הפוסט שאני כותב בהמשכים מסכם את הידוע לי בנושא אימוץ ילדים בישראל ובנושאים שלדעתי חשובים בתחום אימוץ ילדים. היחוד של המאמר שלי שהוא נכתב מנקודת מבטו של מאומץ בוגר המביא לידי ביטוי את הסוגיות הקשורות לנושא מורכב זה מניסיונו האישי והייחודי.
למה מאמצים ילדים
אימוץ ילדים, בדרך כלל תינוקות בני מספר חודשים, מתרחש כאשר מבוגר או זוג מבוגרים חשוכי ילדים מבקשים לעצמם תינוק ואינם יכולים להביא ילד לעולם מסיבות הקשורות לאי פוריות, מגדר (חד מיניים) מצב משפחתי (חד הוריים). עד לשנים האחרונות מרבית מקרי האימוץ היו כאשר זוג נשוי לא הצליח 'להיכנס להריון' מסיבות פוריות (גינקולוגיות, גנטיות, פסיכולוגיות, הורמונליות וכו') ואז הרופא המטפל או היועצים השונים היו ממליצים לאותו זוג נשוי לאמץ תינוק. כיום הצורך לאימוץ פחת עם תופעת הפונדקאות ותרומת הזרע והביציות. כמו כן קיימות עוד סיבות לאימוץ ילדים למשל בין הורים חד מיניים כאשר אחד ההורים תורם את הגנים לאותו תינוק וההורה השני מאמץ את הילד, או בנקרה של נישואים של אלמנים/אלמנות שבהם בן הזוג החדש מאמץ את ילדיו של האלמן/אלמנה.
למה ילדים נמסרים לאימוץ
המקרים והסיבות שבהם נמסר ילד לאימוץ, ושוב בדרך כלל מדובר על תינוקות בני מספר חודשים, הנם שכיחים ומרביתם כתוצאה של הריונות לא רצויים, לחץ משפחתי וסביבתי וכן חוסר מסוגלות הורית.
אימוץ ילדים בישראל - רק באמצעות החוק ובתי המשפט.
אין ולא קיים בישראל אימוץ פרטי ותינוק או ילד לא יכולים להימסר ללא תהליך והליך משפטי המבוסס על חוק האימוץ אשר נחקק בישראל בשנות ה-60 (עד אז השתמשו בחוק המנדטורי) ותוקן ב-1981. החוק קובע עקרונות סעיפים ונורמות מסוימות בהם ניתן לאמץ ילד בין היתר את השלבים בקביעת ההכרזה על הילד כבר אימוץ ומתן צו האימוץ וכן מי הם הגופים והרשויות להם סמכות לעסוק באימוץ ילדים בישראל.
מה עדיף, הפלה או אימוץ
היחס בין הפלות בהריונות לא רצויים (ולא מסיבות רפואיות) לבין הריונות שבהם התינוק נמסר לאימוץ הוא כה גדול ובלתי נתפס לאור העובדה שביצוע הפלות כיום הוא הליך רפואי פשוט ביותר, כמעט ללא סכנה, ולכן מרבית הנשים מעדיפות לבצע הפלה מאשר לשמור על ההיריון, להסתירו, ללדת תינוק ולמסור אותו לאימוץ, דבר הכרוך בהתעסקות רבה, ביורוקרטיה, במאמץ רב ובתסכול המלווה את האישה מרבית שנות חייה. זאת הסיבה העיקרית שיש יותר דרישה לאימוץ תינוקות מאשר הריונות לא רצויים המסתיימים בלידה ואימוץ, ולדעתי חבל!.
הוויתור על הילד והעברתו מהמשפחה הביולוגית להורים המאמצים
כאשר האם הביולוגית שבדרך כלל נמצאת לבד במערכה מחליטה לותר על הילד ולא לגדלו או ההורים הביולוגים מחליטים על כך במשותף, משרד הרווחה והשירות למען הילד נכנסים לתמונה ומנהלים את תהליך הוצאת הילד ממשפחתו הביולוגים והעברתו בסיום התהליך להורי המאמצים. תהליך זה הוא מורכב ובדרך כלל ארוך ורק בסיומו נקבע באופן פורמלי האימוץ ובית המשפט לענייני משפחה מוציא צו אימוץ.
עושה רושם שבסיום תהליך האימוץ מסתיים ונפסק הקשר בין הילד למשפחתו והוריו הביולוגיים, הדבר נכון בבסיסו אולם בכמה נקודות ובכמה סעיפים בחוק האימוץ ובפרקטיקה נשמרת הזיקה או הקשר בין הילד שאומץ לבין המשפחה וההורים הביולוגיים.
חוק האימוץ הישראלי 1981 "אימץ" מאפיינים מהמשפט העברי ומחוקי ההלכה היהודית
מרבית החוקים בישראל הקשורים במעמד האישי ובחוקי המשפחה הושפעו ונכתבו בהשפעתם של המשפט העברי וחוקי ההלכה. מדינת ישראל כמדינת היהודים מושפעת רבות מהמסורת והדת והדבר חילחל והשפיע כאמור גם על חוקים בסיסיים וחשובים בחוק הישראלי שלאחר קום המדינה.
ואכן חוק האימוץ אימוץ ילדים 1981 וקודמיו מושפע בנקודות רבות מהמשפט העברי ומחוקי הלכה. לא קובע כי האימוץ בישראל הוא אימוץ סגור אשר מנתק לחלוטין את הקשר בין המאומץ למשפחתו הביולוגית. לדעתי ויותר נכון לפרש אותו כאימוץ מלא. המושג אימוץ סגור שאול מחוקי אימוץ ילדים ממדינות מערביות אחרות, בעיקר אירופאיות כגון פולין ששם יש בחוק האימוץ שתי הגדרות מפורשות של אימוץ סגור ואימוץ פתוח. רק לידיעה, אימוץ סגור בפולין מנתק את הזיקה ואת קשר הדם והמורשת בין המאומץ לבין משפחתו הביולוגית, הילד המאומץ כאילו נולד מחדש ואין לו כל זכויות מול משפחתו הביולוגית ואילו החוק הישראלי אינו נוהג כך. לצערי עורכי דין רבים, אנשי מקצוע והציבור בארץ משתמש במושג אימוץ סגור ואימוץ פתוח ללא הצדקה.
בחוק אימוץ ילדים סעיף 16 כתוב במפורש 'תוצאות האימוץ' ללמדך שלבית המשפט הסמכות (הן בשלב הבדיקה וההחלטה על הילד כבר אימוץ והן בדיון בשלב השני על הכרזתו כמאומץ) לקבוע את תוצאות האימוץ על פי טובתו של הילד החל באימוץ מלא בו הזכויות והחובות עוברים בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים ועד לשמירת קשר מסוים ע"י הצדדים ואף הסדרי ראיה קבועים במקרים מסויימים (בדרך כלל שהמאומץ כבר הכיר את משפחתו הביולוגית). תוצאות האימוץ נרשמים בצו האימוץ. אולם - קיימים בסעיף 16 עוד שלושה תתי סעיפים ייחודיים המאפשרים זיקה ושמירה על קשר מובנה במשולש האימוץ: מאומץ, מאמצים וביולוגיים לרבות הזכות לרשת הן את ההורים המאמצים והן את המשפחה הביולוגית.
הקניית הסמכות לבית המשפט ליצור אימוץ פתוח
חוק אימוץ ילדים 1981 קובע בסעיף מס. 16 - תוצאות האימוץ:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
פרשנות:
הקניית הסמכות לבית המשפט ליצור אימוץ פתוח עולה מן האמור בסעיף 16(1) לחוק הנ"ל, אשר לפיו רשאי בית המשפט לצמצם בצו האימוץ את תוצאות האימוץ, המתוארות בתחילת סעיף 16 הדן כזכור בחובות ובזכויות בין הורים לילדיהם, וכאשר מדובר בהורים ביולוגיים המבקשים לשמור על קשר עם ילדם, מוצאת ההכרה בזכותם לקיים קשר מתמשך ביטוי על-ידי עיגונה בהחלטת בית המשפט בדבר אי-הפסקת "הזכויות" בין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו הביולוגיים.
כאמור הכלל המועדף הוא בדרך כלל האימוץ המלא, והאימוץ הפתוח נחשב חריג, אך לא ניתן לקבוע מסקנה אחת ויחידה הישימה לכל מקרה. כל מקרה אימוץ צריך להיבדק לאור נסיבותיו. החוק והליכי האימוץ קובעים יש לאפשר להורים הביולוגיים טיעון בעניין האימוץ הפתוח בשלב הדיון השני, אם לא טענו טענה זו בשלב הראשון.
אימוץ ילדים ביהדות ובמקורות:
אִימוּץ - קבלת ילד זר כבן / בת ברוב המקרים כאשר למאמץ אין ילדים משלו. מסתבר ע"פ מחקרים ומקורות אחרים שהאימוץ היה נוֹהַג משפטי קבוע בקרב רוב העמים הקדומים, בבבל, אשור, חת, מצרים, יוון ורומי.
מעמדו המשפטי של המאומץ נקבע בימים עברו על פי החוק הנהוג או על פי הֶסְכֵּם (שְׁטָר אימוץ), והמאומץ היה מצטרף למשפחת המאמץ כבן בית, בן טבעי. לעתים היו לו זכויות מלאות, כמו זכויות ירוּשה. מטרת האימוץ היתה להקים זרע למאמץ חסר הילדים - בן שידאג לו בעתיד, בימי זִקנתו, ולהעמיד יורש לנחלתו.
בחוק המקראי לא נזכר האימוץ במפורש, אולם בסיפורים רבים מימי האבות ומתקופת השופטים מתוארים או נרמזים מעשי אימוץ בצורות שונות. לכל מעשי האימוץ יש מקבילות בחוקי המזרח הקדום, במיוחד בחוקי ח'מורבי (בהם מוקדשים לנושא סעיפים 193-185), חוקי נוּזִי, ואחרים. דוגמאות:
* אברהם קורא לאליעזר: "בן משק ביתי", ואומר: "והנה בן ביתי יורש אותי" (בראשית ט"ו 3-2). כלומר, אברהם אימץ את עבדו אליעזר, ואליעזר עתיד לרשת את אביו המאמץ;
* שרה אומרת: "בוא נא אל שפחתי – אולי אבנה ממנה" (פרק ט"ז 2). כלומר, בנה של הגר יאומץ על ידי שרה, וייחשב לבנה;
* לבן אימץ את יעקב, וייעד לו את בתו רחל לאשה (פרק כ"ט). דפוס זה של אימוץ החתן העתידי היה מקובל בנוזי;
* רחל רוצה שבלהה שפחתה תלד עבורה בן (פרק ל' 3). כלומר, רחל מאמצת את ילדי שפחתה;
* יעקב מאמץ את אפרים ומנשה, בניו של יוסף, ומעניק להם זכויות ירושה מלאות כמו ליתר בניו (פרק מ"ח 6-5, 12);
* בת פרעה מאמצת את משה לבן (שמות ב' 10), וישנן עוד דוגמאות רבות.
משערים שבטקס האימוץ היה נהוג להושיב את המאומץ על ברכי המאמץ או בחיקו, כחיקוי לתנוחה טבעית של הורה וילד (בראשית ל' 3, מ"ח 12, נ' 23; במדבר י"א 12 ועוד).
ציטוטים מאתר אנציקלופדיית המקרא של "גשר"
שימור ההורות הטבעית בחוק האימוץ הישראלי
תמצית מאמר מאת הד"ר מרדכי הלפרין
המשפט הרומי וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי רואים את יחס ההורות בין הורים לצאצאים כנגזר מעיקרון "המשפחה החוקית". לפי גישה זו, ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין הינו "לא חוקי" ואינו מוכר כבנו של אביו הביולוגי. לעומת זאת, המשפט העברי מאמץ בדרך כלל את תפישת המשפחה הביולוגית-הטבעית. משום כך אבהוּת ואימהוּת של הורים נקבעים על פי הקשר הביולוגי בין ההורים לצאצא, גם אם הילד נולד מחוץ למסגרת הנישואין.
המשפט הישראלי מצא סינתזה בין שתי הגישות וב"חוק האימוץ" שילב את ההכרה ביחסי הקרבה הביולוגיים עם נוחות פרקטית המזכירה אלמנטים מסוימים של המשפט הקונטיננטלי. חלק מעקרונות המשפט הישראלי המשמרים את הקשר הביולוגי של המאומץ - אומצו גם על ידי מערכות משפט מתקדמות אחרות.
הגדרת הורות
המשפט העברי בחר בדרך ככלל, ההורות היא הורות ביולוגית שאיננה תלויה במושג המשפחה. לא ניתן למחות ולמחוק קשרי דם. משום כך, גם צאצאים שלא מן הנישואין מוכרים בדיוק כמו צאצאים בתוך המשפחה. כמו כן אין אפשרות לנתק קשר הורות ביולוגית באמצעות אימוץ משפטי. תהליך אימוץ במשפט העברי מורכב אך ורק ממערכת התחייבויות (התנהגותיות וכספיות) של ההורים המאמצים כלפי המאומץ ולהפך, התחייבויות המקבלות גיבוי חוקי.
לעומת זאת המשפט הרומי וספיחיו בחרו בדרך השניה. הם רואים את יחסי ההורות בין הורים לצאצאים כנגזרים מעיקרון "המשפחה החוקית". לפי גישה זו, ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין הינו "לא חוקי" ואינו מוכר כבנו של אביו הביולוגי. הויתור העקרוני על ההורות הביולוגית והחלפתה בהורות המשפטית מאפשר גם ניתוק משפטי של הורות ביולוגית והחלפתה בהורות משפטית בחוקי אימוץ, בהם מתנתק לחלוטין הקשר המשפטי בין המאומץ להוריו הביולוגיים, ונוצר קשר משפטי חדש בין המאומץ למאמצים, קשר שמהבחינה המשפטית איננו שונה מקשר הורות טבעית.
בניגוד לשיטות משפט רבות, שמקורן במשפט הרומי וההולכים בעקבותיו, והמפלות לרעה ילד שנולד מחוץ לנישואין, החוק הישראלי אימץ לעצמו את גישתו של הדין היהודי, לפיה דין ילדים מחוץ לנישואין הוא כדין ילדים מנישואין. למרות ויכוח אקדמי אם השוואת מעמדו של ילד מחוץ לנישואין למעמדו של ילד מנישואין היא חד-סטרית (מבחינת זכויותיו של הילד בלבד כלפי הוריו) או דו-סטרית (גם מבחינת זכויות ההורים כלפי הילד), יש הגיון רב בגישה האחרונה המתאימה לא רק לדין היהודי ולחוק יסודות המשפט התש"ם-1980 אלא גם למגמה כללית הבאה לידי ביטוי בחוק אימוץ ילדים, כפי שיֵראה להלן.
אימוץ במשפט הישראלי
חוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981, מגדיר באריכות את מעמדו של המאומץ:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם: הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו..."
עצם הגדרת האימוץ כיוצר חובות וזכויות הדדיות ולא כקובע הורות, קרובה יותר למשפט העברי מאשר למשפט הקונטיננטלי. אילו היה המחוקק הישראלי רוצה לסטות מכללי ההורות הטבעית ולהחליפה בהורות משפטית, היה די בפיסקה קצרה בת שלשה עקרונות:
א. קשר ההורות הטבעית מבוטל;
ב. דין המאומץ כילדם של המאמצים לכל דבר;
ג. דין המאמצים כהורים של המאומץ לכל דבר.
העדרם של ההגדרות הללו מחוק אימוץ ילדים היא כמובן משמעותית. בנוסף לעצם ההגדרה, אשר מבחינה מעשית שומרת היטב על האינטרסים של מוסד האימוץ, החוק מדגיש במפורש כמה אלמנטים של הורות טבעית שנשמרו גם מבחינה מעשית:
א. קיים רישום שמור וחסוי של פרטי ההורים הטבעיים ב"פנקס אימוצים";
ב. קיים איסור חוקי על נישואי גילוי עריות בין אחים טבעיים שנותקו על ידי האימוץ;
ג. קיימת זכות ירושה חד צדדית בין המאומץ לבין קרוביו הטבעיים;
ד. בתנאים מסוימים רשאי המאומץ בהגיעו לבגרות לעיין בפנקס האימוצים.
ניתן לראות השלכות מעשיות גם להעדר יחס הורות משפטי מלא בין המאומץ למאמציו: זכויות ירושה קיימות אך ורק בין מאומץ לבין מאמציו, ולא בין המאומץ לבין קרובי המאמצים, בשונה מדיני ירושה בין קרובים טבעיים.
לסיכום, גישת הניתוק המוחלט של קשר ביולוגי, הבאה לידי ביטוי בחוקי אימוץ מוחלט במשפט הקונטיננטלי, איננה קיימת בחוק הישראלי. מהבחינה המעשית, החוק הישראלי מגן היטב על מעמד האימוץ תוך שימור מסויים של יחס ההורות הטבעי. שימור המונע, בין היתר, נישואי אח ואחות בעתיד, והמקיים אפשרות עתידית של המאומץ להתחקות אחרי שורשיו.
זכות איתור השורשים הביולוגיים
בשנים האחרונות מעודדים העובדים הסוציאליים והעוסקים בבריאות הנפש פתיחות וגילוי במשפחות לא-ביולוגיות, בניגוד לקשר השתיקה והסודיות שהיה מקובל בעבר. הניסיון שהצטבר, בעיקר בתחום האימוץ, מלמד כי העלמת מידע לגבי נסיבות הולדתו של הילד, שיש בה הכחשה מסוימת לייחוד של יחסי המשפחה, עלולה לפגוע בהתפתחותו הרגשית. יתרה מזו, היום כבר מוכרת זכותם של מאומצים להתחקות אחר מוצאם הביולוגי בהגיעם לגיל בגרות, זכות הנובעת, בין היתר, מן הצורך הבסיסי בשלמות הזהות העצמית. אמנם "יתכן והאינטרסים של ההורים המאמצים והאינטרסים של ההורים הטבעיים יהיו מנוגדים לאינטרס של המאומץ... אולם שום אינטרס כזה אינו יכול להיות בעל עוצמה מספיקה כדי לשלול מיצור אנושי, השואף לידע הבסיסי ביותר על זהותו, את הידע הזה. רק מעט מאד זכויות הינן בסיסיות יותר מהזכות של יצור אנושי להכיר את הוריו".
המימוש של זכות זו מחייב סדרי רישום נאותים. חוק האימוץ הישראלי (שמקורו בחוק משנת תש"כ) היה הראשון בעולם אשר קבע את חובת הרשויות לנהל פנקס אימוצים, ואת זכות המאומץ לעיין בפנקס בהגיעו לגיל 18. בהתאם לחוק נישואין וגירושין האוסר חיתון אח ואחות, גם רושם הנישואין מוסמך לעיין בפנקס לצורך בדיקה של חשש לגילוי עריות מונע חיתון. גישה ליברלית זו של החוק הישראלי המכיר בזכות האדם להתחקות על שורשיו הביולוגיים, מקובלת כיום במדינות נאורות רבות. אם בעבר, בעת חקיקת חוק אימוץ ילדים בשנת 1960, הייתה זכותו של המאומץ שהתבגר לאתר את שורשיו, זכות ייחודית כמעט למשפט הישראלי, במהלך השנים הצטרפו מדינות מערביות נוספות למשפחת העמים המכירה בזכות האנושית לאיתור השורשים.
חוק יסודות המשפט התש"מ-1980 קובע בסעיף 1 לחוק: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של הקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
למה מאמצים ילדים
אימוץ ילדים, בדרך כלל תינוקות בני מספר חודשים, מתרחש כאשר מבוגר או זוג מבוגרים חשוכי ילדים מבקשים לעצמם תינוק ואינם יכולים להביא ילד לעולם מסיבות הקשורות לאי פוריות, מגדר (חד מיניים) מצב משפחתי (חד הוריים). עד לשנים האחרונות מרבית מקרי האימוץ היו כאשר זוג נשוי לא הצליח 'להיכנס להריון' מסיבות פוריות (גינקולוגיות, גנטיות, פסיכולוגיות, הורמונליות וכו') ואז הרופא המטפל או היועצים השונים היו ממליצים לאותו זוג נשוי לאמץ תינוק. כיום הצורך לאימוץ פחת עם תופעת הפונדקאות ותרומת הזרע והביציות. כמו כן קיימות עוד סיבות לאימוץ ילדים למשל בין הורים חד מיניים כאשר אחד ההורים תורם את הגנים לאותו תינוק וההורה השני מאמץ את הילד, או בנקרה של נישואים של אלמנים/אלמנות שבהם בן הזוג החדש מאמץ את ילדיו של האלמן/אלמנה.
 |
| 1961, מונה ויוסף אפשטיין, זוג נשוי חשוכי ילדים מקבל את ההמלצה של הרופא המטפל ופונה לשירות למען הילד בבקשה לאמץ תינוק, לימים לאחר אימוצו של רוני נולדו שתי בנות ביולוגיות, גילי וזוהר. |
למה ילדים נמסרים לאימוץ
המקרים והסיבות שבהם נמסר ילד לאימוץ, ושוב בדרך כלל מדובר על תינוקות בני מספר חודשים, הנם שכיחים ומרביתם כתוצאה של הריונות לא רצויים, לחץ משפחתי וסביבתי וכן חוסר מסוגלות הורית.
 |
| 1961, אלמה, אישה צעירה כבת 20 מארה"ב, מגלה להפתעתה שהיא בהריון לא מתוכנן, מגיעה לישראל ולקיבוץ זיקים בדרך לא דרך ולאחר התלבטות קשה ובעזרת החלטת אספת חברי הקיבוץ, מחליטה למסור את התינוק דוד יורה לאימוץ בבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים לאחר שפגשה את ההורים המאמצים ודעתה נחה. |
אימוץ ילדים בישראל - רק באמצעות החוק ובתי המשפט.
אין ולא קיים בישראל אימוץ פרטי ותינוק או ילד לא יכולים להימסר ללא תהליך והליך משפטי המבוסס על חוק האימוץ אשר נחקק בישראל בשנות ה-60 (עד אז השתמשו בחוק המנדטורי) ותוקן ב-1981. החוק קובע עקרונות סעיפים ונורמות מסוימות בהם ניתן לאמץ ילד בין היתר את השלבים בקביעת ההכרזה על הילד כבר אימוץ ומתן צו האימוץ וכן מי הם הגופים והרשויות להם סמכות לעסוק באימוץ ילדים בישראל.
מה עדיף, הפלה או אימוץ
היחס בין הפלות בהריונות לא רצויים (ולא מסיבות רפואיות) לבין הריונות שבהם התינוק נמסר לאימוץ הוא כה גדול ובלתי נתפס לאור העובדה שביצוע הפלות כיום הוא הליך רפואי פשוט ביותר, כמעט ללא סכנה, ולכן מרבית הנשים מעדיפות לבצע הפלה מאשר לשמור על ההיריון, להסתירו, ללדת תינוק ולמסור אותו לאימוץ, דבר הכרוך בהתעסקות רבה, ביורוקרטיה, במאמץ רב ובתסכול המלווה את האישה מרבית שנות חייה. זאת הסיבה העיקרית שיש יותר דרישה לאימוץ תינוקות מאשר הריונות לא רצויים המסתיימים בלידה ואימוץ, ולדעתי חבל!.
הוויתור על הילד והעברתו מהמשפחה הביולוגית להורים המאמצים
כאשר האם הביולוגית שבדרך כלל נמצאת לבד במערכה מחליטה לותר על הילד ולא לגדלו או ההורים הביולוגים מחליטים על כך במשותף, משרד הרווחה והשירות למען הילד נכנסים לתמונה ומנהלים את תהליך הוצאת הילד ממשפחתו הביולוגים והעברתו בסיום התהליך להורי המאמצים. תהליך זה הוא מורכב ובדרך כלל ארוך ורק בסיומו נקבע באופן פורמלי האימוץ ובית המשפט לענייני משפחה מוציא צו אימוץ.
עושה רושם שבסיום תהליך האימוץ מסתיים ונפסק הקשר בין הילד למשפחתו והוריו הביולוגיים, הדבר נכון בבסיסו אולם בכמה נקודות ובכמה סעיפים בחוק האימוץ ובפרקטיקה נשמרת הזיקה או הקשר בין הילד שאומץ לבין המשפחה וההורים הביולוגיים.
חוק האימוץ הישראלי 1981 "אימץ" מאפיינים מהמשפט העברי ומחוקי ההלכה היהודית
מרבית החוקים בישראל הקשורים במעמד האישי ובחוקי המשפחה הושפעו ונכתבו בהשפעתם של המשפט העברי וחוקי ההלכה. מדינת ישראל כמדינת היהודים מושפעת רבות מהמסורת והדת והדבר חילחל והשפיע כאמור גם על חוקים בסיסיים וחשובים בחוק הישראלי שלאחר קום המדינה.
ואכן חוק האימוץ אימוץ ילדים 1981 וקודמיו מושפע בנקודות רבות מהמשפט העברי ומחוקי הלכה. לא קובע כי האימוץ בישראל הוא אימוץ סגור אשר מנתק לחלוטין את הקשר בין המאומץ למשפחתו הביולוגית. לדעתי ויותר נכון לפרש אותו כאימוץ מלא. המושג אימוץ סגור שאול מחוקי אימוץ ילדים ממדינות מערביות אחרות, בעיקר אירופאיות כגון פולין ששם יש בחוק האימוץ שתי הגדרות מפורשות של אימוץ סגור ואימוץ פתוח. רק לידיעה, אימוץ סגור בפולין מנתק את הזיקה ואת קשר הדם והמורשת בין המאומץ לבין משפחתו הביולוגית, הילד המאומץ כאילו נולד מחדש ואין לו כל זכויות מול משפחתו הביולוגית ואילו החוק הישראלי אינו נוהג כך. לצערי עורכי דין רבים, אנשי מקצוע והציבור בארץ משתמש במושג אימוץ סגור ואימוץ פתוח ללא הצדקה.
בחוק אימוץ ילדים סעיף 16 כתוב במפורש 'תוצאות האימוץ' ללמדך שלבית המשפט הסמכות (הן בשלב הבדיקה וההחלטה על הילד כבר אימוץ והן בדיון בשלב השני על הכרזתו כמאומץ) לקבוע את תוצאות האימוץ על פי טובתו של הילד החל באימוץ מלא בו הזכויות והחובות עוברים בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים ועד לשמירת קשר מסוים ע"י הצדדים ואף הסדרי ראיה קבועים במקרים מסויימים (בדרך כלל שהמאומץ כבר הכיר את משפחתו הביולוגית). תוצאות האימוץ נרשמים בצו האימוץ. אולם - קיימים בסעיף 16 עוד שלושה תתי סעיפים ייחודיים המאפשרים זיקה ושמירה על קשר מובנה במשולש האימוץ: מאומץ, מאמצים וביולוגיים לרבות הזכות לרשת הן את ההורים המאמצים והן את המשפחה הביולוגית.
הקניית הסמכות לבית המשפט ליצור אימוץ פתוח
חוק אימוץ ילדים 1981 קובע בסעיף מס. 16 - תוצאות האימוץ:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
פרשנות:
הקניית הסמכות לבית המשפט ליצור אימוץ פתוח עולה מן האמור בסעיף 16(1) לחוק הנ"ל, אשר לפיו רשאי בית המשפט לצמצם בצו האימוץ את תוצאות האימוץ, המתוארות בתחילת סעיף 16 הדן כזכור בחובות ובזכויות בין הורים לילדיהם, וכאשר מדובר בהורים ביולוגיים המבקשים לשמור על קשר עם ילדם, מוצאת ההכרה בזכותם לקיים קשר מתמשך ביטוי על-ידי עיגונה בהחלטת בית המשפט בדבר אי-הפסקת "הזכויות" בין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו הביולוגיים.
כאמור הכלל המועדף הוא בדרך כלל האימוץ המלא, והאימוץ הפתוח נחשב חריג, אך לא ניתן לקבוע מסקנה אחת ויחידה הישימה לכל מקרה. כל מקרה אימוץ צריך להיבדק לאור נסיבותיו. החוק והליכי האימוץ קובעים יש לאפשר להורים הביולוגיים טיעון בעניין האימוץ הפתוח בשלב הדיון השני, אם לא טענו טענה זו בשלב הראשון.
אימוץ ילדים ביהדות ובמקורות:
אִימוּץ - קבלת ילד זר כבן / בת ברוב המקרים כאשר למאמץ אין ילדים משלו. מסתבר ע"פ מחקרים ומקורות אחרים שהאימוץ היה נוֹהַג משפטי קבוע בקרב רוב העמים הקדומים, בבבל, אשור, חת, מצרים, יוון ורומי.
מעמדו המשפטי של המאומץ נקבע בימים עברו על פי החוק הנהוג או על פי הֶסְכֵּם (שְׁטָר אימוץ), והמאומץ היה מצטרף למשפחת המאמץ כבן בית, בן טבעי. לעתים היו לו זכויות מלאות, כמו זכויות ירוּשה. מטרת האימוץ היתה להקים זרע למאמץ חסר הילדים - בן שידאג לו בעתיד, בימי זִקנתו, ולהעמיד יורש לנחלתו.
בחוק המקראי לא נזכר האימוץ במפורש, אולם בסיפורים רבים מימי האבות ומתקופת השופטים מתוארים או נרמזים מעשי אימוץ בצורות שונות. לכל מעשי האימוץ יש מקבילות בחוקי המזרח הקדום, במיוחד בחוקי ח'מורבי (בהם מוקדשים לנושא סעיפים 193-185), חוקי נוּזִי, ואחרים. דוגמאות:
* אברהם קורא לאליעזר: "בן משק ביתי", ואומר: "והנה בן ביתי יורש אותי" (בראשית ט"ו 3-2). כלומר, אברהם אימץ את עבדו אליעזר, ואליעזר עתיד לרשת את אביו המאמץ;
* שרה אומרת: "בוא נא אל שפחתי – אולי אבנה ממנה" (פרק ט"ז 2). כלומר, בנה של הגר יאומץ על ידי שרה, וייחשב לבנה;
* לבן אימץ את יעקב, וייעד לו את בתו רחל לאשה (פרק כ"ט). דפוס זה של אימוץ החתן העתידי היה מקובל בנוזי;
* רחל רוצה שבלהה שפחתה תלד עבורה בן (פרק ל' 3). כלומר, רחל מאמצת את ילדי שפחתה;
* יעקב מאמץ את אפרים ומנשה, בניו של יוסף, ומעניק להם זכויות ירושה מלאות כמו ליתר בניו (פרק מ"ח 6-5, 12);
* בת פרעה מאמצת את משה לבן (שמות ב' 10), וישנן עוד דוגמאות רבות.
משערים שבטקס האימוץ היה נהוג להושיב את המאומץ על ברכי המאמץ או בחיקו, כחיקוי לתנוחה טבעית של הורה וילד (בראשית ל' 3, מ"ח 12, נ' 23; במדבר י"א 12 ועוד).
ציטוטים מאתר אנציקלופדיית המקרא של "גשר"
שימור ההורות הטבעית בחוק האימוץ הישראלי
תמצית מאמר מאת הד"ר מרדכי הלפרין
המשפט הרומי וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי רואים את יחס ההורות בין הורים לצאצאים כנגזר מעיקרון "המשפחה החוקית". לפי גישה זו, ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין הינו "לא חוקי" ואינו מוכר כבנו של אביו הביולוגי. לעומת זאת, המשפט העברי מאמץ בדרך כלל את תפישת המשפחה הביולוגית-הטבעית. משום כך אבהוּת ואימהוּת של הורים נקבעים על פי הקשר הביולוגי בין ההורים לצאצא, גם אם הילד נולד מחוץ למסגרת הנישואין.
המשפט הישראלי מצא סינתזה בין שתי הגישות וב"חוק האימוץ" שילב את ההכרה ביחסי הקרבה הביולוגיים עם נוחות פרקטית המזכירה אלמנטים מסוימים של המשפט הקונטיננטלי. חלק מעקרונות המשפט הישראלי המשמרים את הקשר הביולוגי של המאומץ - אומצו גם על ידי מערכות משפט מתקדמות אחרות.
הגדרת הורות
המשפט העברי בחר בדרך ככלל, ההורות היא הורות ביולוגית שאיננה תלויה במושג המשפחה. לא ניתן למחות ולמחוק קשרי דם. משום כך, גם צאצאים שלא מן הנישואין מוכרים בדיוק כמו צאצאים בתוך המשפחה. כמו כן אין אפשרות לנתק קשר הורות ביולוגית באמצעות אימוץ משפטי. תהליך אימוץ במשפט העברי מורכב אך ורק ממערכת התחייבויות (התנהגותיות וכספיות) של ההורים המאמצים כלפי המאומץ ולהפך, התחייבויות המקבלות גיבוי חוקי.
לעומת זאת המשפט הרומי וספיחיו בחרו בדרך השניה. הם רואים את יחסי ההורות בין הורים לצאצאים כנגזרים מעיקרון "המשפחה החוקית". לפי גישה זו, ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין הינו "לא חוקי" ואינו מוכר כבנו של אביו הביולוגי. הויתור העקרוני על ההורות הביולוגית והחלפתה בהורות המשפטית מאפשר גם ניתוק משפטי של הורות ביולוגית והחלפתה בהורות משפטית בחוקי אימוץ, בהם מתנתק לחלוטין הקשר המשפטי בין המאומץ להוריו הביולוגיים, ונוצר קשר משפטי חדש בין המאומץ למאמצים, קשר שמהבחינה המשפטית איננו שונה מקשר הורות טבעית.
בניגוד לשיטות משפט רבות, שמקורן במשפט הרומי וההולכים בעקבותיו, והמפלות לרעה ילד שנולד מחוץ לנישואין, החוק הישראלי אימץ לעצמו את גישתו של הדין היהודי, לפיה דין ילדים מחוץ לנישואין הוא כדין ילדים מנישואין. למרות ויכוח אקדמי אם השוואת מעמדו של ילד מחוץ לנישואין למעמדו של ילד מנישואין היא חד-סטרית (מבחינת זכויותיו של הילד בלבד כלפי הוריו) או דו-סטרית (גם מבחינת זכויות ההורים כלפי הילד), יש הגיון רב בגישה האחרונה המתאימה לא רק לדין היהודי ולחוק יסודות המשפט התש"ם-1980 אלא גם למגמה כללית הבאה לידי ביטוי בחוק אימוץ ילדים, כפי שיֵראה להלן.
אימוץ במשפט הישראלי
חוק אימוץ ילדים תשמ"א-1981, מגדיר באריכות את מעמדו של המאומץ:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם: הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו..."
עצם הגדרת האימוץ כיוצר חובות וזכויות הדדיות ולא כקובע הורות, קרובה יותר למשפט העברי מאשר למשפט הקונטיננטלי. אילו היה המחוקק הישראלי רוצה לסטות מכללי ההורות הטבעית ולהחליפה בהורות משפטית, היה די בפיסקה קצרה בת שלשה עקרונות:
א. קשר ההורות הטבעית מבוטל;
ב. דין המאומץ כילדם של המאמצים לכל דבר;
ג. דין המאמצים כהורים של המאומץ לכל דבר.
העדרם של ההגדרות הללו מחוק אימוץ ילדים היא כמובן משמעותית. בנוסף לעצם ההגדרה, אשר מבחינה מעשית שומרת היטב על האינטרסים של מוסד האימוץ, החוק מדגיש במפורש כמה אלמנטים של הורות טבעית שנשמרו גם מבחינה מעשית:
א. קיים רישום שמור וחסוי של פרטי ההורים הטבעיים ב"פנקס אימוצים";
ב. קיים איסור חוקי על נישואי גילוי עריות בין אחים טבעיים שנותקו על ידי האימוץ;
ג. קיימת זכות ירושה חד צדדית בין המאומץ לבין קרוביו הטבעיים;
ד. בתנאים מסוימים רשאי המאומץ בהגיעו לבגרות לעיין בפנקס האימוצים.
ניתן לראות השלכות מעשיות גם להעדר יחס הורות משפטי מלא בין המאומץ למאמציו: זכויות ירושה קיימות אך ורק בין מאומץ לבין מאמציו, ולא בין המאומץ לבין קרובי המאמצים, בשונה מדיני ירושה בין קרובים טבעיים.
לסיכום, גישת הניתוק המוחלט של קשר ביולוגי, הבאה לידי ביטוי בחוקי אימוץ מוחלט במשפט הקונטיננטלי, איננה קיימת בחוק הישראלי. מהבחינה המעשית, החוק הישראלי מגן היטב על מעמד האימוץ תוך שימור מסויים של יחס ההורות הטבעי. שימור המונע, בין היתר, נישואי אח ואחות בעתיד, והמקיים אפשרות עתידית של המאומץ להתחקות אחרי שורשיו.
זכות איתור השורשים הביולוגיים
בשנים האחרונות מעודדים העובדים הסוציאליים והעוסקים בבריאות הנפש פתיחות וגילוי במשפחות לא-ביולוגיות, בניגוד לקשר השתיקה והסודיות שהיה מקובל בעבר. הניסיון שהצטבר, בעיקר בתחום האימוץ, מלמד כי העלמת מידע לגבי נסיבות הולדתו של הילד, שיש בה הכחשה מסוימת לייחוד של יחסי המשפחה, עלולה לפגוע בהתפתחותו הרגשית. יתרה מזו, היום כבר מוכרת זכותם של מאומצים להתחקות אחר מוצאם הביולוגי בהגיעם לגיל בגרות, זכות הנובעת, בין היתר, מן הצורך הבסיסי בשלמות הזהות העצמית. אמנם "יתכן והאינטרסים של ההורים המאמצים והאינטרסים של ההורים הטבעיים יהיו מנוגדים לאינטרס של המאומץ... אולם שום אינטרס כזה אינו יכול להיות בעל עוצמה מספיקה כדי לשלול מיצור אנושי, השואף לידע הבסיסי ביותר על זהותו, את הידע הזה. רק מעט מאד זכויות הינן בסיסיות יותר מהזכות של יצור אנושי להכיר את הוריו".
המימוש של זכות זו מחייב סדרי רישום נאותים. חוק האימוץ הישראלי (שמקורו בחוק משנת תש"כ) היה הראשון בעולם אשר קבע את חובת הרשויות לנהל פנקס אימוצים, ואת זכות המאומץ לעיין בפנקס בהגיעו לגיל 18. בהתאם לחוק נישואין וגירושין האוסר חיתון אח ואחות, גם רושם הנישואין מוסמך לעיין בפנקס לצורך בדיקה של חשש לגילוי עריות מונע חיתון. גישה ליברלית זו של החוק הישראלי המכיר בזכות האדם להתחקות על שורשיו הביולוגיים, מקובלת כיום במדינות נאורות רבות. אם בעבר, בעת חקיקת חוק אימוץ ילדים בשנת 1960, הייתה זכותו של המאומץ שהתבגר לאתר את שורשיו, זכות ייחודית כמעט למשפט הישראלי, במהלך השנים הצטרפו מדינות מערביות נוספות למשפחת העמים המכירה בזכות האנושית לאיתור השורשים.
חוק יסודות המשפט התש"מ-1980 קובע בסעיף 1 לחוק: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של הקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".