מאת: אלמה שוורץ (יורה)
תרגום: אורנה לוין-מגד ורוני אפשטין
תשעה חודשים ארוכים מאז אותו לילה בברלין שבהם השתנו עבורי סדרי עולם. העובר השובב שבתוכי לא מפסיק להזכיר לי את מצבי המיוחד, "הי ילד, תפסיק למשוך את חבל הטבור! מה אתה חושב, שזוהי עגלת תה?".
חייבת להיות שגיאה מתמטית בחישובים שלי ובספירה של משך ההריון. אני מצליחה לשער מתי זה קרה, כנראה בערב חג המולד ולכן נותרו לי שבועיים נוספים ואולי עוד כמה ימים בשביל המזל הטוב, כול האפשרויות פתוחות... אני חשה תשוקה עזה לישון על בטני, לקשור את נעלי מבלי להסתובב לצדדים, או אפילו לראות את כפות רגליי היחפות והתשוקה הזאת גורמת לי לאבדת במעט את סבלנותי.
אני עדיין שוכבת על גבי, שוב אני לוקחת את הספר, ומשתמשת בפאוץ' שלי ליצור לי נוחות, הספר נח די באושר, עם צחוק קטן, על המדף שנוצר עבורו. תוך דקות השורות החלו לנוע וירדו במקצב לא שווה, המשחק של מחבואים החל. במהירות אני הרמתי את הספר כדי להתבונן בשובב הקטן זז ומפסיק. להחליף ספר שיהיה כתוב בכתב יד גדול וברור, הספר נע למעלה ולמטה , חומק מהפאוץ' ולכול הרוחות הדבר מפסיק לפני שאני יכולה להרימו. אני צוחקת אליו והוא צוחק גם כן, נמצא בתוכי, עד שהקריאה והמשחק נשכחו עבור משחק חדש של "התעמקות במין הילוד": בת-בן, בן-בת, יחיד, רבים, חסר מין...ושוב, מתי זה קרה, ספירה לאחור של תשעה חודשים, וקדימה, הוסיפי מספר שבועות, מספר ימים...אתמול... האישה הרומנייה נמצאת במקלחת, אחרי התבוננות בעצמי, אני סוחבת אותו והוא כבר מתחיל לרדת למטה, זה כבר קרוב להסתיים, הוא יהיה בוודאות בן. יה! " ובכן, קטן, כבה את האור ופעם נוספת ספור את הזמן לפני שתקרא לכך יום. יתכן שמחר תשכב לצדי במקום בתוכי."
השמש הודיעה שהשחר הפציע, הגיע הזמן שתצא. "צא מהמיטה, בוא, אוקיי, אוקיי, קח זאת בקלות." מסתכלת למטה מה נמצא בתוכי, ומעקמת את הנעל עבור טקס קשירתה, אני נושמת עמוקות כדי לסיים את תהליך ההתעוררות, ואז מגיעה לשדה כדי למשוך החוצה בצלים, ומקווה להתקבל במאור פנים, לא הבוקר טוב הרגיל, אבל, "אני רואה שעדיין לא הפלת את המטען שלך" "חברי, אני בטוחה שאתה רואה זאת"!
אם יש זמן בו אישה היא הקרובה ביותר להתמזגות עם הטבע, זה כאשר היא בהריון ומלאה בחיים בתוכה, האינסטינקט האימהי כמוהו כטבע. הסביבה מנידה את ראשה בהבנה וידיעה מלווה חיוך עדין, מברכת את בואך לתוך האחווה (או לאמהות), חשה שעכשיו אתה גם יודע.
הכול מופיע כתהליך של התפתחות וגדילה. איכשהו הכול מתאים לשלם, הכול שהיה ישות בעצמו מתאחד באופן היפה ביותר, התאמה טבעית, ואתה גם ללא שאלות וספקות לגבי למי אתה שייך או מהו כול הדבר הזה? אתה רק קיים, עם השמש שמחממת את הכתם על גבך. רובץ קרוב לקרקע הלחה, שואף לתוכך את השלמות העשירה הזו. צפור מזדמנת מגיעה לקנטר אותי על סחיבת המשא, נותנת לך לדעת את הקלות והחוכמה של דגירה על הביצים בחום מקסים במקום לשבור את גבך כדי לשאת זאת לאן שתלך. "אוקיי, את שם למעלה, בפעם הבאה אנסה זאת בדרכך".
התעוררתי, אבל האזעקה הטבעית לא פעלה. "או, מה זה? " מה נפגם? האם הגבשושית הזאת היא סוג של פורונקל סרטני מוחבא"? "ישו הצלוב, או!! אל תאמר לי, זה לא יתכן שלזה אני מצפה. למען הסקרנות, אני אמדוד את הזמן.. לה לה לה להההה! כול 10 דקות...אוי! איזה כיף! צלוב, זוהי לא בדיחה. אני צריכה ללכת לומר למישהו, או לנקוש את הסימן על הכותל הקרוב...מוקדם מדי. עכשיו: 1" ולכן, נרדמתי שוב, חולמת באופן מתוק על ניתוח בבטני שמבצע קצב המוריד את הפרונקל מהבטן שלי.
בקרוב, השמש הפציעה כמי שמשמשת שעון מעורר, וכהרגלי יצאתי מהמיטה לתוך מגפי העבודה שלי, עם תחושה מוזרה מוקדמת שהיום לא אפגוש את שדה הבצל.
וזה המשיך כמעט כול עשר דקות, לא כאב בלתי נסבל, אלא רק תזכורת לגבי מה ומי מתעתד להגיע. זה בלתי אפשרי לשכב במיטה בזמן של שמחה אקסטאטית כזו. הכאב לא היה מספיק אינטנסיבי כך שאתגלגל במורד השביל, בעדינות משכתי את ענפי האורן והסתכלתי על איך האחרים מתעוררים לקראת יום עבודה חדש. ושרתי, ודאי שרתי, " נחשו למי יולד תינוק היום, נחשו מי תפיל היום את משאה". הילדים עסקו בריקוד טקסי עבור הגשם הראשון אחרי קיץ ארוך ויבש. הגשם הראשון לא היה סוחף, אלא פרלוד עדין של שינוי עונתי המבשר את ההקלה שתבוא בעקבותיו. כן, ההקלה שתבוא... כול חמש דקות, שריקה ארוכה ונמוכה, מלווה בקריאת ישו הצלוב או ואריצה על כך, הפסקה של 4 דקות או שיח ואז שוב השריקה. כול ארבע דקות עד שהאישה הרומנייה נכנסה והתעקשה שאתה מוכן, מקלחת, שטיפת שערך, ושבת אליה כדי שהיא תעשה את ציפורניך. זהו הטקס המקדים של הלידה.
 |
| ילדי קיבוץ זיקים צופים בנחל זיקים לאחר הגשם הראשון 1961 |
בשקט אך עם מאמץ גדול הוצאתי למשטח קשה כדי שיגלחו אותי באזור שלא ניתן לחלום שזה יקרה. שחשתי פרכוסי בטן, התנהגתי באופן קומפולסיבי, לרגיעה אני לוקחת ויסקי לפני שאני הולכת לעשות מקלחת נוספת. אלוהים, זה מדהים לחוש את המים זורמים לכול עבר, תיק המים שלך, מתחת, כמעט כול הזמן יש לי עוויתות בבטן.
המצב כל כך יוצא מן הכלל, שאם האחות לא הייתה קוראת לך לצאת החוצה, ואומרת לך להפסיק לצחקק ולחייך, יתכן ואתה היית נולד שם, וקרוב לודאי זה היה טוב יותר, לצחקק תוך כדי.
הם אמרו לך, "הזמן הגיע", פתיחה של ארבע אצבעות, השובב הקטן רוצה לצאת. במצב מגוחך של רגלים מעליך וידיים משוכות בתנוחה של U , האחות אומרת "דחפי, דחפי", אין זמן לשום דבר אחר, או לכול מחשבה אחרת, דחפי דחפי, אבל הכאב הוא כל כך עצום עכשיו שאתה לא מאמין שיש לך את החוזק או אפילו את הרצון לעזור בדחיפה ואת רק רוצה לשכב על הגב ולשכוח מכול העניין. תני לשובב הקטן להישאר היכן שהוא נמצא, למי אכפת? שוב הנדנוד "דחפי, דחפי" בעודי תופסת את ידיות המיטה אני תוהה אם זה משהו שגם נשים אחרות עוברות וודאי הן הרבה יותר גיבורות ממני.
לפתע אני מרגישה תחושה נוראית כאילו אני נמצאת מעל לאש, לידי אני שומעת צווחה איומה, כל כך נוראית שעלי לשכב ולשכוח שהכול נעשה נחוץ ודחוף. "רק דחפי פעם אחת נוספת". הרופא חתך בסכינו, הראש יצא החוצה. "זה יהיה קל מכאן והלאה" הא! הקלה, הוא מחליק החוצה, והם אמרו זה הסתיים. "מה זה? "זהו בן", האישה הרומנייה שוב. "דחפי שוב" אבל אני שמעתי שאת אמרת שהכול נגמר? ואז מישהו ללא רחמים לחץ על הבטן ושוב הרגשתי הקלה. "תאומים"? "לא, השלייה, את רעבה? ושוב לוחצים על הבטן כדי להוציא את שאריות הדם. "שחררי אותו, בשליטה מלאה של נפשי, אני מעדיפה לשמור אותו שם. זה יותר גרוע מהאש".
בזמן שלבן הייתה האמבטיה הראשונה (וכנראה גם האחרונה) , אתה התוודעת למשחק המחבואים, כאשר הרופא מיד תופר את המקום שממנו הגחת, שבו התחבאת. מאמה מיה! ..הגברת שעל ידי החלה לצרוח משהו בצרפתית שהרופא לא קלט. "זה כואב, זה כואב, היא אומרת" אני צורחת. "או" אומר הרופא.
וכאן אני שוכבת עם בני החדש בזרועותיי, באופן טבעי הוא הרבה יותר נפלא מכול האחרים שאני רואה כאן. לא, אני לא מתבדחת. רק תסתכל, תראה זה הוא. אדם זקן ותשוש, כפי הנראה בן לוויה, יוצא מחדר הלידה עטוף בגלימה הלבנה שלו, כפי שבני היה בשמיכה הראשונה שלו. אני מביטה על החיים הקמלים אל עבר החיים החדשים...
