ניו יורק גדולה, ואני קטנה

רוני שלום, קראתי את סיפורך המרגש וחשתי צורך לשתף אותך בסיפורי. שמי חנה שוורץ מישראל. בגיל 11 סבתא שלי ספרה לי במונית בדרך הבייתה מבר מצווה של קרוב משפחה רחוק ששני הילדים שאני כל הזמן שואלת עליהם, הם האחים שלי... תמיד כשביקרתי אותה הייתי רצה לאלבומים הכבדים והישנים. אלו שהיו בסלון. והייתי שואלת מי זה ומי זו? והיא הייתה מסבירה לי על כולם חוץ מהשלושה.

אפריל 1976. אלמה בניו יורק מהרהרת... (לתמונה אין קשר לסיפור ששלחה אלי חנה שוורץ, אולם האזכורים לניו יורק, שם נמצאים אחיה של חנה קשורים בעקיפין לתמונה אותה צילם ג'יימס יאנג).

השלושה האלו היו האנשים שהכי הסתקרנתי לגביהם. וקיבלתי תשובה רק כשהייתי בת 11. היינו במונית (המוניות הישנות, מרצדס, עם 7 דלתות. ו 3 שורות של מושבים.) ואז היא אמרה לי, 2 הילדים שאת כל הזמן שואלת עליהם, הם האחים שלך, אחותך בנולדה ב '74 ואחיך שנולד ב '75, והשלישית היא אמא שלהם, אשתו לשעבר של אבא שלך. ואז כשהגענו הבייתה, ביקשתי מאבא שלי את התעודת זהות, ובאמת ראיתי שיש שם ארבע ילדים, אני ואחי, ושני אחיי הגדולים. לא ידעתי מה לעשות מאיפה זה הגיע.
לא יודעת מה גרם לה לספר לי. אבל באותו שבוע הגיע גם צו ראשון (בפעם המי יודע כמה) לאחי ובו היו איומים אם לא יתייצב. עברו שנים וכשאבא שלי נפטר לפני 5 שנים, סיפרנו לאחי שיש לו אחים חורגים בניו יורק. הוא הגיב בשוק, לקח לו שבוע שבועיים לעכל.
כבר שנים אני חושבת למצוא אותם, אבל ניו יורק גדולה, ואני קטנה. יש לי באמת כח וחשק להתמודד איתם? להגיד להם אני אחותכם הקטנה? יש לי כח להכיר אותם? יש להם כבר משפחות, הם בני 30 ו.. ואני כל כולי 25, ואחי 20. זה פער גילאים לא קטן, נמצא משהו משותף אם בכלל ירצו קשר איתי? ישנאו אותי על זה שמצאתי אותם? על זה שחיפשתי? אני לא יודעת.
אולי לא כדאי בכלל להתחיל. ואני לא טיפוס שמתייאש בקלות. ואני לא מפסידנית. חושבת על הרעיון כבר 5 שנים... אולי הגיע הזמן לזוז איתו מהר יותר...