הדרכים הידועות בהם באתי

עלי השלכת נשרו בריקוד איטי וכיסו את שמשת החלון. אסנת אמרה שזה המראה היפה ביותר שהטבע יכול ליצור עבורנו... נסענו ביחד לבקר את אלמה בפעם הראשונה. נסענו בדרכים ידועות הצרובות בזכרוני ומדי פעם הסתכלנו במפה. כביש 64 מוביל אותנו מפראג ועד לגבול. יום אביבי שהסתנן לכבודנו בין ימי הסתו הקרים של אירופה. אנחנו בדרכנו לאלמה ונוסעים בניגוד לאופי המקומי... לאט. אני שותה קפה קר של illy, המצאה חדשה שעוד לא הגיע לארץ, אסנת מלטפת את ידי ומתענגת על הנוף.


עצים... עצים... המצלמה קולטת את כל הצבעים


כל הצבעים... כל העלים... כל הדרכים
במרחק 100 קילומטר מפראג - צ'כיה נראת כמו שעון שעצר מלכת. גם הזמן עובר לאט ואני מציין זאת בפני אסנת. היא לא בטוחה שגם היא מרגישה the same אבל גם ככה וגם ככה אנחנו נהנים מהנסיעה המשותפת. בארץ כולם עדיין בצום יום כיפור או ברכיבה סוערת על אופניים. אני חושב על סבא יוסי שנמצא עכשיו בבית כנסת, עומד מול הארון בתפילת נעילה. עוד מעט ישמע השופר ואני צופר לאיכר זקן שבדיוק חוצה את הכביש... ומהרהר במהירות ודן בשאלה איפה בדיוק הייתי רוצה להיות עכשיו... בבית כנסת או בדרך מפראג.
הכביש הרחב מפנה את מקומו לכביש צר ומפותל ואנחנו במגמת עליה,  גם של מצב הרוח וגם של הדרך המטפסת לראש ההר. באחת אור השמש נעלם והעצים החובקים את הדרך ואותנו מסתירים את הנוף והאור. כל כך הרבה עצים בכל כך הרבה צבעים. אני מצלם תוך כדי נסיעה ובכל תמונה הרכב הצבעים נראה אחרת. אני מסתכל על אסנת המסתכלת החוצה מייד מנסה למקד את מבטי לכיוון המשוער של מבטה. אני רואה לשניה ספורה רוכב אופניים הנעלם בירידה ומתפעם מבגדי הרכיבה שלו. שמתי לב שגם אסנת הסתכלה עליו וגם היא כמוני לא נשארה אדישה לבגדים הזרחניים של אותו רוכב שכבר נמצא הרחק מאיתנו. אסנת מציינת בפני שהיא ראתה בגדים כאלה אצלי בארון ואני מציין בפניה שכמו אותו רוכב גם אני אוהב לרכב על הרים. פתאום אני מרגיש את הרגליים, בדיוק את אותה הרגשה כואבת של רגלים מתאמצות בטיפוס איטי וממושך במעלה ההר על גבי ה-Castrel מקרבון שלי. אני נזכר בפעם האחרונה שיצאתי לרכיבה וזה היה בקיץ האחרון בדרך מלטרון לנס הרים דרך צובה.


תכננו את הנסיעה כמה שבועות קודם ורצינו לקחת איתנו גם את שי ויואב שמאוד קשורים ואוהבים את 'סבתה אלמה'

כמות העצים בדרך היא אין סופית
תחנת הגבול השוממת נמצאת בקרחת היער ואין בה אף שוטר אחד לרפואה. בפעם הראשונה שחציתי את צ'כיה לכיוון פולין, היתה באותה תחנת גבול ממש, מהומה רבה ועשרות משאיות חיכו לתורם לעבור את מעבר הגבול. עוברת שניה ואנחנו כבר בפולין והכל מתחיל להראות אחרת.
אני מהרהר בקול רם ושואל את עצמי את השאלה ששאלתי כל כך הרבה פעמים "מה עושה אישה אמריקאית שהיא במקרה גם האמא הביולוגית שלי בפולין..."?  "למה דוקא בחבל ארץ זאת בחרה אלמה להתיישב - ופה היא בוחרת לסיים את חייה..."?
אני נזכר בנסיעה לאלמה בפעם הראשונה, בקיץ של 2001 ובכל אותם נהגי מוניות מצחיקים ששכרתי all the way בכדי לנסוע לפני ולהראות לי את הדרך בין שדות וכפרים, יערות ואגמים. גם אז שאלתי את עצמי כל הדרך שאלות וגם אז חשבתי שאני יודע את התשובות הנכונות.

צבעי העצים הם כמו בגלוייה שווצרית שקבלתי פעם מאבא ואמא
בעודי שקוע במחשבות ובמתן תשובות לכל שאלותי, נוהג ומצלם בלי הרף, שותה את סוף ה-illy ומכרסם את הביס האחרון בשוקולד הנוגט שקניתי - רוח קרה מתחילה לנשב, חודרת למכונית ומזכירה לנו שאנחנו באירופה ובעונת הסתיו. תנורי החורף במעונה של אלמה כבר דולקים ומחממים את החדרים כבר מספר חודשים. שפע היערות מסביב מספקים לאלמה גזעים ועצים לרוב והמחסן הקטן שבצמוד לבית מלא עד גדותיו בחומרי בערה לכל העונה הקרה. שטיחים צבעוניים פרוסים על רצפת העץ שבקומת המגורים, פסלי בודה המחייך צצים בכל עבר והכל ממורק ונקי, מסודר ומאורגן לקראת בואנו.
תכננו את הנסיעה כמה שבועות קודם ורצינו לקחת איתנו גם את שי ויואב שמאוד קשורים ואוהבים את 'סבתה אלמה'. חשבנו 'לקפוץ' גם לברלין שבה נפגשה אלמה לפני 47 שנים ותשע חודשים עם אותו מרגל מזרח גרמני בשם קורט מצגר ויחד איתו בליל אהבה אסורה יצרו אותי. רציתי להראות לאסנת ולבנים את המקומות שהם מכירים רק בסיפורים ואת הנוף והאוירה שמלווים את אלמה כבר 50 שנים. מכל התוכניות הצלחנו להגשים רק מעט מאוד אבל גם ככה וגם ככה אנחנו מאושרים ומעודדים מהעובדה שבעוד חצי שעה יגיע מסענו לקיצו ונגיע לחלקת אלוהים הקטנה של אלמה שמחכה כמונו לביקור הזה זמן רב. במשטרת הגבולות בארץ הלב שלי פעם בחוזקה... האם היא שוב הצליחה במזימתה ובדרך ערמומית ולא ישרה תמנע ממני שוב את הנסיעה. רק לאחר שהשוטרת האדיבה אחזה בחותמת, נשמתי לרווחה וכאשר היא הצמידה את החותמת בחוזקה לדרכוני זלגו מעייני דמעות נסתרות של אושר וחדווה. מצוידים במתנות ומזכרות עלינו לטיסה ולא הפסקנו להחזיק ידיים עד שהגענו לפתח הדלת בביתה של אלמה.


בעוד חצי שעה יגיע מסענו לקיצו ונגיע לחלקת אלוהים הקטנה של אלמה שמחכה כמונו לביקור הזה זמן רב