סמינריון זכויות הילד / מיכל נקש. הדבר הראשון, ומבחינתי החשוב ביותר, שיש להבהיר בעניין הרצון לדעת וההחלטה לבחור בדרך של פתיחת תיק האימוץ הוא העובדה כי המאומץ, בבואו לפתוח את תיק האימוץ לא "מחפש אמא חדשה". זהו לא סיפור ילדים שבו נמאס לילד מאמא שלו והוא הלך לחפש לעצמו אמא אחרת. כשהתחבטתי בשאלה אם לפתוח את תיק האימוץ שלי, התייעצתי עם מספר אנשים בחיי. חלק מהתגובות שקיבלתי אילצו אותי להתעמת עם השאלה "למה? למה לך לפתוח את התיק, מה רע בהורים שלך?". מצאתי שקשה מאוד להסביר לאנשים שלא "חיים אימוץ" את התשובה.
בחרתי לעסוק בנושא זה משום שיש לי אליו קשר אישי. אני ילדה מאומצת. אומצתי בגיל מס' שבועות על ידי זוג הורים מדהימים, שמאוחר יותר אימצו לי אח מברזיל. במהלך השנים התלבטתי אם לפתוח את תיק האימוץ ולגלות את האמת על נסיבות מסירתי לאימוץ ולבסוף החלטתי לעשות כן.
התברר לי שלא קיימים פרטים על אבי הביולוגי משום שאימי הביולוגית בחרה שלא למסור עליו פרטים. לפני כ- 9 שנים נפגשתי עם אימי הביולוגית, במשרדי השירות למען הילד, אולם באותה פגישה לא שאלתי שאלות על אבי הביולוגי, זהותו ומערכת היחסים שלהם. אין לי הסבר מדוע לא שאלתי את כל השאלות שאני רוצה תשובה עליהן, זה מעמד לא פשוט. רק לאחר הפגישה עיכלתי את מה שקרה, ומה שנאמר.
טרם נקיטת צעד נוסף בעניין התלבטתי קשות וארוכות אם לעשות את הצעד המדובר ולבקש פגישה נוספת ופרטים, אם מותר לי, אם הדבר מוסרי וכו'.
רק היום, 9 שנים מאוחר יותר אני מחכה לתאריך פגישה נוספת עם אימי הביולוגית, במטרה לקבל פרטים על אבי הביולוגי.
איני יודעת מה יילד יום ואילו פרטים יתגלו אולם הייתי רוצה שהאפשרות להחליט תהיה בידי.
במהלך חיפושיי אחר חומר לעבודה נתקלתי בספר אינטרנטי של גבר בשם רוני, שחיפש את אמו הביולוגית שחיה בארה"ב ולבסוף מצא אותה. בספרו הוא מגולל את כל קורותיו ומשתף את הקוראים ברגשותיו. סיפורו נקרא I Google My Mother והוא נמצא בכתובת: http://www.igooglemymother.com/ .
יש הרואים בפתיחת תיק האימוץ צעד נואש, מיותר – לא פעם נתקלתי בשאלה איך אתמודד אם אגלה דברים שלא אוהב לשמוע – ועל כך אני עונה שהאמת, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על השקר, נעים ככל שיהיה.
הצורך להתחקות מוגדר כצורך רגשי פסיכולוגי בסיסי ביותר בגיבוש ופיתוח הזהות העצמית, הגדילה, ההתפתחות, האושר והמיצוי. נכון שהדבר משתנה בעוצמתו בין כל מאומץ למאומץ. חלק מתעסקים בשאלת האימוץ בכל רגע נתון, חלק מתכחשים לה באופן מוחלט ודרך האמצע, עליה אני נמנית, מתייחסים לאימוץ כחלק מההגדרה העצמית שלהם, מי שהם, ועל כן הרצון לדעת נובע מהצורך לקבל תמונה שלמה על המקורות שלי כאדם.
המתבגר המאומץ נתקל, מעבר לבעיות ההתבגרות הרגילות המלוות כל נער בגילו, גם בשאלות המיוחדות למאומצים, בעיקר "למה לא רצו אותי?"
נושא זהות ההורים הביולוגים מעסיק רבות את המאומץ, לא משנה בן כמה הוא, ולראיה, פורום נוסף בו נתקלתי הוא "פורום מאומצים בוגרים" בו, בניגוד לפורום השכן בתפוז, מרבית הגולשים הם ילדים מאומצים ולא הורים מאמצים.
בצעירותי אגרתי רגשות כעס ועלבון שנבעו בדיוק מהשאלה הזו. לפני פתיחת תיק האימוץ שלי לא היו בידיי התשובות שאני מחזיקה כיום, היו לי רק השערות שמטבען נטו לדרך השלילה. תחושת הנטישה, העלבון והכעס הנחו אותי בתקופה מסוימת בחיי. כשבגרתי מעט הבנתי שלא אוכל לכעוס כל עוד איני יודעת את הסיבה. החלטתי שלאחר שאקבל את התשובות שאני מחפשת – תהיה לי זכות לגיטימית לכעוס, אם עדיין ארצה בכך.
וכך היה. בגיל 18 התחלתי בהליך פתיחת התיק וכשנה לאחר מכן, סיימתי אותו בפגישה עם אימי הביולוגית.
השתלשלות נסיבות זו, יחד עם העובדה שזהות אבי הביולוגי לא ידועה לי עד היום, הם שהביאוני לבחור דווקא בנושא זה לעבודה זו.
אודה כי בתחילת העבודה לא הייתה לי דעה ברורה בנושא קיומה, או אי קיומה, של הזכות להתחקות, לאורך כל העבודה התלבטתי באם הזכות להתחקות צריכה להתקיים בכל מחיר, ניסיתי לבחון מה משמעות קיומה מבחינת כל הגורמים המעורבים ולנסות להגיע להכרעה בעניין.
גם היום, בסיום הכתיבה, השיקול העיקרי כנגד קיום הזכות נותר ההתמודדות האישית שלי עם בעיה מוסרית, או לפחות כך אני רואה אותה, של "נחיתה" על אדם באמצע חייו, מבלי שיהיה מוכן לכך ולהגיד לו "שלום, אתה אבא שלי". גם בנקודה זו נגעתי בעבודה זו, לצד טיעונים מוסריים אחרים כמו: זכותו של האדם לדעת שהוא הורה; זכות המאומץ שידעו על קיומו.
אין לי תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה זו.
אני חושבת שבסופו של יום על המידע להיות נגיש למאומץ לנתון להחלטתו הבלעדית האם לפעול למציאת הוריו הביולוגיים בכל מחיר או להסתפק במידע שקיים בשירות למען הילד.
המסירה לאימוץ היא החלטה שנעשית על ידי ההורים הביולוגיים בלבד, החיפוש צריך להתבצע לפי החלטת המאומץ בלבד. כך הוגן.
מסקנתי, לאחר בחינת השיקולים, הפסיקה והמאמרים בהם הסתייעתי במהלך הכתיבה, היא שלזכות צריך שיהיה קיום. שאלת הזהות מעסיקה מאומצים בכל הגילאים ובכל זאת, בהתייחס לקשיים הכרוכים בקיום הזכות כנראה שדרך האמצע ושקילת כל מקרה לגופו היא הדרך הטובה ביותר.
 |
| איני יודעת מה יילד יום ואילו פרטים יתגלו אולם הייתי רוצה שהאפשרות להחליט תהיה בידי (צילום אילוסטרציה) |
איך אפשר להסביר למישהו מה זה לא לדעת למי אתה דומה, ממי האף, העיניים.
לאחר חשבון נפש קל, מצאתי את התשובות בתוך עצמי, בעזרת עצמי, והמסקנה העיקרית שהגעתי אליה היא שאי אפשר להסביר. מי שלא מאומץ, גם אם מכיר מאומצים, אף פעם לא יבין את ה"חור השחור" בכל הנוגע לידי הבסיסי ביותר על תחילת החיים שלו – כי הוא יודע. בחרתי לעסוק בנושא זה משום שיש לי אליו קשר אישי. אני ילדה מאומצת. אומצתי בגיל מס' שבועות על ידי זוג הורים מדהימים, שמאוחר יותר אימצו לי אח מברזיל. במהלך השנים התלבטתי אם לפתוח את תיק האימוץ ולגלות את האמת על נסיבות מסירתי לאימוץ ולבסוף החלטתי לעשות כן.
התברר לי שלא קיימים פרטים על אבי הביולוגי משום שאימי הביולוגית בחרה שלא למסור עליו פרטים. לפני כ- 9 שנים נפגשתי עם אימי הביולוגית, במשרדי השירות למען הילד, אולם באותה פגישה לא שאלתי שאלות על אבי הביולוגי, זהותו ומערכת היחסים שלהם. אין לי הסבר מדוע לא שאלתי את כל השאלות שאני רוצה תשובה עליהן, זה מעמד לא פשוט. רק לאחר הפגישה עיכלתי את מה שקרה, ומה שנאמר.
טרם נקיטת צעד נוסף בעניין התלבטתי קשות וארוכות אם לעשות את הצעד המדובר ולבקש פגישה נוספת ופרטים, אם מותר לי, אם הדבר מוסרי וכו'.
רק היום, 9 שנים מאוחר יותר אני מחכה לתאריך פגישה נוספת עם אימי הביולוגית, במטרה לקבל פרטים על אבי הביולוגי.
איני יודעת מה יילד יום ואילו פרטים יתגלו אולם הייתי רוצה שהאפשרות להחליט תהיה בידי.
במהלך חיפושיי אחר חומר לעבודה נתקלתי בספר אינטרנטי של גבר בשם רוני, שחיפש את אמו הביולוגית שחיה בארה"ב ולבסוף מצא אותה. בספרו הוא מגולל את כל קורותיו ומשתף את הקוראים ברגשותיו. סיפורו נקרא I Google My Mother והוא נמצא בכתובת: http://www.igooglemymother.com/ .
יש הרואים בפתיחת תיק האימוץ צעד נואש, מיותר – לא פעם נתקלתי בשאלה איך אתמודד אם אגלה דברים שלא אוהב לשמוע – ועל כך אני עונה שהאמת, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על השקר, נעים ככל שיהיה.
הצורך להתחקות מוגדר כצורך רגשי פסיכולוגי בסיסי ביותר בגיבוש ופיתוח הזהות העצמית, הגדילה, ההתפתחות, האושר והמיצוי. נכון שהדבר משתנה בעוצמתו בין כל מאומץ למאומץ. חלק מתעסקים בשאלת האימוץ בכל רגע נתון, חלק מתכחשים לה באופן מוחלט ודרך האמצע, עליה אני נמנית, מתייחסים לאימוץ כחלק מההגדרה העצמית שלהם, מי שהם, ועל כן הרצון לדעת נובע מהצורך לקבל תמונה שלמה על המקורות שלי כאדם.
המתבגר המאומץ נתקל, מעבר לבעיות ההתבגרות הרגילות המלוות כל נער בגילו, גם בשאלות המיוחדות למאומצים, בעיקר "למה לא רצו אותי?"
נושא זהות ההורים הביולוגים מעסיק רבות את המאומץ, לא משנה בן כמה הוא, ולראיה, פורום נוסף בו נתקלתי הוא "פורום מאומצים בוגרים" בו, בניגוד לפורום השכן בתפוז, מרבית הגולשים הם ילדים מאומצים ולא הורים מאמצים.
בצעירותי אגרתי רגשות כעס ועלבון שנבעו בדיוק מהשאלה הזו. לפני פתיחת תיק האימוץ שלי לא היו בידיי התשובות שאני מחזיקה כיום, היו לי רק השערות שמטבען נטו לדרך השלילה. תחושת הנטישה, העלבון והכעס הנחו אותי בתקופה מסוימת בחיי. כשבגרתי מעט הבנתי שלא אוכל לכעוס כל עוד איני יודעת את הסיבה. החלטתי שלאחר שאקבל את התשובות שאני מחפשת – תהיה לי זכות לגיטימית לכעוס, אם עדיין ארצה בכך.
וכך היה. בגיל 18 התחלתי בהליך פתיחת התיק וכשנה לאחר מכן, סיימתי אותו בפגישה עם אימי הביולוגית.
השתלשלות נסיבות זו, יחד עם העובדה שזהות אבי הביולוגי לא ידועה לי עד היום, הם שהביאוני לבחור דווקא בנושא זה לעבודה זו.
אודה כי בתחילת העבודה לא הייתה לי דעה ברורה בנושא קיומה, או אי קיומה, של הזכות להתחקות, לאורך כל העבודה התלבטתי באם הזכות להתחקות צריכה להתקיים בכל מחיר, ניסיתי לבחון מה משמעות קיומה מבחינת כל הגורמים המעורבים ולנסות להגיע להכרעה בעניין.
גם היום, בסיום הכתיבה, השיקול העיקרי כנגד קיום הזכות נותר ההתמודדות האישית שלי עם בעיה מוסרית, או לפחות כך אני רואה אותה, של "נחיתה" על אדם באמצע חייו, מבלי שיהיה מוכן לכך ולהגיד לו "שלום, אתה אבא שלי". גם בנקודה זו נגעתי בעבודה זו, לצד טיעונים מוסריים אחרים כמו: זכותו של האדם לדעת שהוא הורה; זכות המאומץ שידעו על קיומו.
אין לי תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה זו.
אני חושבת שבסופו של יום על המידע להיות נגיש למאומץ לנתון להחלטתו הבלעדית האם לפעול למציאת הוריו הביולוגיים בכל מחיר או להסתפק במידע שקיים בשירות למען הילד.
המסירה לאימוץ היא החלטה שנעשית על ידי ההורים הביולוגיים בלבד, החיפוש צריך להתבצע לפי החלטת המאומץ בלבד. כך הוגן.
מסקנתי, לאחר בחינת השיקולים, הפסיקה והמאמרים בהם הסתייעתי במהלך הכתיבה, היא שלזכות צריך שיהיה קיום. שאלת הזהות מעסיקה מאומצים בכל הגילאים ובכל זאת, בהתייחס לקשיים הכרוכים בקיום הזכות כנראה שדרך האמצע ושקילת כל מקרה לגופו היא הדרך הטובה ביותר.