תכונה במשפחה. התעוררות המלווה באנרגיה חיובית באוויר. עוד בר מצווה בפתח וחג פסח מתקרב. לאחר שהוכרז 'אצל מי יהיה הסדר השנה' אנו מתפנים לעזור ליותם במלאכת יצירת עבודת השורשים המסורתית בהגיעו לגיל המצוות. איך מתחילים לספר את סיפור חיי בכל פעם שאחד מבני המשפחה, בדרך כלל אחד מאחייני או בני מבקש ממני לתקצר לעמוד אחד חיים כל כך מיוחדים ומגוונים. האם להתחיל ב... נולדתי באשקלון בשנת 61 ואני מאומץ, או להתחיל ב... וכיום אני אב ובעל גאה שחי ויוצר בתל אביב.
ככל שעובר הזמן ומגיעים אחיינים נוספים לשלב עבודת השורשים, מחויבים כולנו לעלות מהבוידם של חיינו זיכרונות שיבואו לידי ביטוי בציטטות והסברים בעבודות המיוחדות הללו. והשנה תורו של יותם לכתוב את עבודת שורשיו והוא החל לראיין את הסבים והסבתות (יש לו רק סבתה אחת בחיים), הדודים והדודות (בעזרת השם) וכמובן בני דודים רבים ומיוחדים. עוד מעט ויגיע המועד שבו יפנה יותם אלי לבקש לראיין אותי ושאספר לו את סיפור חיי. סיפור המתחיל בזיק אחד קטן והמגיע בימים אלו של שנת 2010 לספר זיכרונות עב כרס שבו כל זיכרון עשיר ומיוחד מקודמו.
אז במה נתחיל?... בצורה הבנלית של נולדתי בשנת... בבית חולים... או נתחיל בזיכרון ילדות המיוחד מכולם... או שמה אספר תחילה על אימא מונה... או על הגול הראשון שהבקעתי בנגיחה. - איך מעבירים תמצית חיים לדף בגודל A/4 ואיך מכווצים וממזערים 48 שנים לראיון אחד המסכם את הכול. אז כרגיל אני בוחר בפתרון הקריאטיבי ומתחיל את פרק השורשים שלי בעבודה של יותם בהתחלה מקורית ושונה. אני מספר ליותם על הרגע הראשון שסבא יוסי סיפר לי שזהר אהובתי (אימא של יותם כמובן)... בהריון. התרגשתי מאוד. פחות מעצם הידיעה ויותר מהעובדה שאחותי הקטנה, זאת שרק לפני כמה שנים בקרתי בצבא, ורק לפני כמה שנים הגעתי לעזור לה לסדר את חדרה עת הייתה שותפה לדירת סטודנטים בתל אביב... ועכשיו זוהר בהריון, בהונג קונג, רחוקה מאוד בכדי שאחבק אותה ואלחש לה בהצלחה. במקום זאת חיבקתי את סבא יוסי והתחלתי לחשוב עליך, על הילד הבכור של זוהר אחותי הקטנה.
ועוד דרך מיוחדת לפרק השורשים שלי הוא לצרף אותך לזיכרונות והעובדות שלי ושל חיי ולראות עד כמה אנחנו דומים. למשל, שנינו בנים בכורים. אתה לשלושה אחים ואני לשתי אחיות (שזה כמו שלושה אחים). אני אוהב את הים ולכן אני שייט ואתה אוהב את הים ולכן אתה גולש. שנינו אוהבים לרכב על אופנים ואני זוכר את האופניים הראשונות שלי שהיו קצת דומות לאופניים הראשונות שלך, שאותם יצא לי לתקן לא אחת. אני הלכתי כל יום לבית הספר ברגל, וגם אתה ולשנינו יש את הנטייה להעמיק ולהשקיע בעבודות שנותנת המורה. אני חייתי שנים רבות לצד זהר וגם אתה... למעשה היום שנינו משלימים 12 שנה במחיצת אותה אחות/אם מקסימה שגם לי היא אמרה מה לעשות והייתה לה כבר אז דעה ברורה על כל דבר (כמובן שאחרי שגילי החליטה עבור כולם). מה עוד משותף... לשנינו יש אבא מקסים. האבא שלי הוא גם הסבא המופלא שלך - כך שהרווחת פעמיים. לשנינו יש דמיון מדעי והרפתקני גדול ומפותח ושנינו אוהבים לטייל ולחשוב מחשבות עמוקות. שנינו אוהבים להזיע בספורט ושנינו יודעים להתאמץ שצריך... אה... ועוד דבר חשוב, שנינו יודעים לשיר בקול צלול את 'אנעים זמירות' בבית הכנסת.
ובמה אנחנו שונים...? בעיקר בתקופה שגדלנו. לנו בילדות הרחוקה היו ספרים וניירות לצייר עליהם ולכם יש מחשב וטלוויזיה. לנו היו גוגואים וחמש אבנים ולכם יש 'פליסטיישן' וטלפונים סלולאריים. ובטח עוד הבדלים קטנים של פעם השנים אבל מה זה חשוב. אז התחלתי לספר לך על הרגע שבו נודע לי שאימא זהר בהריון ועד שנולדת לא הפסקתי לחשוב עליך. כמובן שלא ידעתי אם תהיה בן או בת ואיך יקראו לך, אבל באופן כללי ידעתי שתהיה מישהו מיוחד. גם העובדה שתיולד בסמוך כל כך לבני שי שהוא בן דודך הרביעי גרמה לי לדמיין איך תצמח בנכם חברות ורעות - שדבר שבפועל אכן קרה (ואני חושב שקצת גם בזכותי). ואחרי חצי שנה של מחשבות עליך צלצל הטלפון במשרדי, זה היה אחרי הצהרים ודודה גילי בישרה לי שנולדת בשעה טובה מוצלחת. אותה רחוק מהעין אבל מאוד קרוב ללב. כאן בישראל התרגשנו מאוד ואני זוכר שדברנו אחד עם השני כל הזמן בכדי לבטא את הרגשות המשמחים שחשנו ובכדי להיות מלוכדים סביב בידיעה המשמחת שהגיע ממקום רחוק שמקדים אותנו בעשר שעות. כמובן שאני זוכר את הפעם הראשונה שהגעת לארץ וכמה זוהר ואשר היו אמיצים לטוס את כל הדרך הלוך ושוב מספר פעמים עם תינוק כל כך קטן (וחמוד) בכדי להציגו בגאווה למשפחה בארץ. מיד שהגעת הפגשנו אותך עם שי ושניכם ישבתם בעריסות מול הטלוויזיה וראיתם ביחד 'טלדביס'. זהר כל פעם ניגשה אליך לראות שהכול בסדר - בדיוק כמו שאני עשייתי לגבי שי. כאלו הם 'האפשטיינים' כל הזמן דואגים לילדים. המאורע המשמח ביותר היה שחזרתם כולכם מהשהות הארוכה בניכר והשתקעתם בדירה זמנית בכפר סבא, אליה היינו מגיעים כמעט כל שבוע, בעיקר לתת הזדמנות לכם הילדים לבלות אחד עם השני.
-- דוד רוני עצור!!!! אתה מספר לי את סיפור חיי ואני צריך את סיפור חייך... לא התבלבלת...?
-- לא יותם יקירי, לא התבלבלתי... סיפור חיי הוא סיפורה של כל המשפחה שלנו אפילו אירועים ודברים שלא נוגעים לי במישרין. ככה אני מרגיש וחש בטח בכל הקשור אליך...
-- אבל דוד רוני אין לי כל כך הרבה זמן ומקום לשמוע הכול... לא תוכל להתרכז הזיכרונות האישיים שלך ורק שלך...?
-- אוקי יותם, אבל אתחיל מהסוף להתחלה בכדי לאתה תקרא שוב את כל הרושמות בכדי לכתוב אותם בעבודתך בכיוון ההפוך. הקלישאה אומרת שבזכותי ובזכות האימוץ שלי למשפחה הכול התחיל... כנראה גם הזוגיות של מונה ויוסי שהצליחו אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות עקרים ללדת. אומנם לא לידה טבעית במובן המדויק של המילה, אבל גם תהליך אימוץ הוא סוג מסוים של לידה, לעתים לא פחות ארוכה, מתישה, כואבת ומסובכת. בחורף של שנת 1962 נסעו סבא וסבתה שלך (שעדיין לא היו אבא אימא שלי) במונית ישנה, בבוקר חורפי וקר, משכונת אבו-טור לשכונת בית הכרם. מביתם הקטן בקצה המזרחי של העיר לשכונה המטופחת בקצה המערבי והרחוק של ירושלים. מטרת נסיעתם הייתה מיוחדת ומרגשת והיא לפגוש ולראות בפעם הראשונה את מי שיהיה בנם הבכור, את דוד שוורץ, התינוק האמריקאי הקטן שמחכה כבר חודשיים תמימים לזכות בהורים אמיתיים וחמים.
לא אשכח לעולם ואת זה אני רוצה שתדע, את התיאור שסיפרה לי סבתה מונה על הפעם הראשונה שראתה אותי בבית הילדים באותו בוקר ירושלמי מפורסם, שהיה חורפי וקר.
מונה ויוסי (סבתה וסבא שלך) התהלכו בחדר גדול, נקי ומסודר בו היו מספר מיטות קטנות של תינוקות, בהם שכבו כאמור התינוקות שאכלסו את בית הילדים. אותם ילדים שגורלם לא שפר עליהם (או שכן שפר - ימים יגידו) והופרדו מאימם מולידם מייד לאחר הלידה ונלקחו לעולם קר ומנוכר עד למציאת משפחה מאמצת עבורם. מונה ויוסי התהלכו לאט לאט בין המיטות הקטנות והסתכלו על התינוקות שברובם ישנו באותה העת. שהגיע מונה לכיוון המיטה שלי, וכך היא מספרת במדויק, פתחתי זוג עיניים כחולות וגדולות והסתכלתי עליה ומיד חייכתי חיוך רחב ומלא הבעה. סבתה מונה ידעה מייד שאני הוא התינוק המיוחל שאותו תרצה לגדל והרגישה מיד את האנרגיה הגדולה והרבה שפרצה כבר במבט הראשון בינינו. ידוע לי שלא נתנו לסבתה ולסבא להחזיק אותי באותו הבוקר אבל ברור לי שגם עבורי, תינוק קטן בין חודשיים, המבט והחיוך של מונה גרם לי לתחושת אושר עילאית והאגדה אומרת שלא הפסקתי לחייך מאז. החיוך התמידי שלי שהביע אושר גדול גרם לסבתה מונה לקרוא לי בשם חיבה 'קורנפלקס בייבי' כי החיוך הרחב שלי היה דומה מאוד לחיוך של הילד המפורסם שהתנוסס על כל אריזות המזון דאז. לאחר כשבועיים, ולאחר שמונה ויוסי הסדירו את את האישורים ומיניהם הקשורים באימוץ, ולאחר שנתנו לי שם חדש... רון... שוב הזמינו מונית ושוב היה זה בוקר ירושלמי טיפוסי, קר וגשום, נסעו נרגשים ומאושרים לבית התינוקות לקבל אותי ולהביא אותי הביתה בפעם הראשונה. לימים הבנתי שלא רק הם התרגשו באותו היום אלה משפחה שלמה בכל רחבי הארץ שהייתה מודעת למאמצים הרבים של מונה ויוסי ללדת שלא הצליחו והחזיקו להם אצבעות שתהליך האימוץ יצליח. וכך כולם במחשבות ובלב ליוו את סבתה וסבא ביום הראשון להיותם הורים וביום הראשון שאני (דוד רוני) נהפכתי לחלק ממשפחה כל כך חמה ואוהבת.
-- דוד רוני!!! אתה מספר יותר מדי כאילו שזאת עבודת השורשים שלך!!! אני צריך רק את העובדות וקצת זיכרונות... אז קדימה לעבודה... תספר ותכתוב רק מה שצריך ואת השאר תספר לי בהזדמנות אחרת, אולי שנפליג פעם נוספת ביחד... טוב?
-- אוקי יותם... אז ככה. נולדתי בערב יום כיפור של שנת 1961, ממש לפני 'קול נדרי', שכולם נמצאים בבית הכנסת ורק המיילדת והרופא התורן במשמרת במחלקת היולדות. לא היו עוד לידות באותו הערב כך שכל תשומת הלב הופנתה אלי.
מראש הייתה זאת לידה מיוחדת מאחר והיולדת הודיעה לצוות הרפואי שהתינוק יימסר לאימוץ. נולדתי באשקלון מאחר ואימי הביולוגית שהתה באותה העת בקיבוץ זיקים שנמצא ממש קרוב לבית החולים ברזילי'. באותה המידה היא הייתה יכולה ללדת אותי 'בסורוקה' בבאר שבע ואז צחוק הגורל היה שאני וגילי וזוהר ניולד כולנו באותו בית חולים. בכל מקרה גם אני נולדתי בנגב וזה סמלי ומיוחד שכולנו באנו לעולם באותו האזור. כפי שידוע לך קיבוץ זיקים והעיר אשקלון הם ליד חופי הים התיכון דבר שהשפיע עלי מאוד מיד שנולדתי והרחתי את ריח הים והמלח באוויר... וזאת הסיבה שהפכתי לשייט ואוהב ים מושבע. מיד לאחר הלידה הופרדתי מאימי הביולוגית ומהסבא אדוארד שבא במפתיע ללידה ורצה לקחת אותי איתו לבוסטון שבארצות הברית. אלמה (אימי הביולוגית) התנגדה לרעיו ביודע שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא להימסר להורים ומשפחה בישראל ולהבטיח לי עתיד טוב בישראל.
ואלמה צדקה... יוסי ומונה אפשטין שכאמור קיבלו אותי באותו חורף גשום של שנת 1961 אהבו אותי מבט ראשון (זוכר את הסיפור בהקדמה...?), חיבקו ואימצו אותי לליבם ולחייהם. מונה נתנה לי את השם 'רון' שפירושו שמחה... והשאירה את השם 'דויד' כשם שני מאחר והשם הזה הופיע בתעודת הלידה שלי והיא חשבה שזה השם שאימי הביולוגית (אלמה) נתנה לי. עד היום אני נושא את שני השמות בגאווה למרות שלימים אלמה סיפרה לי שהיא נתנה לי את השם 'יורה' על שם הגשם הראשון שירד בדיוק ביום שנולדתי (ספטמבר 1961) ואולם אביה 'אדוארד' שחשב שהוא לוקח אותי לארה"ב שינה לי ברגע האחרון את השם דוד... שהוא גם שם שמצא חן בעיני מונה ובעייני גם כן. רק שתדע שלימים כאשר אלמה עזבה את ישראל לאחר הלידה שלי וחזרה לארה"ב, לעיר ניו יורק, שם היא הפכה לאמנית ידועה, היא שינתה את שם משפחתה ל-'יורה' לכבוד הילד שנולד לה ואותו מסרה לאימוץ מבלי שידע שאביה שינה את השם שלי פעם נוספת לדויד.
-- דוד רוני אולי תתקדם כבר... אני צריך להגיש את העבודה ביום שלישי בשבוע הבא... תתחיל לשפוך את העובדות בקצב הכתבה ותקצר בבקשה...!!!
-- אוקי יותם... אז ככה. לאחר שיוסי ומונה (סבא וסבתה שלך) קיבלו אותי בבית התינוקות הם חזרו שמחים ומאושרים לביתם הקטן שבשכונת אבו-טור בירושלים ומיד התחילו להגיע קרובים וחברים לראות את התינוק החדש. השם שנתנו לי, רון, הוכיח את עצמו ולכולם נכנסה שמחה גדולה לחיים. לאחר מספר חודשים,סבא יוסי קיבל הזדמנות להתחיל לעבוד בכור האטומי בדימונה וכולנו עברנו מירושלים היפה והקרירה לבאר שבע בירת הנגב והמדבר. תתפלא אבל אני זוכר מאז את הריח של המדבר, של האדמה היבשה והצהובה, של עצי השיטה והאשל ושיחי הלענה והרותם שצמחו במרחבים העצומים סביב ביתנו החדש וגרמו לי מאז בכל שנה לאלרגיה ועיטושים בבוא האביב. הילדות שלי הייתה מקסימה ומאושרת מכמה סיבות שהעיקרית שבהם היא העובדה שהייתי ילד חייכן ומיוחד וכולם מסביבי אהבו אותי ונתנו לי מרחב ואפשרות ביטוי ועשייה רבים. גם העובדה שמונה ויוסי היו אנשים אהודים בסביבתם תרמה לעובדה שנפתחו עבורי דלתות רבות וכולם קבלו אותי בשמחה 'ובסבר פנים יפות'.
גדלתי בשכונה קטנה בחלק הדרומי והישן של באר שבע של פעם שבה העתיק והחדש התערבבו ביחד. לכל מקום הלכנו ברגל, לבית הספר, למשחקי הכדורגל, לחברים, למרכז ואפילו עד לקיבוץ חצרים. אהבתי ללכת ברגל ובדרך לראות ולגלות דברים נפלאים, אנשים מיוחדים ולבלות עם החברים. וילות רסקו המכונה גם 'שיכון ארבעים' על שום ארבעים 'הוילות' שנבנו בשכונה, כולם מאותו הסוג (כמעט), הייתה נווה המדבר שלי, גן עדן עלי אדמות לילד שאהב את הטבע מצד אחד ואת העיר האורבנית מנגד. היו ימים שטיילתי במרחבים העצומים שנפרשו סביב ביתנו ולמחר מצאתי את עצמי משוטט בעיר העתיקה של באר שבע, נכנס לחנויות ולשווקים ופוגש אנשים מעניינים. באר שבע של אז הייתה פשוטה, יפה ומיוחדת... בעיקר בפסיפס של האנשים שחיו בה. אקדמאים ואנשי הצווארון הלבן, אנשי מנהל הציבורי ואנשי חינוך, פועלים וסוחרים, רופאים ואחיות, חנוונים ונהגים, אנשי צבע וחיילים ואפילו קבצנים ומובטלים. הכרתי המון אנשים מכל הסוגים, המינים והצבעים והיו לי הרבה חברים טובים. שמוליק אריאלי מרח' אהוד ושמוליק הס מרחוב בר כוכבא שבו גם אנחנו גרנו. ויובל הירשל ובועז רביב, תמי נאות ומלי ושרון קצינאל... ועוד ועוד, ילדים בני גילי שביחד שיחקנו וגדלו והעברנו את הימים והשנים בנעימים בעיקר במשחקים מחוץ לבית, טיולים ומפגשים בכל פעם בבית אחר. שיחקנו 'קלאס' עם הבנות וגומי, חבל ודוקים ואפילו אמת או חובה בבקבוק ריק של 'אורנג'דה. מחבואים ותופסת, חמור ארוך ו-'עמודו' שהוא גרסה באר שבעית למשחק כדור נפוץ. ושהייתי רק עם הבנים שיחקנו כמובן כדורגל ומחניים, פינות וסטנגה, מחנאות ושבטים, זריקת אבנים ופיצוצים, ושקצת גדלנו גם רופא ואחות ואבא ואימא.
-- דוד רוני... מתי סיפרו לך בפעם הראשונה שאתה מאומץ?
דוד רוני נשען לאחור, סוגר את עיניו ומאמץ את מוחו וניזכר. "סבתה מונה החליטה לספר לי שאני מאומץ בערב האחרון של החופש הגדול לפני שאני מתחיל ללמוד בבית הספר ועולה לכיתה א'. היא סברה שכדאי שאדע ולא אהיה מופתע כאשר מישהו מתלמידי בית הספר ישאל או יפנה אלי בנושא". היא סיפרה לי באופן יפה ומיוחד ועד היום אני זוכר את מבטה האוהב, את גופה הדרוך והרך כאחד ואת ההרגשה הטובה שהשרתה עלי למרות הסיפור המורכב.
 |
| דוד רוני עצור!!!! אתה מספר לי את סיפור חיי ואני צריך את סיפור חייך... לא התבלבלת...? |
ככל שעובר הזמן ומגיעים אחיינים נוספים לשלב עבודת השורשים, מחויבים כולנו לעלות מהבוידם של חיינו זיכרונות שיבואו לידי ביטוי בציטטות והסברים בעבודות המיוחדות הללו. והשנה תורו של יותם לכתוב את עבודת שורשיו והוא החל לראיין את הסבים והסבתות (יש לו רק סבתה אחת בחיים), הדודים והדודות (בעזרת השם) וכמובן בני דודים רבים ומיוחדים. עוד מעט ויגיע המועד שבו יפנה יותם אלי לבקש לראיין אותי ושאספר לו את סיפור חיי. סיפור המתחיל בזיק אחד קטן והמגיע בימים אלו של שנת 2010 לספר זיכרונות עב כרס שבו כל זיכרון עשיר ומיוחד מקודמו.
אז במה נתחיל?... בצורה הבנלית של נולדתי בשנת... בבית חולים... או נתחיל בזיכרון ילדות המיוחד מכולם... או שמה אספר תחילה על אימא מונה... או על הגול הראשון שהבקעתי בנגיחה. - איך מעבירים תמצית חיים לדף בגודל A/4 ואיך מכווצים וממזערים 48 שנים לראיון אחד המסכם את הכול. אז כרגיל אני בוחר בפתרון הקריאטיבי ומתחיל את פרק השורשים שלי בעבודה של יותם בהתחלה מקורית ושונה. אני מספר ליותם על הרגע הראשון שסבא יוסי סיפר לי שזהר אהובתי (אימא של יותם כמובן)... בהריון. התרגשתי מאוד. פחות מעצם הידיעה ויותר מהעובדה שאחותי הקטנה, זאת שרק לפני כמה שנים בקרתי בצבא, ורק לפני כמה שנים הגעתי לעזור לה לסדר את חדרה עת הייתה שותפה לדירת סטודנטים בתל אביב... ועכשיו זוהר בהריון, בהונג קונג, רחוקה מאוד בכדי שאחבק אותה ואלחש לה בהצלחה. במקום זאת חיבקתי את סבא יוסי והתחלתי לחשוב עליך, על הילד הבכור של זוהר אחותי הקטנה.
ועוד דרך מיוחדת לפרק השורשים שלי הוא לצרף אותך לזיכרונות והעובדות שלי ושל חיי ולראות עד כמה אנחנו דומים. למשל, שנינו בנים בכורים. אתה לשלושה אחים ואני לשתי אחיות (שזה כמו שלושה אחים). אני אוהב את הים ולכן אני שייט ואתה אוהב את הים ולכן אתה גולש. שנינו אוהבים לרכב על אופנים ואני זוכר את האופניים הראשונות שלי שהיו קצת דומות לאופניים הראשונות שלך, שאותם יצא לי לתקן לא אחת. אני הלכתי כל יום לבית הספר ברגל, וגם אתה ולשנינו יש את הנטייה להעמיק ולהשקיע בעבודות שנותנת המורה. אני חייתי שנים רבות לצד זהר וגם אתה... למעשה היום שנינו משלימים 12 שנה במחיצת אותה אחות/אם מקסימה שגם לי היא אמרה מה לעשות והייתה לה כבר אז דעה ברורה על כל דבר (כמובן שאחרי שגילי החליטה עבור כולם). מה עוד משותף... לשנינו יש אבא מקסים. האבא שלי הוא גם הסבא המופלא שלך - כך שהרווחת פעמיים. לשנינו יש דמיון מדעי והרפתקני גדול ומפותח ושנינו אוהבים לטייל ולחשוב מחשבות עמוקות. שנינו אוהבים להזיע בספורט ושנינו יודעים להתאמץ שצריך... אה... ועוד דבר חשוב, שנינו יודעים לשיר בקול צלול את 'אנעים זמירות' בבית הכנסת.
ובמה אנחנו שונים...? בעיקר בתקופה שגדלנו. לנו בילדות הרחוקה היו ספרים וניירות לצייר עליהם ולכם יש מחשב וטלוויזיה. לנו היו גוגואים וחמש אבנים ולכם יש 'פליסטיישן' וטלפונים סלולאריים. ובטח עוד הבדלים קטנים של פעם השנים אבל מה זה חשוב. אז התחלתי לספר לך על הרגע שבו נודע לי שאימא זהר בהריון ועד שנולדת לא הפסקתי לחשוב עליך. כמובן שלא ידעתי אם תהיה בן או בת ואיך יקראו לך, אבל באופן כללי ידעתי שתהיה מישהו מיוחד. גם העובדה שתיולד בסמוך כל כך לבני שי שהוא בן דודך הרביעי גרמה לי לדמיין איך תצמח בנכם חברות ורעות - שדבר שבפועל אכן קרה (ואני חושב שקצת גם בזכותי). ואחרי חצי שנה של מחשבות עליך צלצל הטלפון במשרדי, זה היה אחרי הצהרים ודודה גילי בישרה לי שנולדת בשעה טובה מוצלחת. אותה רחוק מהעין אבל מאוד קרוב ללב. כאן בישראל התרגשנו מאוד ואני זוכר שדברנו אחד עם השני כל הזמן בכדי לבטא את הרגשות המשמחים שחשנו ובכדי להיות מלוכדים סביב בידיעה המשמחת שהגיע ממקום רחוק שמקדים אותנו בעשר שעות. כמובן שאני זוכר את הפעם הראשונה שהגעת לארץ וכמה זוהר ואשר היו אמיצים לטוס את כל הדרך הלוך ושוב מספר פעמים עם תינוק כל כך קטן (וחמוד) בכדי להציגו בגאווה למשפחה בארץ. מיד שהגעת הפגשנו אותך עם שי ושניכם ישבתם בעריסות מול הטלוויזיה וראיתם ביחד 'טלדביס'. זהר כל פעם ניגשה אליך לראות שהכול בסדר - בדיוק כמו שאני עשייתי לגבי שי. כאלו הם 'האפשטיינים' כל הזמן דואגים לילדים. המאורע המשמח ביותר היה שחזרתם כולכם מהשהות הארוכה בניכר והשתקעתם בדירה זמנית בכפר סבא, אליה היינו מגיעים כמעט כל שבוע, בעיקר לתת הזדמנות לכם הילדים לבלות אחד עם השני.
-- דוד רוני עצור!!!! אתה מספר לי את סיפור חיי ואני צריך את סיפור חייך... לא התבלבלת...?
-- לא יותם יקירי, לא התבלבלתי... סיפור חיי הוא סיפורה של כל המשפחה שלנו אפילו אירועים ודברים שלא נוגעים לי במישרין. ככה אני מרגיש וחש בטח בכל הקשור אליך...
-- אבל דוד רוני אין לי כל כך הרבה זמן ומקום לשמוע הכול... לא תוכל להתרכז הזיכרונות האישיים שלך ורק שלך...?
-- אוקי יותם, אבל אתחיל מהסוף להתחלה בכדי לאתה תקרא שוב את כל הרושמות בכדי לכתוב אותם בעבודתך בכיוון ההפוך. הקלישאה אומרת שבזכותי ובזכות האימוץ שלי למשפחה הכול התחיל... כנראה גם הזוגיות של מונה ויוסי שהצליחו אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות עקרים ללדת. אומנם לא לידה טבעית במובן המדויק של המילה, אבל גם תהליך אימוץ הוא סוג מסוים של לידה, לעתים לא פחות ארוכה, מתישה, כואבת ומסובכת. בחורף של שנת 1962 נסעו סבא וסבתה שלך (שעדיין לא היו אבא אימא שלי) במונית ישנה, בבוקר חורפי וקר, משכונת אבו-טור לשכונת בית הכרם. מביתם הקטן בקצה המזרחי של העיר לשכונה המטופחת בקצה המערבי והרחוק של ירושלים. מטרת נסיעתם הייתה מיוחדת ומרגשת והיא לפגוש ולראות בפעם הראשונה את מי שיהיה בנם הבכור, את דוד שוורץ, התינוק האמריקאי הקטן שמחכה כבר חודשיים תמימים לזכות בהורים אמיתיים וחמים.
לא אשכח לעולם ואת זה אני רוצה שתדע, את התיאור שסיפרה לי סבתה מונה על הפעם הראשונה שראתה אותי בבית הילדים באותו בוקר ירושלמי מפורסם, שהיה חורפי וקר.
מונה ויוסי (סבתה וסבא שלך) התהלכו בחדר גדול, נקי ומסודר בו היו מספר מיטות קטנות של תינוקות, בהם שכבו כאמור התינוקות שאכלסו את בית הילדים. אותם ילדים שגורלם לא שפר עליהם (או שכן שפר - ימים יגידו) והופרדו מאימם מולידם מייד לאחר הלידה ונלקחו לעולם קר ומנוכר עד למציאת משפחה מאמצת עבורם. מונה ויוסי התהלכו לאט לאט בין המיטות הקטנות והסתכלו על התינוקות שברובם ישנו באותה העת. שהגיע מונה לכיוון המיטה שלי, וכך היא מספרת במדויק, פתחתי זוג עיניים כחולות וגדולות והסתכלתי עליה ומיד חייכתי חיוך רחב ומלא הבעה. סבתה מונה ידעה מייד שאני הוא התינוק המיוחל שאותו תרצה לגדל והרגישה מיד את האנרגיה הגדולה והרבה שפרצה כבר במבט הראשון בינינו. ידוע לי שלא נתנו לסבתה ולסבא להחזיק אותי באותו הבוקר אבל ברור לי שגם עבורי, תינוק קטן בין חודשיים, המבט והחיוך של מונה גרם לי לתחושת אושר עילאית והאגדה אומרת שלא הפסקתי לחייך מאז. החיוך התמידי שלי שהביע אושר גדול גרם לסבתה מונה לקרוא לי בשם חיבה 'קורנפלקס בייבי' כי החיוך הרחב שלי היה דומה מאוד לחיוך של הילד המפורסם שהתנוסס על כל אריזות המזון דאז. לאחר כשבועיים, ולאחר שמונה ויוסי הסדירו את את האישורים ומיניהם הקשורים באימוץ, ולאחר שנתנו לי שם חדש... רון... שוב הזמינו מונית ושוב היה זה בוקר ירושלמי טיפוסי, קר וגשום, נסעו נרגשים ומאושרים לבית התינוקות לקבל אותי ולהביא אותי הביתה בפעם הראשונה. לימים הבנתי שלא רק הם התרגשו באותו היום אלה משפחה שלמה בכל רחבי הארץ שהייתה מודעת למאמצים הרבים של מונה ויוסי ללדת שלא הצליחו והחזיקו להם אצבעות שתהליך האימוץ יצליח. וכך כולם במחשבות ובלב ליוו את סבתה וסבא ביום הראשון להיותם הורים וביום הראשון שאני (דוד רוני) נהפכתי לחלק ממשפחה כל כך חמה ואוהבת.
-- דוד רוני!!! אתה מספר יותר מדי כאילו שזאת עבודת השורשים שלך!!! אני צריך רק את העובדות וקצת זיכרונות... אז קדימה לעבודה... תספר ותכתוב רק מה שצריך ואת השאר תספר לי בהזדמנות אחרת, אולי שנפליג פעם נוספת ביחד... טוב?
-- אוקי יותם... אז ככה. נולדתי בערב יום כיפור של שנת 1961, ממש לפני 'קול נדרי', שכולם נמצאים בבית הכנסת ורק המיילדת והרופא התורן במשמרת במחלקת היולדות. לא היו עוד לידות באותו הערב כך שכל תשומת הלב הופנתה אלי.
מראש הייתה זאת לידה מיוחדת מאחר והיולדת הודיעה לצוות הרפואי שהתינוק יימסר לאימוץ. נולדתי באשקלון מאחר ואימי הביולוגית שהתה באותה העת בקיבוץ זיקים שנמצא ממש קרוב לבית החולים ברזילי'. באותה המידה היא הייתה יכולה ללדת אותי 'בסורוקה' בבאר שבע ואז צחוק הגורל היה שאני וגילי וזוהר ניולד כולנו באותו בית חולים. בכל מקרה גם אני נולדתי בנגב וזה סמלי ומיוחד שכולנו באנו לעולם באותו האזור. כפי שידוע לך קיבוץ זיקים והעיר אשקלון הם ליד חופי הים התיכון דבר שהשפיע עלי מאוד מיד שנולדתי והרחתי את ריח הים והמלח באוויר... וזאת הסיבה שהפכתי לשייט ואוהב ים מושבע. מיד לאחר הלידה הופרדתי מאימי הביולוגית ומהסבא אדוארד שבא במפתיע ללידה ורצה לקחת אותי איתו לבוסטון שבארצות הברית. אלמה (אימי הביולוגית) התנגדה לרעיו ביודע שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא להימסר להורים ומשפחה בישראל ולהבטיח לי עתיד טוב בישראל.
ואלמה צדקה... יוסי ומונה אפשטין שכאמור קיבלו אותי באותו חורף גשום של שנת 1961 אהבו אותי מבט ראשון (זוכר את הסיפור בהקדמה...?), חיבקו ואימצו אותי לליבם ולחייהם. מונה נתנה לי את השם 'רון' שפירושו שמחה... והשאירה את השם 'דויד' כשם שני מאחר והשם הזה הופיע בתעודת הלידה שלי והיא חשבה שזה השם שאימי הביולוגית (אלמה) נתנה לי. עד היום אני נושא את שני השמות בגאווה למרות שלימים אלמה סיפרה לי שהיא נתנה לי את השם 'יורה' על שם הגשם הראשון שירד בדיוק ביום שנולדתי (ספטמבר 1961) ואולם אביה 'אדוארד' שחשב שהוא לוקח אותי לארה"ב שינה לי ברגע האחרון את השם דוד... שהוא גם שם שמצא חן בעיני מונה ובעייני גם כן. רק שתדע שלימים כאשר אלמה עזבה את ישראל לאחר הלידה שלי וחזרה לארה"ב, לעיר ניו יורק, שם היא הפכה לאמנית ידועה, היא שינתה את שם משפחתה ל-'יורה' לכבוד הילד שנולד לה ואותו מסרה לאימוץ מבלי שידע שאביה שינה את השם שלי פעם נוספת לדויד.
-- דוד רוני אולי תתקדם כבר... אני צריך להגיש את העבודה ביום שלישי בשבוע הבא... תתחיל לשפוך את העובדות בקצב הכתבה ותקצר בבקשה...!!!
-- אוקי יותם... אז ככה. לאחר שיוסי ומונה (סבא וסבתה שלך) קיבלו אותי בבית התינוקות הם חזרו שמחים ומאושרים לביתם הקטן שבשכונת אבו-טור בירושלים ומיד התחילו להגיע קרובים וחברים לראות את התינוק החדש. השם שנתנו לי, רון, הוכיח את עצמו ולכולם נכנסה שמחה גדולה לחיים. לאחר מספר חודשים,סבא יוסי קיבל הזדמנות להתחיל לעבוד בכור האטומי בדימונה וכולנו עברנו מירושלים היפה והקרירה לבאר שבע בירת הנגב והמדבר. תתפלא אבל אני זוכר מאז את הריח של המדבר, של האדמה היבשה והצהובה, של עצי השיטה והאשל ושיחי הלענה והרותם שצמחו במרחבים העצומים סביב ביתנו החדש וגרמו לי מאז בכל שנה לאלרגיה ועיטושים בבוא האביב. הילדות שלי הייתה מקסימה ומאושרת מכמה סיבות שהעיקרית שבהם היא העובדה שהייתי ילד חייכן ומיוחד וכולם מסביבי אהבו אותי ונתנו לי מרחב ואפשרות ביטוי ועשייה רבים. גם העובדה שמונה ויוסי היו אנשים אהודים בסביבתם תרמה לעובדה שנפתחו עבורי דלתות רבות וכולם קבלו אותי בשמחה 'ובסבר פנים יפות'.
גדלתי בשכונה קטנה בחלק הדרומי והישן של באר שבע של פעם שבה העתיק והחדש התערבבו ביחד. לכל מקום הלכנו ברגל, לבית הספר, למשחקי הכדורגל, לחברים, למרכז ואפילו עד לקיבוץ חצרים. אהבתי ללכת ברגל ובדרך לראות ולגלות דברים נפלאים, אנשים מיוחדים ולבלות עם החברים. וילות רסקו המכונה גם 'שיכון ארבעים' על שום ארבעים 'הוילות' שנבנו בשכונה, כולם מאותו הסוג (כמעט), הייתה נווה המדבר שלי, גן עדן עלי אדמות לילד שאהב את הטבע מצד אחד ואת העיר האורבנית מנגד. היו ימים שטיילתי במרחבים העצומים שנפרשו סביב ביתנו ולמחר מצאתי את עצמי משוטט בעיר העתיקה של באר שבע, נכנס לחנויות ולשווקים ופוגש אנשים מעניינים. באר שבע של אז הייתה פשוטה, יפה ומיוחדת... בעיקר בפסיפס של האנשים שחיו בה. אקדמאים ואנשי הצווארון הלבן, אנשי מנהל הציבורי ואנשי חינוך, פועלים וסוחרים, רופאים ואחיות, חנוונים ונהגים, אנשי צבע וחיילים ואפילו קבצנים ומובטלים. הכרתי המון אנשים מכל הסוגים, המינים והצבעים והיו לי הרבה חברים טובים. שמוליק אריאלי מרח' אהוד ושמוליק הס מרחוב בר כוכבא שבו גם אנחנו גרנו. ויובל הירשל ובועז רביב, תמי נאות ומלי ושרון קצינאל... ועוד ועוד, ילדים בני גילי שביחד שיחקנו וגדלו והעברנו את הימים והשנים בנעימים בעיקר במשחקים מחוץ לבית, טיולים ומפגשים בכל פעם בבית אחר. שיחקנו 'קלאס' עם הבנות וגומי, חבל ודוקים ואפילו אמת או חובה בבקבוק ריק של 'אורנג'דה. מחבואים ותופסת, חמור ארוך ו-'עמודו' שהוא גרסה באר שבעית למשחק כדור נפוץ. ושהייתי רק עם הבנים שיחקנו כמובן כדורגל ומחניים, פינות וסטנגה, מחנאות ושבטים, זריקת אבנים ופיצוצים, ושקצת גדלנו גם רופא ואחות ואבא ואימא.
-- דוד רוני... מתי סיפרו לך בפעם הראשונה שאתה מאומץ?
דוד רוני נשען לאחור, סוגר את עיניו ומאמץ את מוחו וניזכר. "סבתה מונה החליטה לספר לי שאני מאומץ בערב האחרון של החופש הגדול לפני שאני מתחיל ללמוד בבית הספר ועולה לכיתה א'. היא סברה שכדאי שאדע ולא אהיה מופתע כאשר מישהו מתלמידי בית הספר ישאל או יפנה אלי בנושא". היא סיפרה לי באופן יפה ומיוחד ועד היום אני זוכר את מבטה האוהב, את גופה הדרוך והרך כאחד ואת ההרגשה הטובה שהשרתה עלי למרות הסיפור המורכב.