שכבתי במיטה והסתכלתי למעלה. ראיתי ממש מעלי שממית קטנה הולכת על התקרה. נזכרתי שבילדותי נהגתי לתפוס שממיות ולחלץ מהם את הזנב ואז במשך שניות ארוכות הזנב שנותר ללא גוף היה ממשיך להתפתל ולהתפתל מול עיני המשתהות. קמתי ועליתי על המיטה וניסיתי לתפוס את השממית. אני נמוכה מידי ולא מצליחה להזדקף בגלל הכאב בשיפולי הבטן. אני בת עשרים. אתמול ילדתי את יורה והבוקר הנקתי אותו בפעם הראשונה. הוא תינוק נהדר וחבל לי שאני מוותרת עליו. חשבתי כל הלילה מה לעשות איתו ומה יגידו בבית שאחזור עם תינוק. לא זה לא יקרה אני לא אדפוק לי את החיים ואת הקריירה בגלל תינוק אפילו שהוא כזה מקסים. תהיה לו אמא אמיתית וגם אבא, מה יצא לו איתי.
 |
| האיש מהבנק המליץ לי להתחיל ולחסוך ושם מטבע של לירה בתיבה |
באותו בוקר התעוררתי מוקדם. אולי בגלל אור השמש שחדר מבעד לתריס השבור או בגלל הציר הראשון שהיכה בי ללא אזהרה מוקדמת. הייתי מופתעת. לא התכוננתי לכאב שכזה. החלטתי שלא להילחץ. ירדתי לאט מהמיטה. זה היה די קשה במצבי, אישה קטנה עם בטן כזאת גדולה. רחצתי פנים והסתרקתי במסרק הלבן שנמצא אצלי כבר הרבה שנים. המסרק הזכיר לי את בוסטון, את המיטה שלי ואת החדר החשוך שממנו נפרדתי בעודי נערה, שאליו כנראה לא אחזור.
עמדתי יחפה באמצע החדר הקטן שבאמצע הצריף הישן שהיה ביתי בחודשים האחרונים. או שהצריף רעד או שכאב נוסף טלטל והקפיץ אותי . נוזל שקוף ובו כתמי דם החליק במורד הרגל עד לרצפה. עמדתי והסתכלתי על השלולית ההולכת וגדלה. הלב שלי החל לפעום בחוזקה, לא מפחד וחשש אלה דוקא מהתרגשות ומהתלהבות לנוכח מחשבה מסעירה שעברה בראשי ושינתה לחלוטין את מצבי. הינה אני Alma עומדת במרכז החדר, בתוך שלולית שמקורה מגופי, צירי לידה אוחזים בי וכל מה שיש לי לחשוב עליו הוא כוריאוגרפיה חדשה פרי המצאתי ועל 'ריקוד לידה' שעלה המוחי.
ריקוד לידה שעלה במוחי
במצבים מלחיצים ומסובכים אני בורחת במחשבות לריקוד ולמחול. הלב והדמיון האומנותי שלי יוצרים בראשי דימויים של תנועות וצלילים אשר מסיטים את המחשבות שלי לעולם של תנועה, זרימה ואנרגיה. זה בדיוק מה שקרה לי עכשיו והגוף הכבד שלי הנטוע באמצע הצריף החל לנוע בקלילות ולרחף לכל צלילי תופי דג'מבה אפריקאיים דמיוניים.
הייתי שקועה במחול נמרץ וקצבי שמסביבי מתופפים אפריקאיים נמרצים ופראיים עד שכאב חדש, חזק מקודמיו הפיל אותי למיטה. התנועה והצלילים פסקו באחת וחזרתי להכרה ולשקט של הבוקר שכל כך אהבתי בקיבוץ. אני חושבת ששמעתי ציוץ של צופית הדבש, ציוץ מוכר וממכר שליווה אותי בכל בוקר ובכל השכמה מאז הגעתי לקיבוץ בחורף של שנת 1961.
הבנתי שאני עומדת ללדת ורציתי שהלידה תעבור בשלום. החלטתי להתנקות ולהתייפות לפני שאצעד למרפאה שבקצה השני של הקיבוץ.
אפילו החלפתי שמלה ולקחתי את התיק הקטן ואת המסרק הלבן. לא היו לי הרבה חפצים ואת רובם נתתי כבר מזמן לחברות החדשות שהכרתי בזיקים.
פתחתי את הדלת והשמש סנוורה אותי ומייד הכה בי עוד ציר. השילוב של אור השמש המסנוור והכאב העולה מהירכיים ועד לצוואר הזכיר לי את סיפור הבריאה ואת הציורים המיוחדים שהיו בספר שאהבתי בילדותי. כשהבנתי שאלוהים לא בסביבה התחלתי ללכת לאט, עדיין מסוחררת מהכאב, מהריקוד ומהאור המסנוור. פניתי ימינה לכיוון שביל העפר הארוך המסתיים בקצה הקיבוץ.
צעדתי מספר דקות והגעתי לאזור בתי הילדים. הרגשתי פתאום קלילה וחזקה אולי בגלל שהתחיל לרדת גשם.
גשם? באמצע ספטמבר? לא הספקתי להרהר בכך שעה שקבוצת ילדים קטנים בני שלוש וארבע הגיחו בפתאומיות מהדלת ובצווחות שמחה החלו לקפץ ולהשתולל בעודם שרים וצועקים "היורה! היורה! היורה! היורה!!!" וחוזר חלילה.
ילדי הגן בכובע טמבל
הילדים היו כמעט ערומים וחבשו לראשם מן כיסוי ראש שעד היום אני מנסה להבין מה זה היה בדיוק ומי נתן להם את הדבר המצחיק הזה.
עמדתי נפעמת ונסערת מריקוד הגשם הספונטאני של הילדים שבאורך פלא היה דומה לריקוד הלידה שרקדתי בדמיוני רק לפני כמה רגעים. אפילו טיפות הגשם הגדולות והכבדות שנתחו בעוז על האדמה הזכירו לי את תופי הד'גמבה שהדהדו באוזני בחדרי בצריף הישן.
האם זה נס? האם זה חלום?, כך חשבתי ומיד הפסיק הגשם ונחמה הגננת הזעיקה את הילדים פנימה שהפסיקו באחת את ריקוד הגשם הנפלא. נותרתי לבד במרכז הקיבוץ ואין איש מסביבי. ריח הגשם והאדמה שכה מיוחדים לישראל עלה באפי אבל לפני שיכולתי להתבשם בו התחיל עוד ציר שהחזיר אותי למציאות והחיש את צעדי לעבר המרפאה.
באותו היום חל ערב יום כיפור ואפילו בקיבוץ של השומר הצעיר הייתה מעין תכונה של חג. דלת המרפאה הייתה פתוחה וראיתי את אורה, אחות הקיבוץ פושטת את החלוק הלבן.
לא כל כך מהר" אמרתי לה והיא מיד ניגשה לעברי ועזרה לי לשבת על כסא העץ הגדול. הכסא היה גדול וכבד היה אימת הקיבוץ. על הכסא הזה ישבו יום יום החולים אשר נזקקו לטיפול של האחות אורה שלא תמיד היה נעים.
הכסא היה גדול למידותיי והזכיר לי את הגינקולוג הגרמני שאצלו בקרתי לפני שישה חודשים בברלין הקרה שאישר את חששותיי שאני בהריון.
אורה הגישה לי מים מהברז שטעמם ערב לי והשקיטו את צימאוני. מייד ביקשתי עוד כוס ועוד כוס ורק בכוס הרביעית הרגשתי שוב רעננה.
אורה בדקה לי את לחץ הדם ואת הדופק ופסקה בהחלטיות שצריך ל'ארגן הסעה'.
באותם ימים בקיבוץ האמירה 'לארגן הסעה' נאמר רק במקרים קיצוניים וחייב את מעורבותם של גורמים רבים. מאחר ולאורה לא היה טלפון היא רצה אל אופניה הישנים, הרימה אותם למצב מאוזן, רצה קלות ואז קפצה על הכסא והחלה בדהרה על השביל שכבר היה יבש מהגשם. היא מיהרה להגיע לפרץ מזכיר הקיבוץ שרק לו הייתה את הזכות לבקש מאפרים האקונומיסט שיבקש מאורי מרכז המשק את מפתחות הטנדר של יהודה.
'כרמל דוכס' 1300 סמ"ק
ואכן כך היה. שרשרת הפיקוד של קיבוץ זיקים תפקדה וכעבור זמן לא רב הופיע הטנדר הישן מעלה ענן אבק וראשו של פרץ מציץ מהחלון. הוא נראה נרגש, לא כל יום הוא זוכה להסיע יולדת ובטח לא יולדת שהיא אזרחית אמריקאית שהגיע לקיבוץ רק לפני חצי שנה.
"את התיק והמסרק" צעקתי לאורה שמיד חזרה למרפאה והביאה את מה ששכחתי. התיישבנו שנינו ליד פרץ על המושב הקדמי ואורה נאלצה לדחף אותי פנימה שגם לה יהיה מקום. המושב היה דביק ופרץ התנצל והסביר שקודם להסעת היולדת, הטנדר היה המשימה חשובה להעברת מיץ פטל מהמטבח לגני הילדים לקראת ארוחת העשר.
מיץ פטל, מי שפיר, זיעה וידה של אורה שמלטפת את ידי. כך עברה הנסיעה עד ליציאה מהקיבוץ. לאורך כל הדרך כל עוברי האורח בירך אותנו לשלום והוסיף באנגלית עילגת Good Luck. פרץ דיבר איתי תמיד באנגלית במבטא לונדוני כבד לונדוני שהזכיר לי את הדוד Joe שגם הוא נולד בבירת הממלכה.
מה פרץ אמר אני לא זוכרת מה שכן הצירים, שמשום מה נעלמו בתחילת הנסיעה, חזרו בדיוק כאשר פנינו שמאלה לכיוון אשקלון.
רוח של סוף הקיץ פיזרה את השער שלי ושל אורה שישבה בסמוך לחלון. היו מקרים שקצוות השיער של שנינו חברו לצמה משותפת שנפרמה במשב הרוח הבא. סנוניות חלפו בטיסה נמוכה מסביב לטנדר שבאורח פלא היה היחידי על הכביש.
שמעתי את פרץ שואל את אורה בעברית "האם הכול בסדר עם Alma" ושהיא ענתה שכן הוא עצר את הטנדר בצד הכביש וקטף לנו סביונים צהובים.
בכניסה לאשקלון עמדו בצד הכביש אנשים לבושי שחורים, חרדים, שהמתינו להסעה. מאחר והטנדר נסע לאט יכולתי לראות ולחוש את מבטיהם של הנשים שביניהם אשר נעצו בי מבט שביטאה סלידה ואחווה כאחד.
לאורך כל הרחוב הראשי של אשקלון בואכה בית החולים ברזילי אצו רצו אנשים לקראת החג. פתאום נופף אחד מהם אלינו לשלום ופרץ עצר לכבודו את הטנדר. היה זה אלי התימני הצעיר ששמר על הפרדסים של הקיבוץ ולכבוד החג קיבל יום חופש. אלי הכיר אותי כמובן ולחץ לי את היד בחום. "שיהיה לך בהצלחה" הוא אמר ואורה תרגמה זאת עבורי. "תחזירי את התינוק לקיבוץ" הוא הוסיף ואורה נאלצה לתרגם גם את המשפט הנ"ל. אורה ופרץ הסתכלו עלי מבוהלים מחכים לתגובתי הכועסת אבל אני כבר הייתי שרויה במצב טרום לידה בדיוק כמו הלביאה שראיתי בסרט בילדותי.
פרף הביא אותנו עד לפתחו של חדר המיון וסב לאחור לחנות את הטנדר במגרש הסמוך. נכנסו פנימה. כולם הביטו בנו ועקבו אחרינו בעיניהם שעה שנגשנו, אני, ואורה המחבקת אותי, לאחות הראשית שקידמה את פנינו.
"קיבוצניקיות"? היא קראה בחצי שאלה חצי תשובה, אתכם אני הכי אוהבת היא פסקה, ואורה תרגמה. נכנסנו פנימה והאנשים שקודם הביטו בנו בסקרנות יתרה, חזרו לעיסוקיהם שהיו בעיקר המתנה.
האחות הראשית ששמה היה רותי בן חמו הושיבה אותי ברכות על מיטת הברזל היחידה שהייתה פנויה ומייד הסיטה את הוילון.
שוב החלו צירים שגרמו לאורה לחוש ולחפש את הרופא שהיה אמור לבדוק אותי כבר לפני שעה. כאשר הוא הגיע הופיע גם פרץ שגרם לרופא לחשוב שמדובר בבעלי.
הוא פנה לפרץ וביקש 'מהבעל' לחכות בחוץ. הייתה לפרץ חוכמת חיים והוא לא טרח להסביר לרופא שהוא בעצם מזכיר הקיבוץ...והנהג.
בעודו בודק אותי שאל הרופא את אורה מספר שאלות שאת פשרם לא הבנתי. הוא בדק אותי מכף רגל ועד ראש וקבע שיש להעביר אותי בדחיפות לחדר הלידה.
הוא פקד על האחות שנכנסה לא להקים אותי מהמיטה. האחות החלה לדחוף את המיטה שהייתה מצוידת בגלגלים ישנים שחרקו והשמיעו רעש וצלצול משונה אשר גרם לכל האנשים הממתינים לשוב ולהביט בנו בפעם השנייה.
המסע לחדר הלידה כלל מספר עצירות במספר תחנות בהם טיפלה וסעדה האחות מספר לא מועט של חולים. האחות הייתה נמרצת וזריזה והיא אפילו הספיקה לפטפט באמצע הדרך עם אחות נוספת שכנראה הייתה חברתה. שתיהן ראו צורך ללטף את זרועותיי החשופות יתכן שחשבו שזה ירגיע אותי. תוך כדי ליטוף ספרו האחיות/חברות זו לזו דבר מה חשוב בעברית עם עין ועם ריש.
נפרדנו מפרץ שנתן לאורה קצת כסף לחזור לקיבוץ עם האוטובוס האחרון, ועוד כמה לירות Just in case. פרץ הטוב נפרד ממני בלחיצת יד אמיצה כיאה לג'נטלמן בריטי. לא שכחתי לו כיצד הוא דאג לי בחודשי הלידה הראשונים ודאג שאקבל 'דיאטת הריון' שהייתה שמורה רק לחברות קיבוץ הרות וכללה חזה עוף, פרי וירק לחיזוק הגוף והנפש. בקיבוץ של אז נחשבה 'דיאטת הריון' למותרות ועצם העובדה שמתנדבת זוכה לקבל 'דיאטת הריון' היה פרי מאמציו של פרץ שהיה צריך לגייס את יכולת השכנוע שלו באספת החברים שדנה בכך.
בסוף המסע שארך כנצח בו אני לופתת את סורגי המיטה בכל פעם שהכאב פילח אותי, הגענו לכניסה לחדר הלידה. דלת כפולה שבמרכזה שני חלונות עגולים עצרה מבעדנו להמשיך, למרות ניסיונותיה של האחות לפתוח את הדלת בעזרת דחיפת המיטה בחוזקה כנגד הדלת.
"תפתחו" האחות צעקה, צעקה שהפתיעה את כולנו ונדמה לי שגם את התינוק שבבטני שזז מצד לצד. פתאום נזכרתי שלא הרגשתי את התינוק כבר כמה ימים. נלחצתי, אולי קרה לו משהו... לימים התברר לי שהתינוק פשוט התהפך וראשו נמצא בתעלת הלידה.
לאחר מספר צעקות מחרישות אוזניים נפתחה הדלת ואחות נוספת משכה את המיטה, אותי ואת אורה פנימה כאילו היינו כביסה אותה מוצאים מפתח המכונה.
האחות שבקדמת המיטה זאת שהסיע אותנו עד הלום העבירה פיקוד לאחות שמשכה אותנו פנימה ושניהם ביחד הפנו שאלות לאורה שהלכו והתגברו לאור העובדה שלאורה לא היו תשובות מספקות.
לימים התברר לי שהם פשוט חקרו אותה למוצאי ונדהמו לנוכח סיפורי. נערה אישה צעירה ללא בעל וללא משפחה שמחכה לבדה ללידה בכזאת קורת רוח, ובכזאת גבורה.
המשכתי ללפות את סורגי הברזל של המיטה מבלי להשמיע קול או צעקה והרגשתי כאבים עזים חום ומחנק. גם הלביאה מהסרט של ילדותי התנשפה ונאנחה אבל להבדיל ממני גם ליקקה את עצמה.
האחות החדשה והנמרצת הציגה את עצמה ואמרה בעברית המיועדת לעולים חדשים "שלום אני ליאורה, אני טוב לך" תוך כדי תנועות ידיים נמרצות האמורות לעזור לי לפרש את הנאמר. I am Alma thank you" אמרתי בחזרה לאחות החביבה ומיד נאנחתי מהכאב עצום שהכה בי מחדש.
ניסתי לחשוב על תהליך הלידה אבל בכך פעם שהתעמקתי בו ובתוצאותיו קטעתי את חוט המחשבה בכדי לא להתמודד עם התובנות. עכשיו כבר הייתי לבושה בחלוק ירוק לבן של בית החולים ואורה סגרה לי את הכפתורים מאחורה. עברתי לחדר חדש שהיו בו שתי מיטות ושולחן קטן ביניהם. עגלה עמוסה ציוד רפואי, תחבושות, צנצנות וקערות עמדה בצד ולידה מכשיר רפואי שאת טיבו לא הכרתי.
הייתי עייפה ותשושה והרגשתי שגם מצבה של אורה דומה. זירזתי אותה ללכת ובשלב מסוים הצלחתי. התחבקנו והתנשקנו ואורה לחצה לי את היד ואמרה "Alma be strong and dot give up…". הבנתי למה היא התכוונה אבל אני כבר החלטתי.
תכונת החג הורגשה אפילו בחדר הקטן ומספר הנכנסים פחת. במשך שנים הרגלתי את עצמי להתמודד עם כאב ועכשיו ניצלתי את אותם יכולות להתמודד עם הכאב הפיסי שהיה בעיצומו ועם הכאב הנפשי שהחל להפציע.
מיקדתי את מבטי לנקודה מרוחקת מבעד לחלון והתבוננתי בשינויים שהתרחשו באותה כתוצאה משינויי האור. בבת אחת אור היום כבה והחלון הפך לכתם שחור שרק רוח חרישית מעידה על מקום הימצאו.
לעת ערב האחות ליאורה נכנסה ויצאה מהחדר בערך כל חמש דקות שהיא בודקת את החלק התחתון של גופי, זה שמתחת לחלוק בכדי לאמוד את 'גודל הפתיחה' כדברה.
הציפורניים שלי שננעצו כל הזמן בסורגי המיטה כבר חרצו סימנים בצבע הלבן ויכולתי לראות את המתכת החשופה מבעד לשכבת הצבע שאותה קלפתי בהתאם לעוצמת הכאב. בשעה שיהודים רבים ברחבי ישראל היו באמצע תפילת 'כל נדרי' אני התפללתי לאלוהים שלי. התפללתי שהכול ועבור בשלום והתינוק שיולד בקרוב יהיה בריא ויהיו לו חיים מאושרים.
לקראת חצות כאשר הצירים הפכו לדחופים נכנסה האחות ליאורה ביחד עם אחות חדשה לה היא קראה 'המיילדת רחל'. רחל המיילדת החלה להפשיט אותי וקיבצה סביבי על המיטה את כל הציוד והחומרים שהיו דרושים לה ללידה. והלידה אכן עמדה להתרחש בכל רגע.
לפני ששקעתי בערפול חושים שמעתי את האחות ליאורה לוחשת לי את שתי המילים שהיו כל כך פופולאריות עבורי באותו היום "Good Luck".
התינוק נולד אחר חצות במשקל מצוין של 3.650 ק"ג ואני שהייתי בכושר גופני טוב כתוצאה משנים של ריקוד ומחול לא נזקקתי לזמן רב בכדי להתאושש.
אני זוכרת את חיתוך חבל התבור, את ניגובו של התינוק במרץ ואת קולה של המיילדת שמלמלה כל הזמן "It’s a Fine young boy".
את התינוק שהיה באמת חמוד ומיוחד ראיתי מספר פעמים ובשלב מסוים האחות ליאורה הניחה אותו בצד מיטתי.
התינוק 'יורה' מונח לצידי
נרדמתי שהאור הראשון הופיע ותינוק פרי בטני ישן בשלווה לידי. ישנתי זמן רב ושהתעוררתי זה קרה בגלל שהתינוק שהיה לידי בכה. הבכי שלו נגע לליבי וצמרמורת אחזה בגופי. הבכי עורר אצלי אינסטינקט חבוי ורציתי לאחוז בתינוק ולאהוב אותו. ידעתי שאסור לי ולכן ירדתי מהמיטה, הבטתי בו מלמעלה ודחפתי את מיטתו הזעירה שגם היא הייתה מצוידת בגלגלים חורקים אל מחוץ לדלת. אחות חדשה שאותה לא הכרתי מיהרה לעברי ועזרה לי לנוע לכיוון חדר התינוקות בכדי להפקיד את התינוק בידיה של המטפלת שהייתה עסוקה באותה העת בחיתולו של תינוק אחר.
מסרתי את התינוק שהיה ער במיטתו והפסיק לבכות לאחריותה של המטפלת בחדר התינוקות ששמה היה מיכל. מאז ראיתי את התינוק עוד מספר פעמים בעיקר שהלכתי מחדרי לחדר הנוחיות שהיה בקצה המסדרון. פרט אלי ואל יולדת נוספת לא היו אנשים נוספים במחלקה והצוות ששהה בו במהלך החג היה מצומצם. לקראת הערב נכנסה האחות התורנית לחדרי ובידה לוח שבו נעוצים טפסים וביניהם נייר קופי כחול. האחות שאלה אותי לאט ובזהירות מספר שאלות שנועדו לעזור לה למלא את הטפסים. היא השתמשה בעברית ואנגלית לסירוגין. חובת מילוי הטפסים כמעט שעברה בהצלחה עד שהאחות הגיע לשורה שבה הייתי צריכה לציין את שם התינוק. היא לא הצליחה לרדת לסוף דעתי למרות שאמרתי לה בעברית משובחת את השם שבחרתי עבורו. היא סירבה לרשום את השם שבחרתי בטופס ועשתה סימנים של לא מבינה.
כאשר היא התייאשה היא הניחה את הלוח והטפסים על המיטה ומיהרה לקרוא לאחות תורנית נוספת תבוא לעזרתה. הייתה זאת מיכל האחראית על חדר התינוקות שהצטרפה לתחקור ולתשאול אודות שמו של התינוק שבחרתי. מיכל הבינה מייד למה התכוונתי ואמרה לחברתה תרשמי "שם התינוק יורה, יורה שוורץ".
האחות האחראית שאלה את מיכל מה זה יורה? ומיכל השיבה במהירות "יורה הוא הגשם הראשון, ציונה! מה את לא זוכרת?"...
[ הערת המחבר: אתמול שוחחתי עם אלמה בטלפון. תרגמתי לה לאנגלית את הפרק האחרון בספר האינטרנטי שלי שבו תארתי כיצד אמא מונה סיפרה לי בדרכה המיוחדת שאני מאומץ. סיפרתי לה גם על היום שלמחרת שהיה היום הראשון שלי כ-'אדם חדש'. היא הבינה למה התכוונתי ומייד סיפרה לי על היום הראשון שלי כ-'אדם חדש' תרתי משמע. את אותו היום חווינו אלמה ואני ביחד וזה היה כמובן יום הלידה שלי שמן הסתם היה יום יחיד מיוחד... את המידע שסיפקה לי אלמה באותה שיחת טלפון לתוך הלילה הפכתי לפרק חדש בו ניסיתי לחוות ולהחיות ולו לרגע את אותו האירוע שהפך מאז לאירוע מכונן בחיים של שנינו. עתה משסיימתי לכתוב את הפרק מבעד לעיניה של אלמה התקשרתי אליה לארה"ב. תרגמתי לה לאנגלית את מה שכתבתי והיא התרגשה לשמוע את סיפורה מבעד לעיניי למרות ששכחתי מספר אירועים.
היא חושבת שצורת הכתיבה מאוד מיוחדת. היא נרגשת לנוכח המחשבה שאירוע אשר קרה לפני כמעט 46 שנה מסופר בצורה שכזאת. ומי ידע אז שברבות הימים נוכל לספר את הסיפור מבעד לעיניי שנינו. אלמה אומרת שזה כמו נ.ב. בסוף מכתב. ]