני בחרתי שלא לזוז ולהמשיך ולחבק אותה.

אמא שאפה אוויר והמשיכה את סיפורה וסטיבי חזר לחדר והתיישב על קצה המיטה וכמוני זקף את אוזניו והאזין. 'חלפה שנה ושוב הייתי בהריון והפעם אני ואבא הרגשנו שהוא יסתיים בהצלחה ויהיה לנו תינוק. בחודש השני להריון שוב הרגשתי כאבים בבטן וגם הפעם גילו בהדסה שהתינוק שבגיל הזה הוא עדיין עובר, מת'. 'איך יודעים שהתינוק מת?' שאלתי את אמא בלחש, 'הרי אי אפשר לראות אותו בגלל שהוא בתוך הבטן'. אמא ספרה לי על המכשיר שמניחים על הבטן ובעזרתו הרופאים יכולים לשמוע את הדופק והלב של התינוק וכך לדעת לאורך כל ההריון שהוא חי.

'אחרי שגם ההריון השני לא הצליח הרופא שלי בדק אותי וגם את אבא וחשב שגילה את הסיבה לבעיה בהריונות. הרופא נתן לי תרופות שהיו אמורות לחזק אותי אולם גם ההריונות הבאים לא הצליחו ובכולם העוברים היו מתים לנו כבר בתחילת ההריון.'אבל אמא איך זה יכול להיות הרי ילדת אותי ואת גילי וזהר?' שאלתי את אמא מופתע מהעובדה שכל התינוקות מתו בהריון ואילו אנחנו חיים. 'זה באמת מזל גדול לכולנו אבל אז אני ואבא התחלנו להתייאש וכבר חשבנו שלא יהיו לנו ילדים לעולם' ענתה לי אמא והרגשתי איך קולה מתחזק והיא שבה לטון דיבורה הרגיל. 'אבל סבתה שלך לא התייאשה, היא אישה חכמה מאוד והיא הבינה שלבעיה שלנו עם ההריונות יש פתרון והחלה להתייעץ עם חברותיה ועם רופאים ומומחים שהכירה. אתה צריך לדעת שאז ירושלים הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם ויכולת לשאול אדם מסוים שאלה ומייד הוא היה מפנה את השאלה הלאה ולאחר כמה ימים הוא היה חוזר אליך עם תשובה. וכך סבתה עשתה, היא שאלה אנשים רבים שאלות רבות ויום אחד היא קבלה תשובה שמאוד שימחה אותה'.

הקשבתי לאמא בקשב רב במיוחד על חלקה של סבתה שלי בסיפור אותה אהבתי יותר מכל והייתי קשור אליה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, אפילו יותר מאבא, אמא וסטיבי.

אמא שוב לקחה מלוא הראות אוויר והמשיכה לספר לי את סיפורה הפעם יותר לאט ובזהירות כי ידעה שמה שאשמע כעת ייחרט אצלי ובראשי לכל החיים. 'סבתה באה אלינו יום אחד לדירה באבו-טור והביאה איתה וילון כחול וחדש שעליו הדפסים של עננים ומטוסים. אבל אין לנו ילדים ואפילו אין לנו חדר לוילון היפה שהבאת ציין בפניה אבא. סבתה הסתכלה אליו ואחר כך אלי וחייכה. יש לכם תינוק והוא מחכה לכם אם תרצו כבר בעוד כמה חודשים. הסתכלתי על אבא והוא עלי ונשארנו המומים ולא מבינים מה קורה פה'. 'והוילון שהבאתי אמרה סבתה הוא המתנה הראשונה לכבוד התינוק החדש. אני ואבא צחקנו וצחקנו וכמובן לא הבנו מה מסתתר מאחורי דבריה של סבתה שקמה חיבקה אותנו והלכה לדרכה. במשך כמה ימים היינו במתח והעלנו השערות רבות מיהו התינוק שמחכה לנו. לא הרגשתי שאני שוב בהריון וידענו שהסיפור על החסידה שמביאה תינוקות לעולם הוא אגדה'. 'גם אני יודע שזאת אגדה וחסידות הם ציפורים נודדות' אמרתי לאמא בגאווה 'לימדו אותנו בכיתה איך באים ילדים לעולם וזה קורה כשאבא ואמא אוהבים חזק חזק, זה נכון אמא?' שאלתי אותה בתקווה שתענה לי ואולי סוף סוף באמת אדע איך באים ילדים לעולם.

'ילדים באים לעולם בכל מיני דרכים' הקשתה עלי אמא ואמרה לי שזה בדיוק מה שקרה לה ולאבא. 'למה את מתכוונת?' שאלתי אותה וכבר הבנתי שזה קשור בצורה זו או אחרת אלי. 'לאחר שסבתה הביאה לנו את הוילון וסיפרה לנו שבקרוב יהיה לנו תינוק, בקשתי מאבא שיתלה את הוילון בחדר השינה שלנו אפילו רק בשביל המזל. הוילון העשיר את החדר שהיה בו מעט ריהוט וכאשר השמש חדרה מבעד לחלון כל החדר נצבע בצבע כחול וזה היה כל כך יפה'. אמא התרגשה ודברה במרץ רב ואני התחלתי ללטף לסטיבי את הזנב שמצידו נרדם.

'בערב חג השבועות לפני עשר שנים חזרנו אבא ואני הביתה מוקדם מהעבודה והתחלנו לבשל ביחד לקראת החג. הזמנו את סבא וסבתה ועוד מספר חברים לארוחת החג והיה חשוב לנו להכין מספיק אוכל טעים לכולם. אבא קילף תפוחי אדמה ואני הכנתי מרק עוף בדיוק כמו זה שאכלת לפני מספר רגעים. פתאום נכנסה השכנה ואמרה שיש לנו טלפון ממשהו מאוד חשוב. אתה צריך לדעת שפעם לא היו טלפונים בכל בית ובבניין שלנו היה טלפון רק בבית של השכנה כי היא עבדה בעירייה והייתה לה פרוטקציה אצל ראש העיר. הלכתי מייד בעקבות השכנה, עלינו לדירתה והיא מסרה לי את שפופרת הטלפון ונשארה עומדת לצידי בכדי לשמוע את השיחה ולדעת עם מי אני מדברת. 'הלו' לחשתי לתוך האפרכסת בעודי מנסה לסדר את קצב הנשימות שלי. מהעבר השני שמעתי אישה מבוגרת בעלת קול עמוק ויפה ששאלה אותי 'האם אני מדברת עם הגברת שמעונה אפשטין', 'כמובן' עניתי לאותה האישה והיא מייד המשיכה בשיחה וסיפר לי ששמה הוא נלקה כהן והיא מהשירות למען הילד. היא המשיכה לספר לי שהיא מכירה את סבתה הרבה שנים ואף פגשה אותי כשהייתי ילדה. היה לה מאוד עצוב לשמוע על כל ההפלות שהיו לי והיא חושבת שתוכל לעזור לי אם ארצה בכך. התשובה הייתה מיותרת, בטח שאני רוצה עניתי לה בשמחה גלויה ובלב חשבתי שהיא עוד רופאה שרוצה לבדוק אותי. קבענו להיפגש במשרדה מייד לאחר החג ואני ואבא ספרנו את השעות עד לפגישה המיוחלת'.

'איזה סוג של רופאה היא הייתה?' שאלתי את אמא והיא ענתה לי שהיא בכלל לא הייתה רופאה ואם אקשיב להמשך הסיפור אדע בדיוק מה היה מקצועה. 'למחרת החג אבא ואני לא הלכנו לעבודה. היה זה יום רביעי ואני לא אשכח את היום הזה כל החיים. התלבשנו יפה צעדנו עד לתחנת האוטובוס ומשם נסענו לשכונת בית הכרם לכתובת שנלקה כהן מסרה לי בשיחת הטלפון בערב החג. ישבנו צמודים ומחובקים על הספסל האחורי של האוטובוס וניסינו לחשב כמה תחנות נותרו לנו לתחנה שברחוב כנרת שם אנו אמורים היינו לרדת ולהמשיך ברגל למשרדה של נלקה כהן.

'ומה היה מזג האוויר באותו היום?' שאלתי את אמא מנסה לדעת האם באמת היא זוכרת את אותו היום. 'היה זה יום נפלא וקסום ואפילו הרגשתי שהשמש מחייכת אלינו בכל פעם שהיא צצה מבעד לעננים הלבנים ששטו בשמים. האוטובוס עצר לנו בתחנה ועוד לפני שהדלת נפתחה לכל רוחבה, היינו כבר מחוץ לאוטובוס מהלכים במהירות לכיוון רחוב כנרת. לקח לנו בדיוק 10 דקות לעבור מרחק שלוקח לאדם שלא ממהר חצי שעה ונכנסנו לבניין גדול ומטופח שבמבואה ישב מאחורי דלפק שומר גדול איברים ובעל שפם אפור ומרשים. 'לאן?' הוא שאל אותנו ומשענינו לו הוא הצביע לעבר המסדרון שמשמאל ואמר לנו 'דלת חמישית, שם היא יושבת' והתכוון לנלקה כהן'.

אמא המשיכה לספר כל כך מהר שלא יכולתי להשחיל מילה או שאלה כך שנותרתי קשוב ובמתח. 'דפקנו על דלת חדרה של נלקה ומיד שמעתי את קולה המוכר המזמין אותנו להיכנס. התיישבנו על שני הכיסאות לפני שולחנה הגדול והעמוס ניירות של נלקה שישבה על כורסה ישנה והושיטה לנו יד לשלום. לחצנו את ידה והתיישבנו מולה מחכים סוף סוף לשמוע מהי ההפתעה שמחכה לנו. נלקה שוב סיפרה עד כמה היא התרגשה כאשר סבתה סיפרה לה על כל הפעמים שנכנסתי להריון ואיך כל פעם ההיריון לא צלח והחליטה מבלי שתתבקש לכך לעזור לנו כמו שעזרה בעבר לזוגות כמונו. אני ואבא היינו מאוד מתוחים ונרגשים, האם באמת מישהו יכול לעזור לנו, הרי הרופא שלי כבר ספק ידיים ואמר לי שכנראה אין מה לעשות עם ההריונות בשלב זה ואצטרך להתרגל לרעיון שלכולם יש סביבי ילדים, אפילו לדודה ניקה שלא מיהרה כמוני להתחתן בגיל צעיר ולה כבר יש שניים! את דני וגדי. נלקה שתקה והתבוננה בי ובאבא הלוך וחזור ובחנה אותנו. 'בדרך כלל אני לא עוזרת לזוגות שלא פונים אלינו וגם אז אני עוזרת רק לזוגות איכותיים ביותר אבל את שניכם אני מכירה כך שזה בסדר הפעם' היא אמרה ומסרה לאבא ערמה של טפסים למלא ולחתום. אבא מילא בצייתנות אחרי ההוראות ומקץ דקות אחדות שנדמו לי כנצח החזיר את הטפסים המלאים והחתומים לנלקה שמיד הכניסה אותם למעטפה לבנה גדולה ועליה רשמה בכתב מסולסל 'משפחת אפשטין רחוב אבו טור 25 ירושלים'. ואז קמה מהכורסה הישנה ובקשה מאיתנו להתלוות אליה. עלינו מספר קומות עד שהגענו לכניסה לאולם גדול. בכניסה היו שתי דלתות לבנות גדולות שבמרכזם זכוכית שקופה שניתן דרכה להתבונן פנימה. מעל לדלתו היה תלוי שלט גדול ובו שתי מילים כל כך יפות 'חדר ילדים'. לא האמנתי למראה עיני, האם אני בחלום ואם זאת באמת המציאות. נלקה פתחה את שתי הדלתות הלבנות במרץ רב ובזכות התנופה יכולנו גם אנחנו לעבור ולהיכנס פנימה. מעולם לא הרחתי עד אז ריח של חדר ילדים אבל כשהרחתי את הריח שהיה באולם הילדים בפעם הראשונה ידעתי מיד שגרים באולם הזה תינוקות קטנים'.

'המשכנו ללכת אחרי נלקה והיה ברור לנו שהיא הייתה באולם הזה פעמים רבות ומכירה כל פרט באולם. נכנסו אחריה לחדר קטן ובו שולחן וארבע כיסאות כולם לבנים וצחים כשלג. שמתי לב שבחדר הקטן הייתה עוד דלת שגם במרכזה היה חלון זכוכית. מייד אותה דלת נפתחה ונכנסה לחדר אחות גדולה ומרשימה שלבשה חלוק לבן ונקי וחבשה לראשה כובע אחיות לבן שבמרכזו סמל ירוק שלא הכרתי. 'תכירו זאת האחות רות ילוז' הציגה נלקה את האחות בפנינו 'ואלו הם יוסי ומונה אפשטין שבאו לראות את דויד". רות ברכה אותנו לשלום ואמרה לנו שדויד הוא 'משהו... משהו... אתם עוד תראו' ומייד יצאה החוצה לקרוא לדויד. חשבתי שהיא מתכוונת לעוד רופא שצריך לבוא ולפגוש אותנו והתחלתי לחשוב במה הוא מתמחה אולם מה הייתה הפתעתי שהיא חזרה כעבור דקה אחת או שתיים דוחפת עגלה ובתוכה תינוק ישן בתוך עריסה של חדר לידה כמו שרואים בתמונות. רות קרבה את העגלה לחלון גדול שהיה בחדר וקראה לנו להתקרב. מייד זינקתי באינסטינקט שלו ידעתי שקיים אצלי לכיוונה והבטתי בעיניים קלות בתינוק הישן. שוב הריח המיוחד של התינוק הכה בי וההרגשה הייתה נפלאה. המשכתי להביט בתינוק הישן ועזרתי עוז לבקש להחזיק אותו. עדיין לא ידעתי מי הוא התינוק הישן ולמה הוא בחדר אבל כבר לא שאלתי שאלות והתמסרתי למה שקורה בחדר. על אחד הצדדים של העריסה היה תלוי פתק בתוך מסגרת ועליה השם דויד שוורץ. מייד הבנתי שדויד שהלכו לקרוא לו הוא התינוק שמולי והוא באמת משהו... משהו. רות הרימה בזהירות את דויד התינוק והחזיקה אותו בידיה. בשלב הזה דויד התינוק התעורר, פתח זוג עיניים גדולות וכחולות והסתכל ישר אלי. הוא מצמץ פעם או פעמיים ואז חייך אלי חיוך גדול ורחב. חיוך שנמשך מספר שניות בהם הרגשתי דפיקות לב עצומות.

'את רוצה להחזיק את דויד' שאלה אותי רות ילוז ואני עניתי לה בהנהון בראש כי לא יכולתי להוציא מילה מהפה מרוב התרגשות. רות העבירה את דויד אלי ואני עטפתי אותו בזרועותיי ואימצתי אותו אל ליבי. כנראה שהבנתי ברגעים הללו שהתינוק דויד ואני קשורים באיזו צורה אחד לשני ומייד הרשתי לעצמי להתאהב בו. כשאבא ראה את ההתרגשות שלי הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואת התינוק דויד ולחש באוזני 'אהובה שלי... יש לי הפתעה בשבילך... זה התינוק שלך!'.

'מה!!!' התיישבתי מייד ושאלתי את אמא 'יש לי אח שקוראים לו דויד?'. אמא שתקה מעט ונתנה לי להירגע 'לא יקר שלי אין לך אח בשם דויד, אתה הוא התינוק דויד'.