זהו תעוד מרגש אודות פגישה ראשונה של אם ביולוגית עם בנה אותו מסרה לאימוץ בינקותו. הכותבת היא אישה אמיצה מפורום אימוץ באתר תפוז שבחרה בשם משתמש: מאמא - סאן
טלפון מהשרות, תיק האימוץ נפתח, שואלים אם אני מעונינת בפגישה, מעונינת? שלשה עשורים אני ממתינה ליום המיוחל הזה, מישהו נעתר שם לתפילותי ? תחושות האין אונות, והחידלון, מתחלפות בין רגע, באושר עילאי, האכזבה הופכת לתקוה, והיאוש, לאמונה גדולה.
שלשה ימים, מאין שואבים סבלנות, אי אפשר היום ? עכשיו ?.
שיחת הכנה, בשרות למען הילד, כמה טיפים שמקורם בנסיון.
אני מקבלת הכל באהבה, רק שלא יחזור בו.
עורכת עם כל בני הבית חזרות גנרליות, ובוכה מכל שטות, מה אומר, מה הוא יאמר, אולי אספיק לעשות דיאטה,?,לצבוע שער, ?
הפגישה היא בת שעתיים, בנוכחות עובדת השרות, קבענו בשלש, אבל בתשע מאבדת את הסבלנות, בני הבית נרגשים, מנסים לשמור על שפיותי, העולם הזוי.
נגיע בזמן, עולם עצור מלכת,! אני עומדת לפגוש את פרי ביטני.
רעד בלתי נשלט, זוחל, ומתנחל בגופי,הנסיעה מתארכת,הכבישים פקוקים, או שנדמה לי, "לאן כולם נוסעים פתאום"? אני בדרך אל הנס של חיי, הבת הצעירה נוהגת, היא זו שתאחוז בעוז את ידי האחת, בת שניה תאחוז בידי האחרת, הן כל כך משתדלות להפיג את המתח, אני "תחובה" במושב האחורי, בודקת את מצב הטישו,? יש,
למרות סערת הרגשות,לא שכחתי לקחת עימי חמש תמונות,מימי ינקותו, חודשיו הראשונים, בשתיים מהן, הוא מעורסל בזרועותי, שלו ונינוח, ואני מביטה בו,אוהבת ורכה,אמא מאושרת, אושר גדול, שלא ארך.
יש גם שתי תמונות של אביו הביולוגי ,למקרה שיבקש לדעת גם עליו , מאד חשוב לי שיראה תמונות שמהן ניבט זוג צעיר ואוהב, שידע שהוא ילד של אהבה, פרי הילולים, ולא פרי התהוללות.
אני מנסה לשנן עצות שקיבלתי מהעו"ס של השרות, החיים חזקים מכל תאוריה.
מתנשפת במעלה המדרגות, העו"ס כבר ממתינה לי,הבנות ממתינות במסדרון,אני ממתינה בחדר אחר, השעון מתקתק בעצלתיים, הקדמתי כמובן, מי יכול לשבת בבית?.
הבנות נכנסות מידי פעם, אנחנו מסתודדות, מתלחשות,מתחבקות, היה שלש !
קיץ בעיצומו, ולי קר, מעניין למה ?
מתחבטת בשאלה קיומית? ללחוץ את ידו ? לחבק? "נעים מאד- אני מולידתך"
זה נשמע זר, "שלום אני x ", מחליטה לתת לדברים לקרות, אהיה אני, טבעית וזורמת, כך הכי טוב.
אנחנו שומעות צעדים, העו,ס טורקת את הדלת, אסור לבנות להיכנס,"אימאל"ה
מי יתן לי יד?.
הוא הגיע, בואי אחרי היא אומרת ,(אלוהים, סליחה על ההשואה,ממש מרתפי השב"כ. אני נכנסת לחדר, צעד מהוסס, הדלת מסתירה, הוא שם? אבל מי רואה מבעד לדמעות?
עוד צעד אחד אל תוך החדר, הוא יושב שם , נרגש וסעור, אני עומדת מולו, מושיטה יד , ו-מקבלת חיבוק לא צפוי, חם וחזק , אני מחבקת אותו, בפה מתמקמות דמעות מלוחות , אני רוצה לראות את פניו, עוד לא הספקתי להתבונן בו, עוד קצת חבוק, החיים מקבלים משמעות.
חשבתי עוד טרם הפגישה, שנוכחות העו"ס בחדר, תכביד עלי, הבנתי שאלה הם הכללים, אבל לא אהבתי את הרעיון, ותסלח לי העו"ס, אבל בחדר היינו רק הוא, ואני, חיוכי מבוכה מבעד לדמעות שלי , חיוכי מבוכה על פניו, המפגש טעון,רגשי כל כך,אני לא מנדבת אינפורמציה, רק עונה לשאלותיו, מספרת את כל מה שהוא מבקש לדעת, פורשת לפניו את התמונות,.
הוא רגיש כל כך, סלחן, ומשתדל להבין, אין כעס, אין הנהלת חשבונות, אבל מחסני הסקרנות של שנינו, עומדים להתפקע.
לעו"ס מסתבר יש תפקיד, חלפו שעתיים, היא מכה בגונג, אני מוסרת בידו את מס הטלפון שלי, ולא מקבלת את שלו, את השעתיים הללו צריך "לעכל", אצור קשר הוא אומר, הלואי אמן, אני ממלמלת, הוא הולך לדרכו.
מרגע שצלצל הטלפון המבשר, ועד הפגישה, הוצף ביתנו באורחים, זרי פרחים,מלווים בברכות מרגשות, פיצוי כלשהו על רגעי הבדידות הארוכים,שהיו מנת חלקי בעת לידתו.
תקופת הריון בהוסטל אי שם, רחוקה ממשפחתי, נושאת בקרבי תינוק , בועט ומשתובב בכרסי התופחת .
אין עם מי לחלוק, אין כתף להניח עליה ראש, אין יד מלטפת,.
לידה ,אני אפילו לא מעיזה לגנוח, מי מקשיב ? .
במכונית בדרך הביתה, אנחנו מחליפות חוויות, הבנות גומאות בצמא כל משפט
ותאור, אנחנו עורכות טוטו בנינו : יתקשר , או לא יתקשר , אני , כמי שנחלה אכזבות אין ספור,זהירה ,ונוטה לפסימיות, הן, מאמינות שיהיה טוב, מה טוב, נפלא, !
בבית ממתינות בנות החבורה ,הן כבר עברו איתי כברת דרך,הכינו כיבוד ויין
הבית מצפה "ליולדת ".
אני חוזרת ומספרת פעמים אין ספור,מה ואיך היה, הגרון כבר ניחר, כולן בוכות, וצוחקות לחילופין, ואני איתן, אבל מרוחקת, המחשבות נודדות אליו.
כולם כאן, כמעט כל אהובי ואוהבי, ממרחקים מגיעים טלפונים, קופסת הטישו מצטמקת, המולה אמיתית, שמחה גדולה, ואני בתווך.
כשאני מעלה על דל שפתי את האפשרות שלא יהיה המשך לקשר, אומרת בקול שאל לי לטפח תקוות, והרי אני נתונה לחסדיו של הצד השני, לו היתה שמורה בלעדית הזכות לפתוח את התיק, בידיו היתה ההחלטה, מתי? ,ובידיו נתונה גם ההחלטה, מה יהיה בהמשך, הרהורי הנישאים בקול, זוכים לזרם פורץ של גערות.
הבנות מחזירות אותי באחת,דרך מנהרת הזמן,אל הימים שלפני, אל התפילות שנשאתי בקול :"רק לראותו" ,לזכות ולראותו לפחות פעם אחת בחיי, להסביר לו למה, ומדוע, והנה, התגשם החלום, אני זקוקה למנת אופטימיות ישר אל הוריד, ומקבלת מנותיים.
אהובי "האוביקטיבים", כולם כאחד, מחליטים שלאחר הכרות אפילו זו הקצרה בת השעתיים, תחולל נפלאות, " הוא לא יוותר עלייך הן אומרות.
השעה עשר בלילה,הימים האחרונים היו מרתון מטורף ,קוקטיל של התרגשות, היסטריה, חוסר שינה, מהולים בפחד,ואי ודאות, אני עיפה, הטלפון מצלצל....
הרעש וההמולה מרחיקים אותי לחדר אחר, אני לא שומעת, סוגרת דלת, קול לא מוכר, מחדדת את חוש השמיעה, :"מי שם ?", זה אני, הבן שלך,!
עכשיו זה לא הרעש , זה הלמות הלב, כשיצאתי מהחדר בשתיים אחר חצות, מצאתי
שקט מוחלט, הבית ריק, הכלים רחוצים, עכשו אפשר לבכות,לפרוק, לסדר את קצב הנשימה,העתיד ורוד.
"מי שלא ראה את שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו", כך במקורות,ואני אומרת: יש ויש!.
השמחה שלי, גדולה יותר מכל מה שתואר אי פעם במילים, אושרי ניכר עלי, והוא משפיע על חיי מאז, ועד היום.
הקשר עדיין בחיתוליו,הוא מעמיק ומתהווה, אנו אורגים יחד מרבד נעים,בעל מרקם צבעוני, רך נעים, ואין דבר בעולם, שיוכל לו.
עלינו לעבור עוד כברת דרך, ארוכה, ואולי אורכם של החיים כולם לא תספיק,
להדביק את ההחמצה, לסתום את הגולל, על פרקי העבר, שאנו מוצאים עצמנו מחטטים ונוברים בהם מעת לעת,בנסיון ליצור גשר איתן "מעל הנהר הגועש של ריגשותינו".
הדמיון בינינו מדהים, המכנה המשותף המשתרע על פניהם של אהבות משותפות,תכונות אופי זהות, ודמיון חיצוני שאני גאה בו, וכל מי שמציין זאת באוזני, הופך "לנערץ" עלי מיידית.
ילדי הנפלאים זכו באח נפלא,הם ליווני כל השנים כתומכים אוהבים ומשבגרו היו שותפים לתקווה, ולציפיה, ואף לנסיונות לאתר אותו, חיפושים שכמובן העלו חרס בידי. אני אוהבת אותם כל כך.
לא אוכל להשיב את הגלגל לאחור, זו עגלת חיי העמוסה, ואני רתומה לה, ונושאת אותה באופטימיות, היא גדושה בדמעות, ובצחוק, בבדיחות הדעת,
וברצינות, ויש בה בעיקר שמחת חיים ואמונה גדולה, שזה יכול לקרות לכולנו
אבל אל לנו להתיאש.
ולבן היקר שלי,משוש חיי, תודה, אני אוהבת אותך.
טלפון מהשרות, תיק האימוץ נפתח, שואלים אם אני מעונינת בפגישה, מעונינת? שלשה עשורים אני ממתינה ליום המיוחל הזה, מישהו נעתר שם לתפילותי ? תחושות האין אונות, והחידלון, מתחלפות בין רגע, באושר עילאי, האכזבה הופכת לתקוה, והיאוש, לאמונה גדולה.
 |
| שנת 1994. אלמה כותבת מביתה בפולין מכתב לשירות למען הילד בישראל בבקשה לאתר אותי ולתאם פגישה. המכתב לא הגיע לתיק האימוץ (הצילום אינו קשור לסיפור של מאמא - סאן אולם ההקשר דומה ורלוונטי). |
שלשה ימים, מאין שואבים סבלנות, אי אפשר היום ? עכשיו ?.
שיחת הכנה, בשרות למען הילד, כמה טיפים שמקורם בנסיון.
אני מקבלת הכל באהבה, רק שלא יחזור בו.
עורכת עם כל בני הבית חזרות גנרליות, ובוכה מכל שטות, מה אומר, מה הוא יאמר, אולי אספיק לעשות דיאטה,?,לצבוע שער, ?
הפגישה היא בת שעתיים, בנוכחות עובדת השרות, קבענו בשלש, אבל בתשע מאבדת את הסבלנות, בני הבית נרגשים, מנסים לשמור על שפיותי, העולם הזוי.
נגיע בזמן, עולם עצור מלכת,! אני עומדת לפגוש את פרי ביטני.
רעד בלתי נשלט, זוחל, ומתנחל בגופי,הנסיעה מתארכת,הכבישים פקוקים, או שנדמה לי, "לאן כולם נוסעים פתאום"? אני בדרך אל הנס של חיי, הבת הצעירה נוהגת, היא זו שתאחוז בעוז את ידי האחת, בת שניה תאחוז בידי האחרת, הן כל כך משתדלות להפיג את המתח, אני "תחובה" במושב האחורי, בודקת את מצב הטישו,? יש,
למרות סערת הרגשות,לא שכחתי לקחת עימי חמש תמונות,מימי ינקותו, חודשיו הראשונים, בשתיים מהן, הוא מעורסל בזרועותי, שלו ונינוח, ואני מביטה בו,אוהבת ורכה,אמא מאושרת, אושר גדול, שלא ארך.
יש גם שתי תמונות של אביו הביולוגי ,למקרה שיבקש לדעת גם עליו , מאד חשוב לי שיראה תמונות שמהן ניבט זוג צעיר ואוהב, שידע שהוא ילד של אהבה, פרי הילולים, ולא פרי התהוללות.
אני מנסה לשנן עצות שקיבלתי מהעו"ס של השרות, החיים חזקים מכל תאוריה.
מתנשפת במעלה המדרגות, העו"ס כבר ממתינה לי,הבנות ממתינות במסדרון,אני ממתינה בחדר אחר, השעון מתקתק בעצלתיים, הקדמתי כמובן, מי יכול לשבת בבית?.
הבנות נכנסות מידי פעם, אנחנו מסתודדות, מתלחשות,מתחבקות, היה שלש !
קיץ בעיצומו, ולי קר, מעניין למה ?
מתחבטת בשאלה קיומית? ללחוץ את ידו ? לחבק? "נעים מאד- אני מולידתך"
זה נשמע זר, "שלום אני x ", מחליטה לתת לדברים לקרות, אהיה אני, טבעית וזורמת, כך הכי טוב.
אנחנו שומעות צעדים, העו,ס טורקת את הדלת, אסור לבנות להיכנס,"אימאל"ה
מי יתן לי יד?.
הוא הגיע, בואי אחרי היא אומרת ,(אלוהים, סליחה על ההשואה,ממש מרתפי השב"כ. אני נכנסת לחדר, צעד מהוסס, הדלת מסתירה, הוא שם? אבל מי רואה מבעד לדמעות?
עוד צעד אחד אל תוך החדר, הוא יושב שם , נרגש וסעור, אני עומדת מולו, מושיטה יד , ו-מקבלת חיבוק לא צפוי, חם וחזק , אני מחבקת אותו, בפה מתמקמות דמעות מלוחות , אני רוצה לראות את פניו, עוד לא הספקתי להתבונן בו, עוד קצת חבוק, החיים מקבלים משמעות.
חשבתי עוד טרם הפגישה, שנוכחות העו"ס בחדר, תכביד עלי, הבנתי שאלה הם הכללים, אבל לא אהבתי את הרעיון, ותסלח לי העו"ס, אבל בחדר היינו רק הוא, ואני, חיוכי מבוכה מבעד לדמעות שלי , חיוכי מבוכה על פניו, המפגש טעון,רגשי כל כך,אני לא מנדבת אינפורמציה, רק עונה לשאלותיו, מספרת את כל מה שהוא מבקש לדעת, פורשת לפניו את התמונות,.
הוא רגיש כל כך, סלחן, ומשתדל להבין, אין כעס, אין הנהלת חשבונות, אבל מחסני הסקרנות של שנינו, עומדים להתפקע.
לעו"ס מסתבר יש תפקיד, חלפו שעתיים, היא מכה בגונג, אני מוסרת בידו את מס הטלפון שלי, ולא מקבלת את שלו, את השעתיים הללו צריך "לעכל", אצור קשר הוא אומר, הלואי אמן, אני ממלמלת, הוא הולך לדרכו.
מרגע שצלצל הטלפון המבשר, ועד הפגישה, הוצף ביתנו באורחים, זרי פרחים,מלווים בברכות מרגשות, פיצוי כלשהו על רגעי הבדידות הארוכים,שהיו מנת חלקי בעת לידתו.
תקופת הריון בהוסטל אי שם, רחוקה ממשפחתי, נושאת בקרבי תינוק , בועט ומשתובב בכרסי התופחת .
אין עם מי לחלוק, אין כתף להניח עליה ראש, אין יד מלטפת,.
לידה ,אני אפילו לא מעיזה לגנוח, מי מקשיב ? .
במכונית בדרך הביתה, אנחנו מחליפות חוויות, הבנות גומאות בצמא כל משפט
ותאור, אנחנו עורכות טוטו בנינו : יתקשר , או לא יתקשר , אני , כמי שנחלה אכזבות אין ספור,זהירה ,ונוטה לפסימיות, הן, מאמינות שיהיה טוב, מה טוב, נפלא, !
בבית ממתינות בנות החבורה ,הן כבר עברו איתי כברת דרך,הכינו כיבוד ויין
הבית מצפה "ליולדת ".
אני חוזרת ומספרת פעמים אין ספור,מה ואיך היה, הגרון כבר ניחר, כולן בוכות, וצוחקות לחילופין, ואני איתן, אבל מרוחקת, המחשבות נודדות אליו.
כולם כאן, כמעט כל אהובי ואוהבי, ממרחקים מגיעים טלפונים, קופסת הטישו מצטמקת, המולה אמיתית, שמחה גדולה, ואני בתווך.
כשאני מעלה על דל שפתי את האפשרות שלא יהיה המשך לקשר, אומרת בקול שאל לי לטפח תקוות, והרי אני נתונה לחסדיו של הצד השני, לו היתה שמורה בלעדית הזכות לפתוח את התיק, בידיו היתה ההחלטה, מתי? ,ובידיו נתונה גם ההחלטה, מה יהיה בהמשך, הרהורי הנישאים בקול, זוכים לזרם פורץ של גערות.
הבנות מחזירות אותי באחת,דרך מנהרת הזמן,אל הימים שלפני, אל התפילות שנשאתי בקול :"רק לראותו" ,לזכות ולראותו לפחות פעם אחת בחיי, להסביר לו למה, ומדוע, והנה, התגשם החלום, אני זקוקה למנת אופטימיות ישר אל הוריד, ומקבלת מנותיים.
אהובי "האוביקטיבים", כולם כאחד, מחליטים שלאחר הכרות אפילו זו הקצרה בת השעתיים, תחולל נפלאות, " הוא לא יוותר עלייך הן אומרות.
השעה עשר בלילה,הימים האחרונים היו מרתון מטורף ,קוקטיל של התרגשות, היסטריה, חוסר שינה, מהולים בפחד,ואי ודאות, אני עיפה, הטלפון מצלצל....
הרעש וההמולה מרחיקים אותי לחדר אחר, אני לא שומעת, סוגרת דלת, קול לא מוכר, מחדדת את חוש השמיעה, :"מי שם ?", זה אני, הבן שלך,!
עכשיו זה לא הרעש , זה הלמות הלב, כשיצאתי מהחדר בשתיים אחר חצות, מצאתי
שקט מוחלט, הבית ריק, הכלים רחוצים, עכשו אפשר לבכות,לפרוק, לסדר את קצב הנשימה,העתיד ורוד.
"מי שלא ראה את שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו", כך במקורות,ואני אומרת: יש ויש!.
השמחה שלי, גדולה יותר מכל מה שתואר אי פעם במילים, אושרי ניכר עלי, והוא משפיע על חיי מאז, ועד היום.
הקשר עדיין בחיתוליו,הוא מעמיק ומתהווה, אנו אורגים יחד מרבד נעים,בעל מרקם צבעוני, רך נעים, ואין דבר בעולם, שיוכל לו.
עלינו לעבור עוד כברת דרך, ארוכה, ואולי אורכם של החיים כולם לא תספיק,
להדביק את ההחמצה, לסתום את הגולל, על פרקי העבר, שאנו מוצאים עצמנו מחטטים ונוברים בהם מעת לעת,בנסיון ליצור גשר איתן "מעל הנהר הגועש של ריגשותינו".
הדמיון בינינו מדהים, המכנה המשותף המשתרע על פניהם של אהבות משותפות,תכונות אופי זהות, ודמיון חיצוני שאני גאה בו, וכל מי שמציין זאת באוזני, הופך "לנערץ" עלי מיידית.
ילדי הנפלאים זכו באח נפלא,הם ליווני כל השנים כתומכים אוהבים ומשבגרו היו שותפים לתקווה, ולציפיה, ואף לנסיונות לאתר אותו, חיפושים שכמובן העלו חרס בידי. אני אוהבת אותם כל כך.
לא אוכל להשיב את הגלגל לאחור, זו עגלת חיי העמוסה, ואני רתומה לה, ונושאת אותה באופטימיות, היא גדושה בדמעות, ובצחוק, בבדיחות הדעת,
וברצינות, ויש בה בעיקר שמחת חיים ואמונה גדולה, שזה יכול לקרות לכולנו
אבל אל לנו להתיאש.
ולבן היקר שלי,משוש חיי, תודה, אני אוהבת אותך.