 |
| הריח של אלמה היה כה מוכר לי למרות שלא נפגשנו מעולם. |
שמי רוני אפשטין ואני האדם הראשון בעולם שחיפש ומצא את אימו הביולוגית ב-Google. עשיתי זאת כאמור מתוך דחף ורצון עז לגלות את עברי ולחשוף את הסיפור המיוחד שאני חלק ממנו. לאחר שנתיים של חיפושים מאומצים וארוכים, מצאתי במדינת מיין בצפון בארה"ב, את אלמה Alma Yoray, אימי הביולוגית ממנה הופרדתי זמן מה לאחר הלידה. כאחד ממומחי האינטרנט בישראל, הצלחתי באופן יצירתי לרתום את רשת האינטרנט לחיפוש יסודי אחר עקבותיה של אלמה ולמצוא אותה לבסוף בעזרת 'מילות מפתח' שהכנסתי למנוע החיפוש Google.
 |
| שמי רוני אפשטין ואני האדם הראשון בעולם שחיפש ומצא את אימו הביולוגית ב-Google |
אלמה נולדה בתאריך 23 לאפריל בשנת 1941, בבוסטון, ארה"ב. שם משפחתה הראשון היה שוורץ והיא ביתם של אדוארד שוורץ ולנה רוטמן. ב-1 למרץ של שנת 1977 אלמה החליפה את שם משפחתה ל-'יורה' לזכרו של התינוק הקטן שמסרה לאימוץ בשנת 1961 ואשר קראה לו מיד לאחר הלידה 'דוד' ו- 'יורה' על שם הגשם הראשון שירד באותו היום (מסתבר שאלמה נתנה לי שני שמות בעת הולדתי, 'דוד' ו- 'יורה'. הורי יוסי ומונה בחרו להוסיף לשמי את השם 'דוד' לכבודה של אלמה אותה הכירו והעריכו ורצו לשמור על השם דוד, המלך השני של ישראל בכדי שיום אחד אשאל מניין השם דוד והם יוכלו לספר לי על המורשת של אלמה). אלמה נפטרה בביתה שבפששקה, פולין בתאריך 18 באוקטובר 2010.
 |
State of Maine, Probate Court 1977
כיצד מצאתי את אלמה
בשנת 1999 ואני כבן 38 החלטתי למצוא את אימי הביולוגית. הכל התחיל משיחה תמימה עם אבי, ד"ר יוסף אפשטין בביתו בקריית אונו לאחר ארוחת ערב שבת. השיחה התגלגלה לתקופת ילדותי ולסיפור האימוץ בו אבי לא חידש לי מאום מאחר ואימי מונה סיפרה לי פרטים רבים אודות האימוץ שלי ופרטים מזהים אודות אימי הביולוגית. למרות זאת היו בפי אבי מספר פרטים אישים ומידע חשוב שהוא שמה המלא של אימי הביולוגית, שנת לידתה, עיר וארץ הולדתה ועוד מספר פרטים ומסמכים נוספים שבאותה השיחה היו חסרי משמעות אך בהמשך החיפוש היו מאוד משמעותיים. לפיכך עמדו לרשותי מספר דרכים אפשריות להתחיל החיפוש. קיוויתי שבתיק האימוץ אמצא פרטים נוספים אודותיה (כגון כתובת, מספר דרכון, טלפון וכו') ומכתב אישי אותו ניתן למצוא בדרך כלל בתיקי אימוץ שנכתב על ידי האם הביולוגית לילד אותו מסרה לאימוץ בכדי להסביר על המניעים למסירה לאימוץ ואף בקשה לפגישה בבוא העת, כאשר הילד הינו בוגר מעל גיל 18.
פתיחת תיק אימוץ
במקביל לתחילת חיפושיי באופן עצמאי ובאמצעות האינטרנט, באפריל 1999 נפגשתי עם העוסי"ת רות ילוז ממשרד הרווחה, מהשירות למען הילד בתחנה ביפו. המתנתי זמן רב ואז העוסי"ת הזמינה אותי לחדרה. היא התעניינה בסיבות ובמניעים שלי למצוא את אימי ולאחר שנוכחה שהסיבות הגיוניות וסבירות פתחה את תיק האימוץ 'הרזה' שלי ועיינה בו. לאחר כמה דקות היא פנתה אלי ואמרה לי שלמעשה בתיק האימוץ אין מידע נוסף מעבר למידע רב שידעתי אודות אימי ושאותו מסרתי לעוסי"ת בתחילת הפגישה וכן במכתב הבקשה לפתיחת התיק ששלחתי לשירות למען הילד מספר שבועות קודם לכך. מאחר והאימוץ שלי היה אימוץ 'עם קשר' הורי ידעו מידע רב אודות האם הביולוגית כמו שאלמה ידעה מידע רב אודות הורי המאמצים והכל בזכות אות פקידת סעד אלה נלקן שרצתה לשמור על הזיקה והמידע שלי בעתיד אודות האם הביולוגית.
האם Google יכול לעזור לי למצוא את אלמה
מנוע החיפוש פותח בשנת 1996 כפרויקט מחקר על ידי לארי פייג' וסרגיי ברין, דוקטורנטים למדעי המחשב באוניברסיטת סטנפורד. מנוע החיפוש שפותח סורק את דפים ואתרים שברשת האינטרנט, אחד אחד, בשיטה הנקראת 'זחלן'. במרץ 1996 החל הזחלן של של גוגל לסרוק את רשת האינטרנט, להעביר את הדפים שנסרקו ונמצאו למנוע האינדקס, לנתח את המידע ולהציגו בעמוד בעל היררכיה מוגדרת ועל פי הרלוונטיות של תוצאות החיפוש.
מנוע החיפוש של גוגל כפי שאנחנו מכירים כיום, החל לפעול בשנת 2001. חדשנותו הייתה בדירוג דפי האינטרנט שהוא מציג לפי חשיבותם באמצעות חישוב המתבסס על כמות הדפים המקשרים אליהם וחשיבותם של הדפים המקשרים.
היא קראה לי בשם מיוחד... 'יורה'
נולדתי בערב יום כיפור בקיבוץ זיקים. אימי, מתנדבת צעירה מארצות הברית בשם Alma עוד הספיקה להגיע לחדר הלידה לפני כניסת החג. החברים בקיבוץ החליטו ערב קודם, באספה מיוחדת שקיימו, שהתינוק (אני) אמסר לאימוץ. אלמה לא אהבה את הרעיון והתלבטה עם עצמה ממושכות האם לגדל אותי בעצמה או לקבל את החלטת הקיבוץ. ההתלבטות הזאת נמשכה מספר ימים לאחר הלידה וביניהם אלמה הספיקה להניק אותי ולהעריף עלי חם אהבה. היא אף קראה לי בשם מיוחד... 'יורה'... על שום הגשם הראשון שירד באותו היום בו נולדתי.
 |
| קטע מיומנה של אלמה מתאריך 24 לספטמבר ומה-14 לאוקטובר בו היא מתארת את הפרידה מהתינוק 'דוד-יורה' ואת הסיבה שהובילה אותה להחלטה לוותר על התינוק. |
הפור נפל שאימי גילתה להפתעתה שאביה אדוארד הגיע לקיבוץ והוא עומד לבוא לבקר אותה בחדר היולדות. היא לא רצתה שום קשר ביני לבין אביה ולכן שהציע לה שהוא יאמץ אותי ויקח אותי חזרה לארצות הברית היא מיהרה ליצור עם העוסי"ת אלה נלקן קשר ולמסור אותי לשירותי הרווחה. לפני שנפרדנו לעולמים היא השביעה את העוסי"ת שלקחה אותי לבית התינוקות שיש למצוא לי משפחה טובה ואיכותית שתדאג לי לכל מחסורי ואכן בקשתה התממשה ואלמה אף נפגשה עם הורי בבית קפה על שפת הים של תל אביב בתקופת 'האומנה'. אלמה חזרה לקיבוץ ושהתה בו עוד חצי שנה תוך שהיא מקפידה לשמור על קשר עם העוסי"ת מבית התינוקות של ויצ"ו בירושלים שהעבירה אליה תמונות ומידע אודות 'יורה', ואף קבלות תמורת התשלום עבור כלכלתי בתקופה ששכנתי בבית הילדים. בשנת 1962 לאחר מתן צו האימוץ וכאשר הגעגועים למולדתה ולחבירה הרבים הציקו לה והרצון ליצור ולעסוק באמנות ובמחול גברו, אלמה ארזה את המזוודות וחזרה לארצות הברית לא לפני שווידאה שמצבי טוב ועתידי מובטח.
החיים מלאי הפתעות ולאחר 40 שנים נפגשנו שוב, אני ואלמה. זאת היתה לידה מחדש עם דמעות של כאב ואושר ורגשות עזים. התחברנו מיד, כאילו לא נפרדנו מעולם. כיום לאחר מותה אני מסתכל אחורה וחושב על הגורל המיוחד של שנינו ויודע שזה לא היה יכול להיות אחרת.
הביוגרפיה שלי רצופה חוויות, הרפתקאות, מאבקים והתמודדויות לא פשוטות. הספקתי המון ועוד נכונו לי אתגרים רבים. המשימה העיקרית שלי כיום היא לכתוב את הסיפור המיוחד והמופלא I Google My Mother ובו תאור מדויק של המחשבות, ההתמודדויות וההרפתקה הגדולה שעברתי במשך השנים עד שמצאתי את אלמה.
 |
| בוקר שבת בדירה החדשה בתל אביב |
פרטים עלי
תחומי עניין
פרט לעיסוקי בתחום ארכיטקטורת מידע ועיצוב מערכות מידע אני שייט תחרותי בספינות מפרש ואלוף הארץ 12 פעמים ביחד עם הצוות שלי בקבוצת go sailing. במקביל אני רוכב אופניים מקצועי ומדי שבת אני גומע עשרות קילומטרים של רכיבה ברחבי עמק אילון ועמק האילה. גם בתחרויות טריאתלון השתתפתי וכיום התחלתי ללמוד לחתור בקייאק גלים.
עבודות בהם עבדתי
חלוקת עיתוני בוקר בילדותי בבאר שבע 1972-1774.
עבודת קיץ בגן החיות התנ"כי בהדרכתו של פרופסור שולב האגדי 1973 ו- 1974.
עבודת קיץ במחלקת הכספים של מפעלי ים המלח 1974.
שוליה בקליניקה של הווטרינר ד"ר ראובן יגיל. 1970-1974.
ע. לבורנט במכון לחקר הנגב ובמעבדה למחקר ופיתוח של מפעלי ים המלח 1971-1975.
מכירת פרי הסברס קר אותו קטפתי בעצמי ברח' העצמאות בבאר שבע קיץ של שנת 1974.
הקמת גן ילדים זמני בתקופת מלחמת יום הכיפורים 1973.
עבודה חקלאית ברפת של קיבוץ גן שמואל עם התמחות בחליבה ולידת עגלים, בקטיף הדרים, בברכות הדגים, במשק החי החינוכי של חברת הילדים, מטפל וגנן בגני הילדים, באורוה, במפעל חרושת השימורים והמיצים ובדוכן 1976-1986.
מדריך בשומר הצעיר 1976-1979.
שרות צבאי בחיל הים 1979-1986 (קורס חובלים מחזור מ"ה, אח"י עצמאות מלחמת לבנון ה-1, אח"י מולדת 1983-1985) ובמילואים בשנים 1987-2006.
עיצוב עיתונים ומגזינים בסטודיו של עיתון 'חדשות 1987-1990 ובעיתון 'הארץ' ובשנת 1991.
הקמת חברת העיצוב המיתולוגית 'סדנא' שהינה חברת העיצוב המובילה בתחומה 1988-2012.
ספרים אהובים
הספר האהוב עלי הוא הספר האינטרנטי שאני כותב במרץ בשנים האחרונות אודות מסעי המופלא באיתור אימי הביולוגית שאותה לא הכרתי מעולם. הספר נקרא 'מצאתי את אמא שלי בגוגל' ופרקים ממנו ניתן לקרוא באתר http://www.igooglemymother.com/ אתם יכולים להרשם בספר ולקבל עדכונים ישירות למייל שלכם בכל פעם שאני מעלה לאוויר פרק נוסף מספרי.
אתרים ובלוגים אותם אני מנהל עורך וכותב
רוני אפשטין / האתר הרשמי
I Google My Mother
רוני אפשטין - פייסבוק
סיפורי וידאו
להיות אבא
e-Brand
מכתבים מאלמה - פייסבוק
אלמה בילוגרפיה מלאה - פייסבוק
 |
| Rony Epstein visiting Alma Przesika 2009 |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| יאללה שי... תן עבודה - חוצה גולן 2006 |
 |
| יואב באימון שייט אביב 2008 |
 |
| יוצאים לים לצפות בדולפינים חורף 2009 |
 |
| גם לנו היתה חיפושית - יער המלאכים אביב 1997 |
 |
| נילי ב' בהפלגה לקפריסין קיץ 2004 |
 |
| טיול אופניים בשמורת בארי |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| גן לנה ותלמה, באר שבע 1965 - שני משמאל בשורה העליונה (מרים ידיים כמו כולם) |
 |
| צלם בתוך צילום, אביב בפששקה 2009 |
 |
| התמונה הראשונה עם אמא מונה בתקופת האומנה, ירושלים 1961 |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| Go Sailing by Rony Epstein |
 |
| מצאתי את השביל הסודי ביערות המקיפים את ביתה של אלמה, אביב 2009 |
 |
שי ויואב ילדי האהובים, תל אביב 2008       |
הסיפור שלי
הסיפור שלי נוגע לכולם. האחד ימצא בו עניין בגלל נושא האימוץ, השני יאהב את התאורים על באר שבע של פעם, השלישי יתחבר להווי הנעורים בקיבוץ ולרביעי יצבט הלב כאשר יקרא את פרק המפגש הראשון עם אלמה. החמישי יהיה במתח למשמע תאור לכידתו של 'המרגל המזרח גרמני' והשישי יצחק לתאור של המכוניות שעלו מהאדמה. את הסיפור המיוחד עלי ועל אלמה תוכלו לקרוא בהמשכים בספר האינטרנטי שלי שעלה לאחרונה לרשת בגרסה שלישית, חדשה ועדכנית. מדי חודש (אולי יותר) יעלה לאויר פרק נוסף מהספר בליווי תמונות, סרטים, הקלטות, מכתבים, קישורים, תגובות ועוד. אני מקווה שיותר ויותר אנשים יגלו עניין בסיפור ואולי באמצעותו יווצרו מפגשים מרגשים בין ילדים והורים שלא התראו מעולם.
הסיפור שלי נוגע לכולם. האחד ימצא בו עניין בגלל נושא האימוץ, השני יאהב את התאורים על באר שבע של פעם, השלישי יתחבר להווי הנעורים בקיבוץ ולרביעי יצבט הלב כאשר יקרא את פרק המפגש הראשון עם אלמה. החמישי יהיה במתח למשמע תאור לכידתו של 'המרגל המזרח גרמני' והשישי יצחק לתאור של המכוניות שעלו מהאדמה. את הסיפור המיוחד עלי ועל אלמה תוכלו לקרוא בהמשכים בספר האינטרנטי שלי שעלה לאחרונה לרשת בגרסה שלישית, חדשה ועדכנית. מדי חודש (אולי יותר) יעלה לאויר פרק נוסף מהספר בליווי תמונות, סרטים, הקלטות, מכתבים, קישורים, תגובות ועוד. אני מקווה שיותר ויותר אנשים יגלו עניין בסיפור ואולי באמצעותו יווצרו מפגשים מרגשים בין ילדים והורים שלא התראו מעולם.
אמרו לי שסיפורי מרגש ומעניין, שהזילו דמעה בעת הקריאה ואהבו את התאורים המדויקים שבכתיבה. הבנתי שיש לי הזדמנות נדירה לקחת את הגורל ואת הביוגרפיה שלי ולתאר אותם בספר מיוחד. ספר שיתאר בפעם הראשונה את התמודדות של ילד קטן מרגע שנודע לו שהוא מאומץ, דרך ילדותו ובגרותו ועד להפיכתו לאב בעצמו, העובר הרפתקאה גדולה בדרך למציאת אימו הביולוגית אותה לא ראה מעולם.
סיפורי דומה לסיפורם של ילדים מאומצים רבים המתמודדים עם עברם רק בהגיעם לבגרותם. הם נושאים עימם זכרונות ומחשבות המלוות אותם שנים רבות אודות מוצאם ומקורם. הם מוצאים עצמם מהרהרים על משפחתם המקורית ביום ובלילה. שלא כמוני הם לא עושים עם מחשבות אלו דבר. המילה 'מאומץ' לא עושה טוב להרבה ילדים למרות שבבסיסה היא פועל מאוד חיובי. תמיד תהייתי מדוע הלידה היא החותם הרשמי ליחסים לגיטימיים ובריאים בין אמא לבנה, ואילו האימוץ נתפס על ידי הסביבה ולעיתים על ידי המשפחה והילד עצמו ככתם אותו צריך להסתיר ולחיות עם אות קלון. כילד חשתי על בשרי ולעיתים מתוך כאב שלהיות' ילד מאומץ' או 'ילד חורג' זאת תקלה ובושה שיש להתמודד איתם בזהירות יתרה. בחרתי בניגוד לאחרים בהדחקה ויצרתי לעצמי עולם של פנטזיה שבו לעובדות אין זכר.
לשמחתי, הסביבה שיתפה איתי פעולה וגדלתי בחיק משפחה תומכת ומתחשבת. נהננו מהאושר שליווה אותנו מרגע שהורי יוסי ומונה פגשו בי לראשונה בית התינוקות בשכונת בית הכרם בחורף 1961 והפכו בן יום מזוג צעיר למשפחה קטנה ומאושרת. אפילו היום במרחק שנים רבות אבי נזהר בלשונו בשעה שאני שואל אותו שאלות בנושא האימוץ ומבקש מידע בכדי לשבצו בספר. הורי נדדו עד באר שבע בכדי להמנע מהסברים מיותרים ומהמבוכה שבלהיות הורים מאמצים. כאז כן היום האימוץ ממשיך להוות סטיגמה שלילית ואין לכך הסבר. אני בטוח שספרי יציג לקוראים זוית חדשה ומעניינת שתקל במעט על ציבור רחב שאני חלק ממנו.
 |
| ירושלים 1961, יוסי ומונה הופכים לאבא ואמא |
הרהורים
חורף תל אביבי טיפוסי של שנת 1999, לא קר ולא חם והגשם ירד בדיוק חמש דקות. בועת הייטק הישראלית בשיא תפארתה ואני בסלון שוכב על הספה וקורא 'הארץ'. Harvest של נייל יאנג מתנגן בפעם השלישית ברציפות במערכת הסטיראו החדשה ואני נרדם לאיטי, נותן לעיתון לכסות את פני והכותרות הראשיות מתערפלות לנגד עיניי. בין שיר לשיר נשמע לפתע קול בכי ברקע, חלש ומתחשב כמו תמיד. "אבא קום" רומז לי הקול ואני מקפל את העיתון, מנמיך את נייל יאנג וממהר לחדר של שי בני הבכור ששנתו הופרעה על ידי רעם פתאומי. זוג עיניים נוצצות בחשיכה ויד קטנה מושטת לעברי כאשר אני מתישב בזהירות על מיטתו של שי בדיוק ברווח שפינה לי בעת שהמתין בסבלנות ראויה לציון לאבא. אני מקרב את פרצופי לעבר היד הקטנה ונותן לה למשש לי את האף ואת הזיפים לפני שהיא צונחת חזרה באיטיות מופגנת ללמדך ששי נרגע אבל עדיין ער ובשליטה. הריח של שי, ששעה קודם רחצתי אותו באמבט מלא קצף מורגש בחלל החדר ואני שואף ממנו עד קצה היכולת וממלא את הריאות ממנו. אני מתבונן ביצור הקטן והרגוע ומתחיל לשיר בשקט בשקט את המזמור הצרוב בראשי מימי ילדותי 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'. למרות שהיה זה יום שלישי השקט והשלווה נתנו תחושה של ליל שישי ואורה של מנורת הלילה דימה בעייני את נרות השבת.
חורף תל אביבי טיפוסי של שנת 1999, לא קר ולא חם והגשם ירד בדיוק חמש דקות. בועת הייטק הישראלית בשיא תפארתה ואני בסלון שוכב על הספה וקורא 'הארץ'. Harvest של נייל יאנג מתנגן בפעם השלישית ברציפות במערכת הסטיראו החדשה ואני נרדם לאיטי, נותן לעיתון לכסות את פני והכותרות הראשיות מתערפלות לנגד עיניי. בין שיר לשיר נשמע לפתע קול בכי ברקע, חלש ומתחשב כמו תמיד. "אבא קום" רומז לי הקול ואני מקפל את העיתון, מנמיך את נייל יאנג וממהר לחדר של שי בני הבכור ששנתו הופרעה על ידי רעם פתאומי. זוג עיניים נוצצות בחשיכה ויד קטנה מושטת לעברי כאשר אני מתישב בזהירות על מיטתו של שי בדיוק ברווח שפינה לי בעת שהמתין בסבלנות ראויה לציון לאבא. אני מקרב את פרצופי לעבר היד הקטנה ונותן לה למשש לי את האף ואת הזיפים לפני שהיא צונחת חזרה באיטיות מופגנת ללמדך ששי נרגע אבל עדיין ער ובשליטה. הריח של שי, ששעה קודם רחצתי אותו באמבט מלא קצף מורגש בחלל החדר ואני שואף ממנו עד קצה היכולת וממלא את הריאות ממנו. אני מתבונן ביצור הקטן והרגוע ומתחיל לשיר בשקט בשקט את המזמור הצרוב בראשי מימי ילדותי 'לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה'. למרות שהיה זה יום שלישי השקט והשלווה נתנו תחושה של ליל שישי ואורה של מנורת הלילה דימה בעייני את נרות השבת.
אני מלטף את שי בשערות ראשו ונזכר באותה אפיזודה רק 40 שנה קודם לכן, כאשר אני הייתי הילד הקטן שנעור מהשינה ואימי היתה באה ומגיעה להיות לצידי. גם היא כמוני היתה שרה שירים בחרש וגם היא אהבה ללטף את שיער ראשי עד שהייתי נרדם שוב.
המחשבות נודדות והזיכרונות עולים, ואני נהנה מכל רגע. שר עוד מזמורים וקצת משירי הגבעטרון ומבסוט מהחיים. אני לא יודע למה ואני לא זוכר גם איך אבל פתאום נזכרתי בהביטי בשי שחסרה לי חוליה בשרשרת המשפחתית ושחסרה לי חתיכה מפסיפס החיים שלי, כמו שאומרים 'מאיפה באתי ולאן אני הולך'.
 |
| רק לפני יום היינו זרים ועכשיו אנו מאוחדים, ירושלים, אבו-טור 1961 |
הבנתי שאני כאדם הבוחן את תוצרי הגנטיקה מהם הוא מורכב יכול רק להסתכל קדימה ולראות את עצמי בבני שי ואין לי לאן להסתכל אחורה ולראות את עצמי בדמותם של הורי.
המשכתי להרהר בכך ובמשמעות שזה עושה לי לחיים. ניסיתי להקל ראש בחוסר הידיעה ולהמעיט בערכה ואז כשהסתכלתי שוב בשי שבדיוק עצם את העיניים ונרדם הבנתי שאני רוצה וחייב לעשות את זה מייד...
זכרונות
נישקתי את ראשו של שי ומיהרתי נרגש לסלון. הוצאתי את כל אלבומי התמונות שהיו בארון ופזרתי אותם על השטיח. אספתי רק את האלבומים הישנים שברובם לא נפתחו מזה שנים. שמחתי שהיו ברשותי תמונות רבות מהילדות שאת רובם צילם אבא. מצאתי גם תמונות שצולמו בסטודיו של 'יוסף קריין' הצלם הירושלמי הנודע וגם של 'דורקה בן דור' צלמת באר שבעית ותיקה שלימים נודעה יותר כאימו של שחקן הכדורגל המפורסם אלון בן דור שאותו הערצתי.
רוב התמונות באלבומים שפתחתי היו מהשנים הראשונות של המשפחה בתקופה שמצלמת ה- 'ליקה' של אבא הפיקה רק תמונות שחור לבן. אבא אהב לצלם והקפיד לתעד את המשפחה בצורה נאיבית וחצי אומנותית. יותר מכל אהב אבא לצלם את הטיולים המשפחתיים הרבים בהם ביקרנו ברחבי הנגב הצחיח והשומם.
לקחתי בזהירות לידי את אלבום התמונות הראשון שלי שעטיפתו כחולה ועבה ובמרכזה הטבעת נחושת של חומת העיר העתיקה. תמונות ישנות ודהויות המחוברות לעמודי הבריסטול השחורים במשולשים זעירים בפינות החזירו אותי לעבר הרחוק ולזיכרון שאותו שאני נושא מאז באדיקות ודייקנות על 'האמא האחרת שלי'.
הגשם שוב חזר ואיתו הברקים והרעמים. שוב על הספה ואני עוצם את העיניים לא בכדי להרדם אלה לשקוע בזכרונות ישנים שעולים וצצים במהירות וללא מעצורים. כמו בפתיח ובפרומו של סרט קולנועי עטור פרסים אני נזכר בשטף של אירועים ומקרים מילדותי הקסומה ומלאת החיים. רגשות עזים עוטפים אותי ואני רואה, אף שעיני עצומות, בתמונות בשחור לבן מהעבר בדיוק כמו התמונות מהאלבום הישן.
התמונה הראשונה שעולה לנגד עיניי היא השיטפון הגדול בנחל באר שבע באחד החורפים היותר גשומים בשנות ה-60. כמו רבים מתושבי העיר נסענו במכונית החיפושית הישנה בלילה גשום וקר לראות איך נחל אכזב שבתחילתו גשר טורקי ישן, עלה פתאום בבת אחת על גדותיו והציף חלקים מהעיר העתיקה בבאר שבע בסמוך ליציאה הדרומית מהעיר ובסמוך לאתר הכי מפורסם בעיר 'גלידה מונטנה'.
 |
| "הבן הראשון הגיע לאחר מאמצים רבים והבנות בספונטני" |
הנחל שטף וקצף ובעזרת פנסי המכונית ראינו שעל המים הגואשים צפים עצים רבים, צמיגים ישנים ואפילו מכונית 'סימקה' ישנה שמישהו שכח בנחל היבש בקיץ. במשך שעה ארוכה ישבנו אבא ואני וצפינו במים ובנחל שהפך לשעה קלה לנהר רחב מימדים וגואה כמו בתמונות שראיתי מידי פעם מהשיטפונות בהודו.
התמונה הבאה היא טיפוס מהיר לראש מגדל המים באנדרטת הנגב בה בכל פעם ניסיתי לשבור שיא מהירות חדש. למדתי את עצמי שכל שנייה היא טיפוס של שתי מדרגות וידעתי להעריך על פי שמיעת הקצב של הסנדלים על המדרגות שהיו עשויות מברזל אם אני מהיר או איטי מהממוצע. בניסיונותי הרבים לשבור את השיא גם למדתי בפעם הראשונה בכוחות עצמי שכל משימה גדולה כקטנה מתחילה בטיפוס הראשון של מדרגה ותמיד השלב הראשון של הטיפוס במעלה המדרגות הלוליניות השחורות של מגדל המים לווה באופטימיות והרגשה פנימית של התמודדות.
התמונה השלישית שהופיע בראשי ותהרגו אותי אם אני מבין למה, היתה כבר יותר נינוחה וחגיגית ובה אני מסדר את שולחן ליל הסדר לפי ההנחיות של אמא, מציב פתקאות קטנות ליד הצלחות שבהם מופיע שם המסובין ושם כרית רכה וגדולה על הכסא הרחב עבור סבא.
עוד ועוד תמונות וזכרונות עולות וצצפות מהמוח הגואה עד שמגיע התמונה והזכרון שלהם ציפי וחיכיתי בשקיקה.
ברוכים הבאים לכיתה א
שכבתי במיטה רחוץ ומקולח וראשי נח על רגליה של אימי. היא ליטפה את ראשי ואני והתענגתי וגרגרתי כמו חתול מנומנם. דיברנו על היום שהיה ועל מה שצפוי לי מחר, על חברתה הטובה יונה גונן שתהיה המחנכת שלי בשנתיים הבאות ועל הילדים החדשים שאפגוש שרובם באים משכונות הסמוכות לשכונה שלנו.
התחלתי לעצום את העיניים ולהרדם שלפתע חשתי שמישהו מעיר אותי. זאת היתה אמא שבקול מלא ביטחון ביקשה לשתף אותי בסוד גדול. חשבתי שהיא מתלוצצת אבל היא דברה ברצינות גמורה. הבנתי שזה לא הזמן להרדם והתישבתי לצידה. גופה היה מתוח למרות שבידה המשיכה ללטף אותי ברכות מופלאה. "את בהריון שאלתי"? והיא ענתה לי 'כן אבל אתה כבר יודע זאת מזמן'. "יהיה לי אח"? המשכתי לשאול והיא ענתה שעד ללידה לא נדע וכל מה שבא ברוך הבא.
 |
| שלום כיתה א' - עוד רגע קט ואצעד בפעם הראשונה לבית הספר, באר שבע 1967 |
אז שתקתי, לא בגלל שנגמרו לי המילים ולא בגלל שהיא ענתה לי על כל השאלות, בגלל שהבנתי שכדאי שהיא תתחיל לספר לי את הסוד הגדול לפני ששנינו נרדם. אמא התחילה לדבר ולספר בקולה הנעים סיפור מרתק שאותו לא אשכח לעולם למרות שהייתי מעדיף שלא לשמוע ולא לקחת בו חלק.
"אתה יודע איך באים ילדים לעולם"? שאלה אמא ואני הנהנתי בראש שאני יודע. "אז זהו שאתה לא ממש יודע, למשל איך שאתה נולדת" והיא המשיכה לבאר ולפרש ואני דחקתי בה שגם תמשיך ללטף. "לפני שנולדת הייתי בהריון שלא הצליח', 'ובעוד הריון... ובעוד אחד' וכולם לא הצליחו. אני ואבא כמעט נואשנו מלהביא ילד לעולם עד שפגשנו את ד"ר סידובסקי שהוא רופא מכובד מאוד, מוכר וידוע שחי ומתגורר בירושלים בדיוק כמונו לפני שעברנו לבאר שבע.
'ד"ר סידובסקי בדק אותי ואמר לנו שהכל בסדר ואני בריאה אבל כנראה מתוחה ועצובה בגלל ההריונות שלא הצליחו'... אמא השתתקה לרגע, התכופפה ונישקה אותי. הרגשתי לרגע קט בעצבות שהיא חשה לנוכח הזכרונות שעלו וגאו.
הסיפור מורכב משני דמויות חדשות, צעיר, פרופסור (זה מורה) להיסטוריה, וצעירה סטודנטית (זאת תלמידה). שניהם גרים בארץ רחוקה שאפלו במטוס זה רחוק.
הפרופסור (מורה) והסטודנטית (תלמידה) היו חברים טובים ורצו להתחתן. אבל הם היו שונים בדתם ולכן הוריהם לא הסכימו להם להתחתן ואף שיכנעו את הפרופסור הצעיר לחזור לארצו שהיתה עוד יותר רחוקה. התלמידה שהיתה אישה צעירה מיוחדת במינה, נשארה לבדה עצובה וגלמודה.
אמא, באיזה ארץ זה קרה. שאלתי מסוקרן? הם גרו בגרמניה כי שם היתה האוניברסיטה שבה הם לימדו ולמדו. האישה הצעירה למדה אומנות והמורה לימד היסטוריה ואולי אפילו היה פרופסור. הם גרו ביחד בדירה קטנה בעיר הבירה של גרמניה הנקראת ברלין.
יום אחד גילתה האישה הצעירה שהיא בהריון. הפרופסור שהיה החבר שלה קצת כעס ובגלל זה הוא עזב אותה, וגם בגלל שהוריו לא הירשו לו להתחתן עם התלמידה שהיתה יהודיה.
אז איך התינוק יגיע לארץ ישראל שאלתי, לבד במטוס? ממש לא אמרה אמא מונה. האשה הצעירה באה לארץ ופה ילדה את התינוק החמוד. האחות בבית הילדות שעזרה לאשה הצעירה ללדת לקחה את התינוק לביתה וטיפלה בו יפה. כעבור מספר ימים הביאו את התינוק החמוד לאמא החדשה שלו שמיד אהבה אותו מאוד מאוד.
הפרופסור (מורה) והסטודנטית (תלמידה) היו חברים טובים ורצו להתחתן. אבל הם היו שונים בדתם ולכן הוריהם לא הסכימו להם להתחתן ואף שיכנעו את הפרופסור הצעיר לחזור לארצו שהיתה עוד יותר רחוקה. התלמידה שהיתה אישה צעירה מיוחדת במינה, נשארה לבדה עצובה וגלמודה.
אמא, באיזה ארץ זה קרה. שאלתי מסוקרן? הם גרו בגרמניה כי שם היתה האוניברסיטה שבה הם לימדו ולמדו. האישה הצעירה למדה אומנות והמורה לימד היסטוריה ואולי אפילו היה פרופסור. הם גרו ביחד בדירה קטנה בעיר הבירה של גרמניה הנקראת ברלין.
יום אחד גילתה האישה הצעירה שהיא בהריון. הפרופסור שהיה החבר שלה קצת כעס ובגלל זה הוא עזב אותה, וגם בגלל שהוריו לא הירשו לו להתחתן עם התלמידה שהיתה יהודיה.
אז איך התינוק יגיע לארץ ישראל שאלתי, לבד במטוס? ממש לא אמרה אמא מונה. האשה הצעירה באה לארץ ופה ילדה את התינוק החמוד. האחות בבית הילדות שעזרה לאשה הצעירה ללדת לקחה את התינוק לביתה וטיפלה בו יפה. כעבור מספר ימים הביאו את התינוק החמוד לאמא החדשה שלו שמיד אהבה אותו מאוד מאוד.
אמא, ומה הוא היה, שאלתי והייתי עירני מתמיד. הפרופסור היה נוצרי כמו רוב האנשים בגרמניה. אתה יודע איפה נמצאת גרמניה? היא שאלה אותי. בטח עניתי, ליד צרפת, ומיד הראתי לאמא מונה את הבולים מגרמניה שהיו באוסף הבולים המתהווה שלי.
כשחזרתי לתנוחת הפינוק שלי על בירכיה של אמא מונה היא המשיכה בסיפור שמצא חן בעיני יותר ויותר, מבלי לדעת שמתישהוא הוא יפסיק להיות כזה. חשבתי שהסיפור קשור לבית הספר ולעובדה שמחר אני מתחיל תקופה חדשה. התלמידה היתה מאוד צעירה, המשיכה אמא מונה את הסיפור, והיא ילדה תינוק חמוד ויפה.
החברים שלה שבאו לבקר עזרו לה עם התינוק אבל היא הרגישה שהיא צעירה מדי לטפל בו. היא היתה מאוד עצובה שהפרופסור שהיה החבר שלה כל כך רחוק. בסוף היא שמעה שישנה משפחת נהדרת בארץ ישראל שאין להם ילדים והם מאוד רוצים לגדל את התינוק במקומה.
החברים שלה שבאו לבקר עזרו לה עם התינוק אבל היא הרגישה שהיא צעירה מדי לטפל בו. היא היתה מאוד עצובה שהפרופסור שהיה החבר שלה כל כך רחוק. בסוף היא שמעה שישנה משפחת נהדרת בארץ ישראל שאין להם ילדים והם מאוד רוצים לגדל את התינוק במקומה.
ולאימא החדש היה בעל? שאלתי בדאגה חושש שוב מתקדים האישה הצעירה והפרופסור.
בודאי שלאמא החדשה היה בעל, אתה אפילו מכיר אותו, הוא האבא שלך, אבא יוסי.
עכשיו כבר הייתי מבולבל אבל עירני ונחוש להבין את הסיפור באמצעים הדלים שהיו לי.
כן אמרה אמא מונה, אנחנו קיבלנו אותך מהאישה הצעירה ומיד הרגשנו שאנחנו אוהבים אותך.
ומה קרה לאישה הצעירה? שאלתי בעצבות ובסימפטיה לאותה דמות מסתורית.
האישה הצעירה חזרה לאוניברסיטה. היא לא ראתה יותר את הפרופסור שהיה החבר שלה ושמחה שלתינוק יש בית החדש ואמא ואבא שאוהבים אותו.
ומה לא בכיתי בלי אימא? שאלתי וכבר הבנתי שאני חלק מרכזי בסיפור.
לא רוני חמודי, אפילו חייכת אלי בפעם הראשונה שראיתי אותך בבית היולדות כשהאחות הביאה אותך אלינו, אל חיינו.
אז של מי אני? שאלתי בפליאה? אתה הבן הבכור והיקר שלי ושל אבא ואחנו אוהבים אותך הכי בעולם.
אהבתי את התשובה ומיד נצמדתי לאימא. הליטופים היו נעימים יותר והקירבה היתה מוחשית יותר. ואז אימא מונה סיפרה לי את הסיפור עוד פעם... בפעם השנייה והאחרונה בחיי.
פרק ראשון / בזכות הכימיה
אורחים שבקרו בביתנו תמיד שאלו את הורי את אותה השאלה "איך זה שיצא לכם ילד כזה בלונדיני?" הורי ואחיותיי הם בעלי שיער בגוון חום שחור ושונים ממני בחזות החיצונית בצורה בולטת. מאחר ואבי הוא כימאי, אימי תמיד שלפה את אותה תשובה והסבירה שיוסי (זהו שמו של אבי) רקח נוסחה ותרכובת מיוחדת שיצרה ילד בלונדי...(טעות לעולם חוזרת!). היו מי שהאמינו לתשובה הזאת והיו גם חכמים שהקשו על הורי ודרשו לקבל הסבר הגיוני יותר, אולם הורי עמדו על שלהם שזאת הסיבה היחידה לתופעה יוצאת הדופן. עד גיל מסוים גם אני חשבתי בדיוק ככה ולמען האמת לא ראיתי שום הבדל בגוונים ובצבעים בין משפחתי לביני. כל כך האמנתי לסיפור הזה עד שרציתי להיות כימאי כמו אבא שלי כשאגדל.
רוני, גילי וזוהר (הכימיה עושה את שלה)
עם השנים, ועם גבור השאלות שהופנו אל הורי בדבר מוצאי, הבנתי שכנראה לתירוץ הזה אין אחיזה במציאות, חיכיתי בסבלנות ליום שבו הורי יספרו לי את הסוד השמור ביותר במשפחה שלנו (חוץ מהסוד שאבא שלי עבד שנים אחדות בכור האטומי בדימונה.) היום המיוחד הזה הגיע ואני נותרתי פעור פה ולא מאמין איך זה בכלל יכול להיות, ולקרות דווקא לי. במשך ימים רבים חייתי באשליה שאולם הווידוי של הורי הוא טעות או המצאה נוספת, אולם כשהם לא חזרו אלי עם הסברים חדשים הבנתי שכדאי שאתחיל להפנים את העובדה שיש לי שתי אמהות!.
ממש יום לפני כיתה א', וחודש לפני שאני בן שש, אני מתרגש ומכין בערב שלפני היום הראשון של בית הספר את המחברות והקלמר. מספר לסבתה מרים בטלפון על התיק החדש שאבא קנה לי מהכסף שהיא שלחה. ממש ממש אחרי המקלחת והציפיה ליום שלמחרת, התישבה אמא מונה לצידי וחיבקה אותי. מיד ניצמדתי אליה ולחשתי את אשר תמיד אמרתי לה לפני השינה, "אמא תלטפי אותי קצת". היד החמימה והנעימה ליטפה את ראשי והנעימה לי. אמא מונה שאפה אוויר והתחילה לספר לי את הסיפור שילווה אותי לאורך כל החיים.
פרק שני / השכנה אשר בקצה הרחוב
אני זוכר בבירור את הסצינה הבאה: בעיטה, הכדור טס מעבר לגדר הירוקה ישר לחלון חדר השינה.
החלון לא נשבר (למזלי) אולם תריסי העץ המוגפים השמיעו רעש מחריד. דקה דומיה ואחר כך נשמעת צווחה – טריקת דלת מהירה ולפני שאני מספיק לאסוף את הכדור ולברוח, מכשפה זקנה חוסמת את דרכי. "גרמני קטן, תסתלק מפה מייד ותפסיק לשחק כדורגל בשתיים בצהרים". התחלתי לחשוש לחיי אולם הפעם יצאתי בזול, חטפתי קללות ובעיטה בתחת. ברחתי משם כל עוד נפשי בי – אבל חזרתי בערב והתגנבתי בזחילה לקחת את הכדור שנשאר מתחת לחלון. כולנו פחדנו ושנאנו את המכשפה הזקנה שגרה בקצה הרחוב. אני מניח שגם היא שנאה אותנו, שנאה שמקורה בהרס גינת הנוי שלה שלא החזיקה מעמד בגלל בעיטות הפצצה שלנו.
כשיצא האויר מהכדור נאלצנו ללכת עד תחנת הדלק בכדי לנפח אותו שוב
מפליא לחשוב היום כמה שנאה יש לאנשים מבוגרים כלפי ילדים, בייחוד כאלה שאוהבים לשחק כדורגל. הייתי נותן המון בכדי שילדי יצאו מהבית ואפילו הייתי מוכן לספוג עבורם את הצעקות של השכנים. בכל אופן בתור ילד תמיד הייתה לי דילמה - האם לשחק כדורגל בצהרים ולחטוף, או להישאר בחדר שלי ולהשתעמם. ברוב המקרים העדפתי להתגנב החוצה עם כדור הסמרטוטי שלי, לשחק, לחטוף ולהיות מאושר. היו עוד ילדים שהצטרפו אלי למשחק אבל מסיבה שעד היום לא הצלחתי להבין, השכנים תמיד כעסו אלי. דרך אגב המכשפה הזקנה הייתה בסך הכל שולה, השכנה מקצה הרחוב שמשום מה הבעיטות שלי הטיסו את הכדור דווקא לגינה ולחלונות שלה. שולה הייתה ידידתה של אימא שלי, והיא גרה בבית מטופח ונקי, בסוף הרחוב בשכונה הקטנה שלנו. היו עוד שכנים שלא אהבו אותי אבל להם לא הפרעתי לישון בצהרים ולהם לא היו תריסים מעץ. ומי אהב אותי, בעיקר מנולה* הירקן, כרמלה בעלת הקיוסק הפינתי, סבתה מרים ואימא ואבא שלי. אחר כך גם גילי וזהר – אחיותיי הקטנות.
פרק שלישי / ילד חורג
עכשיו הזמן להציג את עצמי, שמי רון (או רוני), ויש לי עוד שם - דויד, וביחד זה רון דויד אפשטין.
אחר כך אני אספר לכם מה מקור השם דויד אבל בינתיים בואו נחזור לשכונה הקטנה, לקצה הרחוב ולשכנה שולה. ובכן שולה תמיד התלבשה בגינדור. היא לבשה חליפות של דודות וחבשה כובעים מרשימים, אפילו בימים הכי חמים שבשנה. שולה ידעה משהו שאני לא ידעתי. זה לא היה אמור להפריע לי, שהיא יודעת משהו ואני לא, אך מאחר והיא ידעה משהו סודי - אודותיי – ואני לא יודע אותו זה הפריע לי מאוד. לאחר שהתעמתנו מספר פעמים שמתי לב שהיא מגדפת אותי בצורה שונה מהגדופים שהיא משתמשת בהם כלפי שאר הילדים שבשכונה. טיפש ומטומטם התחלפו בגרמני קטן, ואידיוט התחלפו בילד חורג. גרמני, ילד חורג – מה זה אומר? לא הבנתי מה היא סחה ולמה היא מתכוונת. לשאול אותה לא יכולתי וגם לא העזתי מפחד נחת זרועה. פרט לשכנה שולה אף אחד לא דיבר אלי בסגנון כזה בוטה. הרגשתי שאני צריך לברר את העניין עד הסוף. החלטתי להתעמת עם שולה.
דפקתי על הדלת ורעדתי. אם הייתי כלב בפודל הייתי בטח משתין מרוב פחד. אבל בינתיים אני לא כלב פודל אלה ילד אמיץ שעוד מעט עולה לכיתה אלף. דפקתי עוד פעם ועוד פעם עד ששולה פתחה לי את הדלת. כשהיא ראתה אותי היא מייד התחילה לצעוק כאילו שזה עתה גילתה עכבר או ג'וק. לאחר שהיא ראתה שאני לא מגיב ולא בורח היא שאלה אותי בתוקפנות: מה אני רוצה? למה את קוראת לי גרמני קטן? שאלתי אותה בהחלטיות ובתמימות של ילד בן שש. היא הייתה המומה מהשאלה וגמגמה משהו שלא הבנתי. לאחר ששאלתי אותה שוב את אותה שאלה היא פלטה ואמרה שלפי דעתה אני לא יהודי ובטח באתי מגרמניה ושכדאי שאני אשאל את אימא שלי והיא תסביר לי את המצב. "ושלא תעיז להגיד לה שקראתי לך גרמני כי היא לא תאמין לך" הוסיפה שולה לפני שטרקה את הדלת בפני. הלכתי אבל וחפוי ראש לכיוון ביתי ביודעי שכעת אצטרך לשאול את אימא הרבה שאלות. בדרך ראיתי את חברי משחקים במחבואים. הצטרפתי אליהם ומייד שכחתי את הכל.
פעם במכולת כשעמדתי בתור ללחם שמעתי אנשים מתלחשים ומרכלים מאחורי גבי. הם השתמשו במילים "לא בן אמיתי" ו"חורג" ואני הבנתי שהם מתכוונים אלי. אני בטח הסמקתי מבושה וזה לא היה בגלל שעליזה, הבת של החנווני הושיטה לי את ג'לי ארדי שבקשתי.
מנת קינוח שלא היה בה כלום
אירועים כאלה קרו לי מדי פעם. לילד בן שש יש רגישות רבה לכל פליטת פה. כבר הייתי בשל ומבושל לשמוע הסבר לכל ההתלחשויות הללו ולהערות שנזרקו לחלל. ואכן היום הזה הגיע מוקדם מהצפוי ובצורה ספונטנית.
פרק רביעי / דרמפון
זה קרה כאמור יום לפני תחילת הלימודים בקיץ של שנת 1967. ילדי השכונה ואני בתוכם בילינו שעות בבריכת השחייה. העובדה שהחופש הגדול עומד להסתיים ואנו עולים לכיתה א' לא הזיזה לאף אחד והיינו שקועים כל כולנו במשחקי כדור במים הצוננים. השמש הקופחת והאוויר המדברי החם גרמו לנו להישאר שעות רבות במי הבריכה ואפילו את הסנוויץ' והפירות שהבאנו מהבית אכלנו על שפת הבריכה. לפנות ערב כשהבריכה נסגרה חזרנו ברגל הביתה. זאת הייתה חתיכת צעדה שלפחות 2 קילומטרים במדבר וכשהגענו כל אחד לביתו היינו עייפים ומלוכלכים. בקיץ הבאר שבעי החם, אין כמו מקלחת קרה אחרי הבריכה. הכלור והאבק נשטפו ואימא חפפה לי את הראש בשמפו בעל ריח שלא שוכחים כל השנים - 'דרמפון'. אני חושב שזה היה שמפו בריח תפוחים אבל היה לו טעם מר. עטפתי את עצמי במגבת גדולה ושעירה ורק הראש הצהוב שלי בצבץ מתוכה. אימא, שלמרות שהייתה בהריון מתקדם, לקחה אותי על הידיים לחדר ועד למיטה שלי. ליד המיטה עמד שולחן הכתיבה (עם כל המחברות והספרים מוכנים למחר) ועליו הייתה מונחת צנצנת זכוכית קטנה עם לבניה שנלקחה הישר מהמקרר. כשהייתי ילד לא היו עדיין קרמים להגנה מפני השמש ומאחר וחזרתי קצת אדום מהבריכה מרחה אותי אימא במקומות השורפים בלבניה שנישמרה במקרר במיוחד למטרה זאת ולאף אחד אסור היה לגעת בו או אכול אותו.
מריחת הלבן הצונן על העור השרוף גרמה מייד לצמרמורת בכל הגוף
אימא מרחה אותי בלבניה אפילו על העור שלא נשרף מהשמש ואחר כך הלבישה אותי בפיג'מת קיץ נקיה.
השמש שקע והחדר נעשה קריר. אבא עוד לא חזר מהעבודה ואני נשכבתי על המיטה, נצמדתי לאמא והנחתי את הראש על רגליה שהיו פרושות על מיטתי. אימא ליטפה לי את הראש ובעזרת ציפורניה המטופחות שלפה בזהירות בין שערותיי קשקשי עור אחדים. אהבתי מאוד איך שאימא ליטפה אותי והתערסלתי בין זרועותיה. אני מניח שהתחלתי להירדם כאשר אימא התחילה לדבר. "רוני, בו יקר שלי, מחר אתה הולך בפעם הראשונה לבית הספר" היא ציינה ואני הנהנתי בראש להסכמה. "ובבית הספר תלמד לקרוא ולכתוב, תהיה לך מורה חכמה וחברים חדשים" היא הוסיפה ואני פלטתי "כן" קצר מבין שפתי. "אני מקווה שתאהב את הלימודים ושתהיה לך שנה מוצלחת". בשלב זה כבר הייתי ער, עניתי על דבריה בחיוב ושאלתי אותה עוד מספר שאלות שהעסיקו אותי לקראת פתיחת שנת הלימודים. לאחר שסימנו את השיחה בנושא בית הספר אמרה לי אימא בכובד ראש שיש לה עוד משהו חשוב לספר לי. אני האזנתי בסקרנות ודרשתי ממנה בתוקף (כמו שילדים אוהבים לעשות) להמשיך וללטף לי את הראש.
פרק חמישי / וידוי של הרגע האחרון
שלוש בלילה. עוד מעט הרבה אנשים יקראו את הסיפור שלי במוסף סוף השבוע של `הארץ`. במוסף מחר יתפרסם סיפורי היחודי ויגרום לאנשים רבים להיזכר בי, במשפחתי ובסיפורים האישיים שלהם.
זה לא פשוט ככה פתאום באמצא החיים לחשוף ולהחשף אבל אני בטוח שבחרתי בדרך הנכונה והאמיצה ביותר. זאת גם הזדמנות נדירה להפוך נושא שהוא 'טאבו' ונושא שלא מרבים לדבר עליו (אימוץ), למשהו לגיטימי שאפשר אפילו להתגאות ובו ולהעביר באמצעותו מסרים יחודיים ואישיים.
עברתי תקופה לא קלה והתלבטות לא פשוטה בנוגע לדחף הפנימי והעמוק שבי להעביר הלאה את החוויה שחוויתי מאז מצאתי את Alma. התמודדתי כל השנים בלנסות להדחיק את המשמעות של נושא האימוץ ואת העובדה שעדיין לא נגעתי באמת בעובדות ובתחושות. אני חושב שברגע ששילבתי את יצר הכתיבה, איסוף המידע והצפת הזיכרונות, יכולתי באמת לגעת בדברים ולהבין חלק מהמשמעויות. חשוב לי שמשפחתי וקוראי יבינו את אותו הדחף ומה זה עושה לי לשתף ולחוות את החוויה הנדירה הזאת עם האחרים.
אימה מונה נפטרה בצעירותי ומאז אני לא מפסיק להתגעגע...אני אפילו מרשה לעצמי לבכות...הינה איבדתי עוד אימא – הרגשתי בודד. הבדידות הזאת עוררה בי זיכרונות, זיכרונות כה ברורים, שיצרתי מהם סיפורים קטנים שאותם אני מספר לילדי האהובים. הסיפורים הללו הצטברו לכדי מסה כה גדלה המתבקשת להמיר אותה לדבר גדול ושלם. כך מצאתי את כותב את הסיפור האינטרנטי שלי ומוצא בכך נחמה גדולה ואתגר לא קטן.
הגעגועים יוצרים סיפורים
לשמחתי טכניקת הכתיבה היחודית שפיתחתי הופכת זיכרון לא רק למילה כתובה אלה לעולם מלא ועשיר בתוכן. האפשרות להתבטא גם בעזרת תמונה, צילום, קישור, צליל, צורה וצבע, גורמת לי לגעת בדברים בעזרת כל החושים. האפשרות לבוא לידי ביטוי בעזרת כל כך הרבה אלמנטים, ולפרסם אותם ממש ברגע יצירתם, מרתקת, נדירה ואפשרית רק במדיום האינטרנט ובעזרת פלאי הטכנולוגיה שאני כה אוהב ונמנה בין החלוצים שבתחום.
עכשיו אני אשדר את הוידוי הקטן לאוויר, הוא יהפוך לפרק החמישי בסיפור ואני אשתה כוס חלב (אורגני) ואחזור למיטה, לגעגועים ולמציאות חדשה...
פרק שישי / בפעם הראשונה והאחרונה
אני מניח שרציתי לישון. מחר אני עולה לכיתה א` וההתרגשות אחזה בי. הכל מוכן ואפילו חדדתי את העפרונות (בזמנו העפרונות לא היו מגיעים מחודדים). התיק החדש שלי ניצב בגאוה בפינת החדר וכמו שאני זוכר את אמא מונה, הסנדוויץ' המושקע כבר היה מוכן. הנחתי את הראש על ברכיה של אמא מונה והתענגתי כמו (ואולי אפילו גירגרתי) חתול מנומנם. היא ליטפה אותי ברכות. דיברנו על היום שהיה ועל מחר. אמא מונה סיפרה לי על חברתה יונה גונן שתהיה כך מסתבר המחנכת שלי בשנתיים הבאות, על הילדים החדשים שאפגוש שרובם באים משכונות הסמוכות לשכונה שלנו. התחלתי לעצום את העיניים כששמעתי אותה לוחשת לי סיפור חדש. הסיפור מורכב משני דמויות חדשות, צעיר, פרופסור (זה מורה) להיסטוריה, וצעירה סטודנטית (זאת תלמידה). שניהם גרים בארץ רחוקה שאפלו במטוס זה רחוק. הפרופסור (מורה) והסטודנטית (תלמידה) היו חברים טובים ורצו להתחתן. אבל הם היו שונים בדתם ולכן הוריהם לא הסכימו להם להתחתן ואף שיכנעו את הפרופסור הצעיר לחזור לארצו שהיתה עוד יותר רחוקה. התלמידה שהיתה אישה צעירה מיוחדת במינה, נשארה לבדה עצובה וגלמודה.
אמא, באיזה ארץ זה קרה. שאלתי מסוקרן.
הם גרו בגרמניה כי שם היתה האוניברסיטה שבה הם לימדו ולמדו. האישה הצעירה למדה אומנות והמורה לימד היסטוריה ואולי אפילו היה פרופסור. הם גרו ביחד בדירה קטנה בעיר הבירה של גרמניה הנקראת ברלין. יום אחד גילתה האישה הצעירה שהיא בהריון. הפרופסור שהיה החבר שלה קצת כעס ובגלל זה הוא עזב אותה, וגם בגלל שהוריו לא הירשו לו להתחתן עם התלמידה שהיתה יהודיה.
אמא, ומה הוא היה, שאלתי והייתי עירני מתמיד.
הפרופסור היה נוצרי כמו רוב האנשים בגרמניה. אתה יודע איפה נמצאת גרמניה? היא שאלה אותי. בטח עניתי, ליד צרפת, ומיד הראתי לאמא מונה את הבולים מגרמניה שהיו באוסף הבולים המתהווה שלי.
כשחזרתי לתנוחת הפינוק שלי על בירכיה של אמא מונה היא המשיכה בסיפור שמצא חן בעיני יותר ויותר, מבלי לדעת שמתישהוא הוא יפסיק להיות כזה. חשבתי שהסיפור קשור לבית הספר ולעובדה שמחר אני מתחיל תקופה חדשה. התלמידה היתה מאוד צעירה, המשיכה אמא מונה את הסיפור, והיא ילדה תינוק חמוד ויפה. החברים שלה שבאו לבקר עזרו לה עם התינוק אבל היא הרגישה שהיא צעירה מדי לטפל בו. היא היתה מאוד עצובה שהפרופסור שהיה החבר שלה כל כך רחוק. בסוף היא שמעה שישנה משפחת נהדרת בארץ ישראל שאין להם ילדים והם מאוד רוצים לגדל את התינוק במקומה.
אז איך התינוק יגיע לארץ ישראל שאלתי, לבד במטוס?
ממש לא אמרה אמא מונה. האשה הצעירה באה לארץ ופה ילדה את התינוק החמוד. האחות בבית הילדות שעזרה לאשה הצעירה ללדת לקחה את התינוק לביתה וטיפלה בו יפה. כעבור מספר ימים הביאו את התינוק החמוד לאמא החדשה שלו שמיד אהבה אותו מאוד מאוד. שמה של האשה הצעירה היה אלמה ואף פגשנו אותה פעם אחת.
ואפילו חייכת אלי בפעם הראשונה
ולאימא החדש היה בעל? שאלתי בדאגה חושש שוב מתקדים האישה הצעירה והפרופסור.
בודאי שלאמא החדשה היה בעל, אתה אפילו מכיר אותו, הוא האבא שלך, אבא יוסי.
עכשיו כבר הייתי מבולבל אבל עירני ונחוש להבין את הסיפור באמצעים הדלים שהיו לי.
כן אמרה אמא מונה, אנחנו קיבלנו אותך מהאישה הצעירה ומיד הרגשנו שאנחנו אוהבים אותך.
ומה קרה לאישה הצעירה? שאלתי בעצבות ובסימפטיה לאותה דמות מסתורית.
האישה הצעירה חזרה לאוניברסיטה. היא לא ראתה יותר את הפרופסור שהיה החבר שלה ושמחה שלתינוק יש בית החדש ואמא ואבא שאוהבים אותו.
ומה לא בכיתי בלי אימא? שאלתי וכבר הבנתי שאני חלק מרכזי בסיפור.
לא רוני חמודי, אפילו חייכת אלי בפעם הראשונה שראיתי אותך בבית היולדות כשהאחות הביאה אותך אלינו, אל חיינו.
אז של מי אני? שאלתי בפליאה.
אתה הבן הבכור והיקר שלי ושל אבא ואחנו אוהבים אותך הכי בעולם.
אהבתי את התשובה ומיד נצמדתי לאימא. הליטופים היו נעימים יותר והקירבה היתה מוחשית יותר. ואז אימא מונה סיפרה לי את הסיפור עוד פעם... בפעם הראשנה האחרונה.
פרק שביעי / חתיכת סיפור סיפרנו לך
בבוקר שלמחרת, בבוקר שאחרי, התעוררתי עם יובש בפה. הייתי ילד בן שש עם מועקה של איש מבוגר. הרגשתי מזועזע. לא מעצם העובדה שיש לי שתי אימהות ונולדתי לאמא שהיא לא חלק מחיי, אלה מההבנה שאולי משהו איתי לא בסדר, לא שלם. שכחתי לרגע שהיום הוא יום חג, שהיום אני הולך בפעם הראשונה לבית ספר היסודי 'מצדה' שבעיר העתיקה בבאר שבע.
שלום כיתה א' (המחבר ביום בגדול)
עדיין עם פיג'מה, יחף, צעדתי על הרצפה הקרה בצעדים קטנים אל חדר השינה של אמא מונה ואבא יוסי. אמא מונה שכבה ערה והביטה בי שנכנסתי לחדר. ראיתי במבט שלה שהיא הבחינה שאני נבוך ומהוסס. היא הסיטה את השמיכה מעל גופה והציע לי להצטרף פנימה. וכך עשיתי ומיד נצמדתי אליה. שכבנו צמודים אם ובנה הקטן שמרגיש פתאום מוזר. בכדי לשבור את השתיקה התחילה אמא מונה לשיר את השיר האהוב ביותר על שנינו באותה התקופה שכתבה נעמי שמר, בלחש ושפתיה נוגעות באוזני. לאמא מונה היה חום גוף מיוחד וגם ריח של אימהות, נעים כזה. אני ניזכר שגם אני התחלתי למלמל את מילותיו של השיר כאשר אבא יוסי נכנס לחדר ומחזיק בידיו כוס קפה נמס לאמא מונה וכוס 'חלבי מחוממי' עבורי. אבא יוסי לא התחבר לרגעים סנטימנטלים כאלה. הוא הניח את כוסות המשקה החם של שנינו על השידה, קרץ לי, יצא מהחדר והלך להתגלח. הגענו לבית האחרון של השיר שאותו כבר שרנו בקול. וכשהשיר נגמר קפצתי מהמיטה, הגשתי לאמא מונה את הקפה שלה, שתיתי בתאווה את כוס החלב החם שהוכן עבורי, והלכתי לחדר האמבטיה להיות עם אבא יוסי. התישבתי לידו על שרפרף העץ הישן שתמיד, אבל תמיד נתפסה לי האצבע הקטנה במנגנון הקיפול שלו. אהבתי לראות איך אבא יוסי מתגלח. איך הוא מכין את קצף הגילוח במרץ רב על ידי ערבוב משחת הגילוח הירוקה בעזרת מברשת גילוח שבוצעה בתוך כלי מתכת עגול. שהמשחה הירוקה הפכה בהדרגה לקצף לבן וסמיך, טבלתי אצבע ומרחתי קצת מהקצף הריחני על האף שלי וגם על האף של אבא יוסי. שנינו צחקנו ולא נגבנו את הפנים וככה כמו שני ליצנים הסתכלנו אחד על השני ועל עצמנו במראה הקטנה שמעל לכיור. אבא יוסי מרח את לחייו בקצף שהפך בינתיים לעיסה לבנה ובוהקת, הוציא מתוך הארונית הסמוכה את מכשיר הגילוח ואת חבילת סכיני הגילוח שכל כך פחדתי מהם, בדק את מצב הסכין שהיה מותקן בפנים המכשיר והחל להתגלח במרץ.
במודעת פרסום של אז...
מסיבה שעד היום אני לא יודע הוא תמיד הצליח לחתוך את עצמו, בדרך כלל בסנטר מצד ימין דבר שלא גרם לא לעצור את שטף הגילוח. לאחר שהשלים את המלאכה טפח על לחייו בשתי ידיו שעליהם הזליף קודם לכן נוזל כחול בעל ריח מעורר וחזק. אח"כ כמו כל הגברים באותה התקופה קרע מעיתון מזדמן את אחת הפינות והצמיד את גזיר הנייר בחוזקה על החתך. כתם אדום קטן התפשט על הנייר ויכולתי ממש לראות ולחוש את ההתפשטות עד שהדם קרש. נקי ומצוחצח שחתיכת עיתון צמוד לסנטרו, יצא אבא יוסי מהמקלחת ועוד הספיק להגיד לי בצאתו "חתיכת סיפור סיפרנו לך..."
פרק שמיני / בוקר של התרגשות
אבא יוסי יצא מהמקלחת. נשארתי לבד, יושב על דופן האמבטיה, מביט לתוך הכיור שדקה קודם לכך היתה מלא בקצף גילוח הצף על פני המים החמים כאילו היה ארמדה בריטית החוצה את מיצרי גיברלטר.
מיצרי גיברלטר בכיור נראו בדיוק כמו האורגינל שראיתי באחד הציורים בערך 'בריטניה הגדולה-שולטת בימים' באנציקלופדיה המצוירת 'תרבות' שהייתה להיט באותם הימים.
שאריות מקצף הגילוח עדיין נותרו בכיור ביחד עם זיפים שחורים. טיפטפטי קצת מים על הקצף שנותר ושנעלם בהדרגה לתוך החור שבכיור. לפני שהכול נשטף, הספקתי לקחת קצת מהקצף ומרחתי אותו על הלחי שלי. זה היה מנהג רגיל, פעולה שחזרה על עצמה בכל פעם שהתבוננתי באבא יוסי בשעה שהתגלח. מרחתי את הלחי בקצף, לא בגלל שרציתי להיות גדול אלה בגלל שרציתי עוד קצת מאבא יוסי.
אבא יוסי ואני, ירושלים 1964
הסתכלתי על עצמי במראה. הקצף הלבן שעל הלחי הימנית בלט בניגודו לעומת צבע עור הפנים שלי שהיה בגוון ברונזה לאחר קיץ של ים ובריכה. שפשפתי לאט את הקצף כנגד הלחי עד שנעלם והשאיר ריח נעים.
בצד ימין של הכיור הייתה מונחת כוס שבה היו כל מברשות השיניים של המשפחה. בעצם רק שלוש כי גילי הקטנה עדיין לא נזקקה לאחת. המברשת שלי הייתה לבנה ומבריקה. לכבוד כיתה א' קבלתי מברשת חדשה שבלטה בהדרה לעומת מברשות השינים של ההורים שהיו כבר ישנות. מרחתי כמות נדיבה של משחת שיניים שהייתה פופולארית באותה התקופה בשם 'סולידוקס'. את משחת השיניים קניתי ביחד עם מברשת השיניים החדשה שכעת השתמשתי בה לראשונה וגרמה לי לשטף דם קטן בשעה ששפשפתי את השערות הנוקשות שלה מול החניכיים הרגישות שלי.
בשעה שסגרתי את הצופציק של משחת השיניים נזכרתי במבוכה קטנה שקניית משחת השיניים גרמה לי.
את הקניות המיוחדות היינו עורכים פעם בשבוע ב-'סופר' ברחוב רמב"ם בשכונה א' בבאר שבע, שהיה כך מסתבר הסופרמרקט הראשון בעיר. אני לא זוכר למה קראתי לאותה חנות מכולת גדולה - 'סופר', מה שאני זוכר זה את המאמץ הפיסי לרכב עד ל'סופר' על גבי אופני האדומות. הרכיבה היתה ממושכת ולא פעם נעצרתי בגלל פנצ'ר באחד הגלגלים או לחלץ שיח אטד אירופי שהתגלגל ברוח ישר לתוך השרשרת של האופניים (האדומות). כל המאמץ היה בכדי לקנות מספר מצרכים מהרשימה שאמא מונה הכינה ונתנה לי לקנות לפחות פעם בשבוע. למרות שעדיין לא למדתי לקרוא, חלק ממה שנכתב ברשימה זיהיתי מאחר והאותיות והמילים חזרו על עצמם (לחם אנגל, אשל, חלב, פלאן, סרדינים). את יתר הסעיפים שלא הצלחתי לזהות ולפענח והיו חדשים או לא מוכרים, הראית בלי בושה (למרות שהסמקתי) למנהל 'הסופר' הנמרץ שעזר לי להוסיף אותם לעגלה.
כפי שאמרתי משחת השיניים גרמה לי מבוכה וכך היה. על גבי אריזת הקרטון שהכילה את שפופרת משחת השיניים היה רשום 'סולידוקס – משחה לשיניים לבנות'. בתמימות פרשתי את המילה 'לבנות' כאילו שייכה את המשחה רק למין הנשי. חיפשתי שעה ארוכה בין המדפים 'משחת שינים לבנים' אבל כמובן שלא מצאתי. אני חושב שזאת הייתה הפעולה הפמיניסטית הראשונה שלי שבה הוספתי לעגלה שתי אריזות של משחה לשיניים לבנות ובדמיוני ראיתי את עצמי ואת מה שיקרה לי בשעה שאשתמש בהם לצחצוח השיניים שלי למרות שהייתי בן.
סיימתי לצחצח שיניים וחזרתי לחדרי. לחדר בו ערב קודם סיפרה לי אמא מונה על אימה נוספת שנמצאת עכשיו בארץ רחוקה. האם היא גם יודעת שהיום אני הולך בפעם הראשונה לבית הספר?, הייתי בטוח שכן ושהיא כמו אמא מונה מתרגשת בשבילי.
על הכיסא היו מונחים בגדים חדשים. מכנסיים כחולים 3/4, וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים. התלבשתי ואמא מונה בדיוק נכנסה בכדי לעזור לי עם הכפתורים. אמא מונה תמיד נכנסה לחדר בשעה שהסתבכתי עם הכפתורים. היא תמיד נחלצה לעזרי, פרמה את הכפתורים שלא נסגרו למקום הנכון והתחילה את התהליך מהתחלה. עד היום בשעה שאני רוכס כפתורים אני מתחיל מהכפתור עליון וממשיך בסדר יורד עד לכפתור התחתון, בדיוק כמו שאמא מונה לימדה אותי. אני נזכר במגע ידיה שנגעו בי לאורך כל הבטן בשעה שרכסה וסגרה את כל הכפתורים בתנועות נמרצות והוסיפה משיכה בקצות החולצה בכדי לישר אותה. אחר כך התעסקה בצווארון ולבסוף זיכתה אותי בנשיקה. באותו הבוקר של היום הראשון בבית הספר היא מיהרה לעזור לי להתלבש ועדיין לא צחצחה שיניים, היה לה ריח של אמהות של בוקר.
בחדר שלי ממול למיטה היה ארון הבגדים של אבא יוסי. באחת מדלתות הארון הייתה מראה גדולה שבה יכולתי לראות את עצמי מכף רגל ועד ראש. שם גם הנחתי את המסרק שלי שהיה לבן ובעל שיניים בגדלים ורווחים שונים דבר שגרם לי לפליאה רבה. הסתרקתי פעמיים. בפעם הראשונה לכבוד הבוקר ובפעם השנייה לכבוד 'יונה גונן' שהייתה חברה של אמא מונה ומהיום גם המחנכת שלי.
בדיוק לפני שנפרדתי מעצמי מול המראה צלצל הטלפון השחור. טלפון גדול וכבד שחיכינו לו שנה שלמה. הטלפון היה מונח על שולחן העבודה של אמא מונה בחדר המרכזי בבית שלנו שנקרא 'ה-הול'. ידעתי לפי 'הצלצול הידידותי' שזאת סבתה שלי, סבתה מרים כהן צדק מירושלים שכל כך אהבתי, שמאותו הבוקר ולמשך שנים רבות הקפידה בכל ראשון של ספטמבר להתקשר לנכדים ולנכדות ולאחר לנו שנת לימודים מוצלחת. עד היום בכל ראשון בספטמבר עת נפתחת לה שנת הלימודים, אני עונה מוקדם בבוקר לסבים וסבתות שמטלפנים לאחל לנכדים שנת לימודים פוריה.
באותו בוקר של שנת 1967 הייתה זאת שטילפנה סבתה מרים כהן צדק מירושלים. גם סבתה מרים ידעה שאני הוא זה שיענה ראשון לטלפון. 'סבתה בוקר טוב' ברכתי אותה מיד שהרמתי את האפרכסת הכבדה מבלי לחכות לקול שמנגד שיזהה אותה. היא תמיד עשתה את עצמה מופתעת ושאלה איך ידעתי שזאת היא. 'לפי הצלצול סבתה' יש צלצול רגיל ויש צלצול של סבתה. דרך אגב עד היום אני מאמין שזה כך ותמיד אני צועק בבית 'זה סבא או זאת סבתה' שיש צלצול בעל אופי 'ידידותי', צלצול שבא מאהבה.
סבתה מרים כהן צדק ואחריה סבא יוסף צדק ברכו אותי לרגל היום החגיגי ואחר כך דברו עם אמא. 'ספרתי לו' שמעתי את אמא מונה מתוודה בטלפון וניסיתי לנחש מי שמע את הוידוי מעברו השני של הקו.
בעיני רוחי ראיתי את קו הטלפון מתחיל בדיוק בקצה היד של אמא מונה וממשיך בדרך מפותלת וארוכה לירושלים, דרך אותה הכרתי בעיניים עצומות. מהמדבר הצהוב שם גרנו עד לבית הקטן והמוריק של סבא וסבתה כהן צדק ברחוב קרן קיימת 41 בירושלים (ליד הגמנסיה העברית). השיחה שלי עם סבתה מרים היתה כרגיל קצרה ותמציתית כי שיחות הטלפון אז 'עלו הון' כמו שההורים תמיד אמרו והדגישו.
באותם השנים שיחקנו פעמים רבות ב'טלפון חוטים'. המשחק והעיסוק בו הצטיינתי, היה תחליף ראוי לחסך הגדול שלנו מהטלפון האמיתי. 'טלפון חוטים' היה מתקן פשוט ויעיל שהיה מורכב מקופסאות שימורים משומשות של שעועית או של לוף שנזרקו על ידי חיילים שהתאמנו בשדות ובמרחבים שגבלו בשכונה שלנו.
איור של דני קרמן מתוך 'אמת או חובה' / דויד סלע
את קופסאות השימורים המשומשות ניקינו בחול ובמים וחיררנו חור בתחתית כל קופסא בעזרת מסמר חלוד ואבן. בעזרת 'חוט שמשון' (שפאגט) ארוך שנפרס ונקשר לשתי קופסאות השימורים הנקיות יצרנו 'טלפון חוטים' משוכלל ואפקטיבי. כך היינו מדברים שעות אחד עם השני כאילו היינו משוחחים בטלפון אמיתי. יום אחר הגדלתי לעשות והשתמשתי בחבילת 'חוט השמשון' מלאה. אורך 'חוט השמשון' היה אין סופי ואפשר לי ו-למלי קצינאל, חברתי, להתרחק זה מזאת עד שנעלמנו מטווח העין והשמיעה. למרות המרחק 'הטלפון הנייד הראשון בעולם' פעל ללא דופי ושמענו אחד את השני בזכות הצעקות הרמות שצעקנו לתוך קופסאות הפח אשר נשמעו בכל רחבי השכונה.
בעודה משוחחת בטלפון, דרבנה אותי אמא מונה להזדרז ולהשלים את ההכנות לקראת היציאה מהבית. נעלתי את נעלי הגבוהות והמוזרות לא לפני שגרבתי גרביים 'לבנות וחגיגיות' שגם היו חדשות והוספתי 'אבקת טלק' לתוכם בכדי לשמור על הנעלים ועל אצבעות הרגליים.
אבא יוסי חיכה לי ולגילי הקטנה ב-'פטיו'. מה שכונה ה-'פטיו', היה חלל מקורה בכניסה לביתנו ששימש בעיקר לאיחסון אופניים ושאר חפצים 'זמניים'. אבא יוסי היה שקוע בניסיון עקר לפתוח את החלון הקטן של 'אשנב החלב' שמוקדם בבוקר הניח בו עבורנו 'החלבן שמשון מתנובה', שני בקבוקי חלב וארבע צנצנות של לבן.
המצלמה הישנה (Zorki) לה היה כיסוי מעור בצבע חום (וריח מוזר), נשלפה מאי שם ואבא יוסי צילם אותי ואת גילי הקטנה שגם היא הייתה מוכנה לצאת ליום הגדול שלה, ליום הראשון בפעוטון 'לנה ותלמה'.
רוני וגילי ביום הראשון ללימודים ולגן, באר שבע 1967
גילי ואני השתעשעו תוך די צילומים ואמא מונה הביטה בנו מהצד, קורנת ומאושרת ולוגמת את שארית הקפה הראשון של הבוקר.
בשעה שאבא יוסי התניע את הפולקסווגן חיפושית שנת 62' שלנו, אמא מונה נתנה לי את תיק האוכל שהיה כבד ובלטו ממנו התפוז והתפוח שהתווספו לסנוויץ' העטוף בנייר עטיפה חצי שקוף. כך שבידי האחת הילקוט החדש ובידי השנייה תיק האוכל מיהרתי לחיפושית והתיישבתי בגאווה לצידו של אבא שהיה שקוע בכיוון תדר הרדיו לרשת א' ולקונצרט הבוקר שליווה אותו בכל בוקר בנסיעה לעבודה.
היום הייתה לאבא יוסי משימה כפולה! לקחת אותי לבית הספר ואת גילי הקטנה לגנון. למרות שלא הראה זאת הרגשתי שהוא מתרגש ומתאמץ להחדיר בנו חגיגיות. בכל רחבי השכונה שלנו הייתה תכונה רבה והורים וילדים חגיגיים רבים מיהרו כמונו להתחיל את היום הראשון של הלימודים של שנת 1967.
מספר שעות אחר כך התעוררה Alma משנתה במנהטן. היא הציתה סיגריה והתיישבה על אדן החלון בקומת הקרקע של בנין הדירות בו התגוררה בשנה האחרונה בכרך הסואן של ניו-יורק. היא הביטה בחתולים שהתגודדו סביב שאריות ארוחת ערב שמישהו זרק לרחוב... גם עבורה, כמוני, הבוקר המתקרב גרם להתרגשות גדולה.
פרק תשיעי / תגיד למה? ככה!
בית הספר היסודי `מצדה` שכן ברובו במבנים ישנים מימי הטורקים. שטח בית הספר וחלקים גדולים מבסיס פיקוד הדרום ששכן בסמוך, היו מובלעת היסטורית בליבה של באר שבע המתחדשת.
הכיתות הגדולות להם היו תקרות גבוהות וביניהם מסדרונות פתלתלים – ומשכו וריתקו אותי. שאר בית הספר התאפיין במבנים סטנדרטיים של אותה תקופה פרט לאולם הספורט שהיה מתקן חדש ונחשב למתקדם ומודרני מסוגו (באותה התקופה).
למרות ההתרגשות, ההכנות הקדחתניות והנסיעה הארוכה עם אבא יוסי, הגעתי לבית הספר ביומי הראשון בו, מאוד מוקדם. בהתחלה חשבתי שהקדמנו ביום ואבא יוסי היה צריך להוכיח לי שלא כך הוא. הוא השתמש בטריק ישן שתמיד עבד עלי. איזה יום היה אתמול? הוא שאל, ואיזה יום יהיה מחר? הוא הוסיף ומייד ידעתי שהוא צודק ושהיום הוא אכן היום הראשון ללימודים. אבא החנה את החיפושית מודל 62' ליד הבית של 'אהובה ב"ץ', פתח לי את הדלת כמו שפותחים את הדלת לנסיך בלימוזינה. צעדנו ביחד, יד ביד, לכיוון שער הכניסה האפור של בית הספר.
יצחק, שרת בית הספר הוותיק, שבנו משה יהיה השוער האגדי של הפועל באר שבע, עמד ליד השער ופתח אותו לכבודנו. " שלום מר אפשטין" הוא בירך את אבי ואני חשתי גאווה גדולה על כך שלאבא שלי נותנים כזה כבוד 'על הבוקר' כמו שאומרים בבאר שבע). אבא יוסי הנהן בראשו, החזיק את ידי והוביל אותי בבטחה לכיוון הכיתה. החצר הייתה ריקה ורק מספר בולבולים קיפצו סביב שוקת המים שניצבה ליד מבנה השירותים שגם הוא היה מזכרת מימי הטורקים. עדיין חשתי מוזר מאחר ולא היו ילדים ואנשים סביבנו ולא ראיתי את ההמולה שדמיינתי שתהיה ביום הראשון ללימודים. חיש קל הגענו לכיתה וריח ליזול אותו הכרתי 'מהמעבדה' של אבא קידם את פנינו. הכיתה הייתה פתוחה ועם כניסתי אליה חשתי אושר גדול. השולחות והכיסאות עמדו מסודרים בשורות וטורים, לח גדול ושחור ניצב ממול ולידו כסא ושולחן המורה עליו ישבה יונה גונן וחייכה. כל הקירות כוסו בפלקטים ובריסטולים ובהם אותיות, תמונות ושאר מיני סימנים. 'ביי אבא' אמרתי וזירזתי את אבא יוסי להיפרד ממני. הוא לא מחה על כך מפני שידע שאם יספיק ויזדרז, הוא יגיע בזמן לחלוקת הלחמנייה והתה במשרדו במפעלי ים המלח. הוא הרגיש את בביטחון וההתלהבות שאחזו בי, קרב אותי ליונה גונן ונפרד משנינו בנשיקה. הייתי קצת מופתע מהמחווה של אבא יוסי כלפי יונה גונן אולם מאחר שהיא הייתה חברה קרובה של אמא מונה ראיתי בכך מעשה ג'נטלמני כלפי מי שתהיה המחנכת הראשונה שלי.
"תבחר מקום" הציעה יונה גונן ואני מייד בחרתי את הכסא הצדדי בשורה הראשונה מצד ימין. הבחירה הייתה גורלית, מאותו הבוקר ואילך אותו הכסא באותו המיקום יהיה הבחירה שלי לעד. אפילו בשנה שעברה שניגשתי לקורס נהיגה מונעת שהתקיים באחד מבתי הספר בתל אביב מצאתי אותי מתיישב באותו המקום ממש.
אני והשמוליקים כמה שנים לפני כיתה א' (שמוליק אריאלי ושמוליק הס)
התארגנתי סביב המקום שבחרתי, הנחתי את התיק החדש לצידי ואת תיק האוכל תליתי על המתלה שמעליו הייתה פתקית עם השם שלי 'רון-דוד אפשטין'.
עד אתמול חשבתי שהשם השני שלי, דויד, הוא תוספת שאבא יוסי בחר עבורי בגלל הזיקה שלו למסורת והעניין שגילה בדת. אהבתי את השם דויד ודימיתי את עצמי לאותו נער אמיץ שהכניע את גלית. אתמול בערב הבנתי שהשם השני שלי הוא למעשה מחווה אצילית כלפי אותה אישה צעירה, שאתמול בערב בסיפורה של אמא מונה הופיע פתאום לחיי והיא זאת שעניקה לי את השם דויד מיד לאחר שילדה אותי. בעודי ממשיך להחזיק בתיק האוכל ועדיין לא תולה אותו על המתלה הרהרתי בעובדה ובמשמעות החדשה שהתווספה לשם דויד.
'רוני' שמעתי קול קורא לעברי וזיהיתי שזה חברי ושכני שמוליק הס. גם הוא הקדים לבוא ומיהר לתפוס את המקום הריק לידי. הא ניגש לראות למה אני עומד קפוא כך ליד המתלה ולא מגיב אליו ומצא אותי בוהה בפתקית ובשם שלי. מה קרה הוא שאל ואני הצבעתי על המילה דויד ואמרתי לו לא בקול חלש ונחנק... תגיד למה?...והוא ענה 'ככה!'.
פרק עשירי / המכוניות שמגיחות מהאדמה
ילדים משחקים. ההורים מתקבצים ומתאספים לאיטם. הניגוד בין הרצינות התהומית של המבוגרים אל מול השובבות והתמימות של הילדים בולטת לעין ויוצרת מועקה .
הילדים לובשים כולם ללא יוצא מן הכלל את חולצת הגן החדשה שתמונתם הקבוצתית מעטרת את קדמת החולצה. הם מצביעים בגאוה על דמותם מתוך התמונה ומשוויצים בתוצר הסופי. ההורים לבושים באופן המעיד על מצב הרוח בו התעוררו הבוקר שעה קלה לפני מסיבת סוף השנה בגן מיכל.
הבנות העליזות התכנסו כולן בפינה ומקיימות חזרות אחרונות לטקס. הם שרות את שירה של נעמי שמר 'אותיות עשרים ושתיים אלף בית'.
יואב, הבן שלי בגן מיכל - קיץ 2006
יואב שלי ושאר הבנים משחקים ב-'גה-גה', משחק שאפילו אנחנו שחקנו בילדותנו. עד כדי כך המשחק ותיק ומוכר שאפילו Almaזכרה משחק דומה שאותו שיחקו הילדים הקטנים בקיבוץ.
בארה"ב לא משחקים 'גה-גה', סביר להניח שיש עוד הרבה משחקים ארץ-ישראליים ש-Alma לא הכירה ונחשפה אליהם בפעם הראשונה בעת שהותה בקיבוץ אי אז או בהתבונות בנכדיה המשתוללים בגן פוליטי הסמוך לביתנו בתל אביב.
יואב, הדומה לי כשתי טיפות מים כשהייתי בגילו, מנהיג את החבורת הבנים ועסוק בהטחת כדור הפלסטיק הכחול בכדי לפסול את אחד המשתתפים. איזה להיטות ואיזה נחישות. כמה טוב שנשארתי לצפות בו, רגעים ספורים לפני שמיכל תכריז על פתיחת הטקס.
לנו, ילדי 'גן חובה העירוניי' בשיכון ארבעים בבאר שבע לא היתה מסיבת סוף שנה. מלחמת ששת הימים והאירועים שבאו שבעקבותיה גנזו את טקס סיום תקופת הגן שלי. רוב האבות שלנו היו מגויסים באותה העת והגדוד של אבא יוסי הוצב בעזה.
אני וגילי משקים את עץ הפילפון שמעולם לא צמח
ימי המלחמה עברו במתח רב ובהאזנה מתמדת למכשיר הרדיו הגדול והישן ששידר קולות מהחזית. אמא מונה העבירה מדי בפעם תחנות ושמעה באופן קבוע את חדשות ה-BBC. קולו של הקריין הבריטי בעל המבטא הכבד הדהד ונשמע בכל רחבי הבית. האמנתי שהוא גר בתוך הרדיו הגדול שלנו וכשאמא מונה השמיעה הערות אגב, בקול רם בתגובה לידיעה זו או אחרת הייתי משוכנע שהיא מדברת אליו. אני זוכר את שירי המלחמה ששודרו ברדיו ברצף ובין לבין השמיעו לנשארים בעורף קולות של חיילים מהחזית. קיוותי שאשמע את קולו הנעים של אבא יוסי מאי שם והתגעגעתי אליו מאוד. בלילה חלמתי שהוא מוסר לנו ד"ש מהרדיו הגדול ומייד מגיח משם ביחד עם הקריין הבריטי מה-BBC כמו שאפרוח המגיח מתוך הביצה ישר לסלון.
מדי פעם נשמע אזעקה מחרישה שבקעה מהצופר המפחיד שהוצב 'בבית יציב' הסמוך למפקדת פיקוד דרום – כולם כל כך קרובים לביתנו. לימים התברר לי שהאזעקות היו תוצאה ישירה לפעילות חיל האויר שלנו מתוך בסיס חצרים שגם הוא היה במרחק יריקה מביתנו. הרטואל היה קבוע, יללת הסירנה קטע באחת את דממה וגרמה לי, לאמא מונה ואפילו לגילי הקטנה לצמרמורת בכל הגוף. ואז בצורה אוטומטית כל אחד מאיתנו אץ ורץ למלא את חובתו לקראת עזיבת הבית וריצה מטורפת לשוחה העמוקה והקרה שבחצר. תפקידי היה לסגור את תריסי העץ בכל הבית, לקחת מהמקרר את קופסת הנעלים שבה היו 'התרופות לשוחה', ולרוץ כל עוד נפשי בי בכדי להיות האחרון שיצא מהבית ויסגור את דלת המרפסת שתפריד מעתה ועד צפירת ההרגעה, ביננו, הבודדים בתוך השוחה לבין הבית החם והמפנק. קרו לנו דברים מצחיקים ומפחידים כאחד. פעם אחת אפילו ננעלנו מחוץ לבית ונאלצתי לטפס על הגג ולחדור פנימה מבעד לפתח האיוורור שבתקרת 'ההול'. פעם אחרת קרס הגג של השוחה שהיה עשוי מדלת ישנה וכל העפר שנערם על הדלת בתוספת העציצים שאני וגילי הנחנו עליו בכדי שהמצרים לא יגלו אותנו, נשפכו לתוך השוחה ושלושתינו כוסנו בעפר ובשרידי צמחיית העציצים. אני זוכר שאמרתי לאמא מונה שעכשיו אנחנו בלתי נראים והחיילים המצרים האכזרים לא יתפסו אותנו. לאמא מונה היתה 'בטן עם גבעה' ובתוכה נחה בשקט, רחוקה מההמולה המתרחשת מסביבה אחותי החדשה שתוולד בקרוב אם המצרים לא יתפסו אותנו. מדי פעם בעודנו יושבים/שכובים בשוחה ומנסים לשמוע את קולות האוייב, הנחתי את ראשי על בטנה החשופה של אמא מונה ומאזין לאחותי הקטנה או משמיעה לה את השיר שלמדתי בעל פה, 'נצר מחכה לרבין אייי...'. העוברה ודאי התרשמה מהנחישות ומהדרך בה שרתי לה את השיר שהפך מאז להימנון והיא זזה בבטן מהתרגשות ובהתאם לעוצמת השיר.
סבא, אמא מונה, אני וגילי צופים על הירושלים העתיקה מיד בתום המלחמה (תראו כמה אמא מונה היתה תמיד אלגנטית)
שמטוס קרב חלף מעלינו הייתי שר בשקט ומגן על הבטן של אמא מונה ועל גילי הקטנה בעזרת שמיכת פוך ישנה שלקחנו איתנו לשוחה וגוננה עלינו מצינת הקיץ. גם את כל אוסף מכוניות ה'מץ'-בוקס' שלי שמנה עשרות דגמי מכוניות קטנים לקחתי איתי לשוחה והייתי מתבונן בהם, אחת אחת, כנגד אור הירח שחדר מבעד לפתח הצר של השוחה. את כל האוסף הנהדר הזה, שאת חלקו קנה לי אבא בנסיעותיו לחו"ל, שכחתי בשוחה, וכאשר כוסתה השוחה ומולאה בעפר על ידי נערי בית ספר התיכון, כוסה איתה גם אוסף המכוניות שלי ונעלם לנצח. אולם, שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים הופיעו פתאום והגיחו מתוך האדמה, בזו אחר זו מספר מכוניות 'המץ' בוקס' מהאוסף שלי. האדמה פלטה אותם כאילו הרגישה חייבת משהו מסוים לילד הקטן ששהה בתוכה מספר ימים בקיץ של שנת 1967. הופעת המכוניות עוררה באבא יוסי השתהות והתפעלות עצומה ובמשך שנים רבות בעת שכיסח את הדשא הקפיד לעשות זאת בזהירות ולהתרגש מאוד בכל פעם שגילה מכונית חלודה וישנה מימי המלחמה.
החדשות מארץ ישראל גרמו ל-Alma דאגה רבה. בהכירה את הסמיכות שבין חדר התינוקות 'בברזילאי' שם ראתה בפעם האחרונה את פרי ביטנה, לבין הגבול והחזית עם המצרים, החישו את הצורך שלה לדעת יותר ואת הרצון שלה לשמוע בשורות טובות. Alma חיפשה טלפון והתכוונה לטלפן לחברתה הטובה יונה מקיבוץ זיקים שגם הוא הפך ליישוב ספר בימי המלחמה. עד אותה העת הקפידה Alma והתעקשה שלא ליצור קשר עם עברה הקצר בקיבוץ זיקים למרות שהשתוקקה לעשות זאת. אולם כעת האינסטינקט האימהי הוביל אותה למסעדה השכונתית food for all ומשם לטלפן לקיבוץ. בעל המסעדה שהיה גם הטבח, המלצר ושומר הסף, הכיר את Alma שנהגה לפנק את עצמה אצלו במסעדה בצלחת צ'יליי חריפה. Alma נכנסה בסערה למסעדה ורצה כל עוד נפשה בה לטלפון שהיה תלוי על קיר הלבנים בכניסה לשירותים. הריח הלא נעים והחשיכה לא הפריעו לה והיא שילשלה את כמות המטבעות הנכונה לתוך החריץ והתפללה שהמטבעות ירדו לתוך הקופה ולא יתגלגלו החוצה ויעלמו מתחת לדלפק הבר שהגיע עד לקיר הלבנים (שליד השירותים). המטבעות לא איכזבו וצליל חיוג נשמע בשעה ש-Alma הצמידה את האפרכסת הכבדה לאוזנה. Alma שלפה פתק קטן שקופל פעמים רבות עד לגודל ננסי. הפתק החשוב והננסי היה טמון שש וחצי שנים בתוך הכיס הפנימי של טליון הבד שאותו ענדה Alma על צווארה מאז עזבה את הקיבוץ בשנת 1962. הוא היה השריד היחידי והאחרון של Alma מהתקופה הדרמטית ביותר של חייה.
המסיבה בגן עומדת להתחיל בדיוק בשעה ש-Alma משוחחת עם המרכזנית של רובע ברונקס בעודה פותחת את הפתק הקטן שיחשוף את מספר הטלפון הנשכח. טלי מתחילה לנגן באורגן ו-Alma ממלמלת את הספרות הרבות באוזניה של המרכזנית האמפטית. "את בטוחה שזה המספר לישראל?" שואלת המרכזנית בעודה מנסה לחייג שוב את המספר המורכב מ-12 ספרות. "אני מקווה שזה המספר" עונה Alma ומדקלמת סיפרה אחר סיפרה את רצף הספרות לתוך הפומית המדיפה ריח סיגריות. 'אלוהים תעשה שיענו לי' מעודד Alma את אלוהים לעשות נס לחבר את האישה המודאגת לקיבוץ שנמצא עכשיו כל כך קרוב לאזור הקרבות. הילדים בגן מיכל מתחילים לשיר וההורים עוסקים בצילום מנותקים מהסביבה ומרוכזים במסך הקטן שבו דמויות קטנות מקפצות. מיכל נואמת ו-Alma מקשיבה בקשב רב לצליל החיוג הפועם שוב ושוב ומהדהד בכל גופה. ""Sorry אומרת המרכזית לאחר שדקות ארוכות עוברות ואין מענה, "תנסי יותר מאוחר עכשיו לילה בישראל"...Alma ניזכרת ששכחה על הפרשי השעות. היא תמיד שכחה את הפרט הקטן הזה, במיוחד כששוחחה עם אביה בתקופה שהתגוררה בקיבוץ לאחר הלידה. תמיד היא היתה מעירה אותו משנתו העמוקה והוא הלום שינה לא היה מסוגל לשוחח איתה באופן שציפתה. באותה השעה ממש יונה חברתה הטובה של Alma ורבים מתושבי הקיבוץ הצטופפו בשני המקלטים היחידים והמתינו בקוצר רוח לאות שתאפשר להם לצאת ולנשום אויר צח אחרי שעות של המתנה דרוכה במקלטים הישנים והטחובים. גם הפרות ברפת חיכו להרגעה ועמדו בשורה ישרה וצפופה בשביל המוביל למרכז החליבה, ממתינות לעמוס ושוקה אנשי הרפת הותיקים שמצאו נחמה בכך שהם לא מגוייסים בעבודה סביב השעון ברפת של קיבוץ זיקים. המסיבה הסתיימה וההורים והילדים מתפזרים, המלחמה נגמרה והאבות והחיילים חזרו הביתה והחופש הגדול נפתח.
בודאי שלאמא החדשה היה בעל, אתה אפילו מכיר אותו, הוא האבא שלך, אבא יוסי.
עכשיו כבר הייתי מבולבל אבל עירני ונחוש להבין את הסיפור באמצעים הדלים שהיו לי.
כן אמרה אמא מונה, אנחנו קיבלנו אותך מהאישה הצעירה ומיד הרגשנו שאנחנו אוהבים אותך.
ומה קרה לאישה הצעירה? שאלתי בעצבות ובסימפטיה לאותה דמות מסתורית.
האישה הצעירה חזרה לאוניברסיטה. היא לא ראתה יותר את הפרופסור שהיה החבר שלה ושמחה שלתינוק יש בית החדש ואמא ואבא שאוהבים אותו.
ומה לא בכיתי בלי אימא? שאלתי וכבר הבנתי שאני חלק מרכזי בסיפור.
לא רוני חמודי, אפילו חייכת אלי בפעם הראשונה שראיתי אותך בבית היולדות כשהאחות הביאה אותך אלינו, אל חיינו.
אז של מי אני? שאלתי בפליאה? אתה הבן הבכור והיקר שלי ושל אבא ואחנו אוהבים אותך הכי בעולם.
אהבתי את התשובה ומיד נצמדתי לאימא. הליטופים היו נעימים יותר והקירבה היתה מוחשית יותר. ואז אימא מונה סיפרה לי את הסיפור עוד פעם... בפעם השנייה והאחרונה בחיי.
פרק ראשון / בזכות הכימיה
אורחים שבקרו בביתנו תמיד שאלו את הורי את אותה השאלה "איך זה שיצא לכם ילד כזה בלונדיני?" הורי ואחיותיי הם בעלי שיער בגוון חום שחור ושונים ממני בחזות החיצונית בצורה בולטת. מאחר ואבי הוא כימאי, אימי תמיד שלפה את אותה תשובה והסבירה שיוסי (זהו שמו של אבי) רקח נוסחה ותרכובת מיוחדת שיצרה ילד בלונדי...(טעות לעולם חוזרת!). היו מי שהאמינו לתשובה הזאת והיו גם חכמים שהקשו על הורי ודרשו לקבל הסבר הגיוני יותר, אולם הורי עמדו על שלהם שזאת הסיבה היחידה לתופעה יוצאת הדופן. עד גיל מסוים גם אני חשבתי בדיוק ככה ולמען האמת לא ראיתי שום הבדל בגוונים ובצבעים בין משפחתי לביני. כל כך האמנתי לסיפור הזה עד שרציתי להיות כימאי כמו אבא שלי כשאגדל.
רוני, גילי וזוהר (הכימיה עושה את שלה)
עם השנים, ועם גבור השאלות שהופנו אל הורי בדבר מוצאי, הבנתי שכנראה לתירוץ הזה אין אחיזה במציאות, חיכיתי בסבלנות ליום שבו הורי יספרו לי את הסוד השמור ביותר במשפחה שלנו (חוץ מהסוד שאבא שלי עבד שנים אחדות בכור האטומי בדימונה.) היום המיוחד הזה הגיע ואני נותרתי פעור פה ולא מאמין איך זה בכלל יכול להיות, ולקרות דווקא לי. במשך ימים רבים חייתי באשליה שאולם הווידוי של הורי הוא טעות או המצאה נוספת, אולם כשהם לא חזרו אלי עם הסברים חדשים הבנתי שכדאי שאתחיל להפנים את העובדה שיש לי שתי אמהות!.
ממש יום לפני כיתה א', וחודש לפני שאני בן שש, אני מתרגש ומכין בערב שלפני היום הראשון של בית הספר את המחברות והקלמר. מספר לסבתה מרים בטלפון על התיק החדש שאבא קנה לי מהכסף שהיא שלחה. ממש ממש אחרי המקלחת והציפיה ליום שלמחרת, התישבה אמא מונה לצידי וחיבקה אותי. מיד ניצמדתי אליה ולחשתי את אשר תמיד אמרתי לה לפני השינה, "אמא תלטפי אותי קצת". היד החמימה והנעימה ליטפה את ראשי והנעימה לי. אמא מונה שאפה אוויר והתחילה לספר לי את הסיפור שילווה אותי לאורך כל החיים.
פרק שני / השכנה אשר בקצה הרחוב
אני זוכר בבירור את הסצינה הבאה: בעיטה, הכדור טס מעבר לגדר הירוקה ישר לחלון חדר השינה.
החלון לא נשבר (למזלי) אולם תריסי העץ המוגפים השמיעו רעש מחריד. דקה דומיה ואחר כך נשמעת צווחה – טריקת דלת מהירה ולפני שאני מספיק לאסוף את הכדור ולברוח, מכשפה זקנה חוסמת את דרכי. "גרמני קטן, תסתלק מפה מייד ותפסיק לשחק כדורגל בשתיים בצהרים". התחלתי לחשוש לחיי אולם הפעם יצאתי בזול, חטפתי קללות ובעיטה בתחת. ברחתי משם כל עוד נפשי בי – אבל חזרתי בערב והתגנבתי בזחילה לקחת את הכדור שנשאר מתחת לחלון. כולנו פחדנו ושנאנו את המכשפה הזקנה שגרה בקצה הרחוב. אני מניח שגם היא שנאה אותנו, שנאה שמקורה בהרס גינת הנוי שלה שלא החזיקה מעמד בגלל בעיטות הפצצה שלנו.
כשיצא האויר מהכדור נאלצנו ללכת עד תחנת הדלק בכדי לנפח אותו שוב
מפליא לחשוב היום כמה שנאה יש לאנשים מבוגרים כלפי ילדים, בייחוד כאלה שאוהבים לשחק כדורגל. הייתי נותן המון בכדי שילדי יצאו מהבית ואפילו הייתי מוכן לספוג עבורם את הצעקות של השכנים. בכל אופן בתור ילד תמיד הייתה לי דילמה - האם לשחק כדורגל בצהרים ולחטוף, או להישאר בחדר שלי ולהשתעמם. ברוב המקרים העדפתי להתגנב החוצה עם כדור הסמרטוטי שלי, לשחק, לחטוף ולהיות מאושר. היו עוד ילדים שהצטרפו אלי למשחק אבל מסיבה שעד היום לא הצלחתי להבין, השכנים תמיד כעסו אלי. דרך אגב המכשפה הזקנה הייתה בסך הכל שולה, השכנה מקצה הרחוב שמשום מה הבעיטות שלי הטיסו את הכדור דווקא לגינה ולחלונות שלה. שולה הייתה ידידתה של אימא שלי, והיא גרה בבית מטופח ונקי, בסוף הרחוב בשכונה הקטנה שלנו. היו עוד שכנים שלא אהבו אותי אבל להם לא הפרעתי לישון בצהרים ולהם לא היו תריסים מעץ. ומי אהב אותי, בעיקר מנולה* הירקן, כרמלה בעלת הקיוסק הפינתי, סבתה מרים ואימא ואבא שלי. אחר כך גם גילי וזהר – אחיותיי הקטנות.
פרק שלישי / ילד חורג
עכשיו הזמן להציג את עצמי, שמי רון (או רוני), ויש לי עוד שם - דויד, וביחד זה רון דויד אפשטין.
אחר כך אני אספר לכם מה מקור השם דויד אבל בינתיים בואו נחזור לשכונה הקטנה, לקצה הרחוב ולשכנה שולה. ובכן שולה תמיד התלבשה בגינדור. היא לבשה חליפות של דודות וחבשה כובעים מרשימים, אפילו בימים הכי חמים שבשנה. שולה ידעה משהו שאני לא ידעתי. זה לא היה אמור להפריע לי, שהיא יודעת משהו ואני לא, אך מאחר והיא ידעה משהו סודי - אודותיי – ואני לא יודע אותו זה הפריע לי מאוד. לאחר שהתעמתנו מספר פעמים שמתי לב שהיא מגדפת אותי בצורה שונה מהגדופים שהיא משתמשת בהם כלפי שאר הילדים שבשכונה. טיפש ומטומטם התחלפו בגרמני קטן, ואידיוט התחלפו בילד חורג. גרמני, ילד חורג – מה זה אומר? לא הבנתי מה היא סחה ולמה היא מתכוונת. לשאול אותה לא יכולתי וגם לא העזתי מפחד נחת זרועה. פרט לשכנה שולה אף אחד לא דיבר אלי בסגנון כזה בוטה. הרגשתי שאני צריך לברר את העניין עד הסוף. החלטתי להתעמת עם שולה.
דפקתי על הדלת ורעדתי. אם הייתי כלב בפודל הייתי בטח משתין מרוב פחד. אבל בינתיים אני לא כלב פודל אלה ילד אמיץ שעוד מעט עולה לכיתה אלף. דפקתי עוד פעם ועוד פעם עד ששולה פתחה לי את הדלת. כשהיא ראתה אותי היא מייד התחילה לצעוק כאילו שזה עתה גילתה עכבר או ג'וק. לאחר שהיא ראתה שאני לא מגיב ולא בורח היא שאלה אותי בתוקפנות: מה אני רוצה? למה את קוראת לי גרמני קטן? שאלתי אותה בהחלטיות ובתמימות של ילד בן שש. היא הייתה המומה מהשאלה וגמגמה משהו שלא הבנתי. לאחר ששאלתי אותה שוב את אותה שאלה היא פלטה ואמרה שלפי דעתה אני לא יהודי ובטח באתי מגרמניה ושכדאי שאני אשאל את אימא שלי והיא תסביר לי את המצב. "ושלא תעיז להגיד לה שקראתי לך גרמני כי היא לא תאמין לך" הוסיפה שולה לפני שטרקה את הדלת בפני. הלכתי אבל וחפוי ראש לכיוון ביתי ביודעי שכעת אצטרך לשאול את אימא הרבה שאלות. בדרך ראיתי את חברי משחקים במחבואים. הצטרפתי אליהם ומייד שכחתי את הכל.
פעם במכולת כשעמדתי בתור ללחם שמעתי אנשים מתלחשים ומרכלים מאחורי גבי. הם השתמשו במילים "לא בן אמיתי" ו"חורג" ואני הבנתי שהם מתכוונים אלי. אני בטח הסמקתי מבושה וזה לא היה בגלל שעליזה, הבת של החנווני הושיטה לי את ג'לי ארדי שבקשתי.
מנת קינוח שלא היה בה כלום
אירועים כאלה קרו לי מדי פעם. לילד בן שש יש רגישות רבה לכל פליטת פה. כבר הייתי בשל ומבושל לשמוע הסבר לכל ההתלחשויות הללו ולהערות שנזרקו לחלל. ואכן היום הזה הגיע מוקדם מהצפוי ובצורה ספונטנית.
פרק רביעי / דרמפון
זה קרה כאמור יום לפני תחילת הלימודים בקיץ של שנת 1967. ילדי השכונה ואני בתוכם בילינו שעות בבריכת השחייה. העובדה שהחופש הגדול עומד להסתיים ואנו עולים לכיתה א' לא הזיזה לאף אחד והיינו שקועים כל כולנו במשחקי כדור במים הצוננים. השמש הקופחת והאוויר המדברי החם גרמו לנו להישאר שעות רבות במי הבריכה ואפילו את הסנוויץ' והפירות שהבאנו מהבית אכלנו על שפת הבריכה. לפנות ערב כשהבריכה נסגרה חזרנו ברגל הביתה. זאת הייתה חתיכת צעדה שלפחות 2 קילומטרים במדבר וכשהגענו כל אחד לביתו היינו עייפים ומלוכלכים. בקיץ הבאר שבעי החם, אין כמו מקלחת קרה אחרי הבריכה. הכלור והאבק נשטפו ואימא חפפה לי את הראש בשמפו בעל ריח שלא שוכחים כל השנים - 'דרמפון'. אני חושב שזה היה שמפו בריח תפוחים אבל היה לו טעם מר. עטפתי את עצמי במגבת גדולה ושעירה ורק הראש הצהוב שלי בצבץ מתוכה. אימא, שלמרות שהייתה בהריון מתקדם, לקחה אותי על הידיים לחדר ועד למיטה שלי. ליד המיטה עמד שולחן הכתיבה (עם כל המחברות והספרים מוכנים למחר) ועליו הייתה מונחת צנצנת זכוכית קטנה עם לבניה שנלקחה הישר מהמקרר. כשהייתי ילד לא היו עדיין קרמים להגנה מפני השמש ומאחר וחזרתי קצת אדום מהבריכה מרחה אותי אימא במקומות השורפים בלבניה שנישמרה במקרר במיוחד למטרה זאת ולאף אחד אסור היה לגעת בו או אכול אותו.
מריחת הלבן הצונן על העור השרוף גרמה מייד לצמרמורת בכל הגוף
אימא מרחה אותי בלבניה אפילו על העור שלא נשרף מהשמש ואחר כך הלבישה אותי בפיג'מת קיץ נקיה.
השמש שקע והחדר נעשה קריר. אבא עוד לא חזר מהעבודה ואני נשכבתי על המיטה, נצמדתי לאמא והנחתי את הראש על רגליה שהיו פרושות על מיטתי. אימא ליטפה לי את הראש ובעזרת ציפורניה המטופחות שלפה בזהירות בין שערותיי קשקשי עור אחדים. אהבתי מאוד איך שאימא ליטפה אותי והתערסלתי בין זרועותיה. אני מניח שהתחלתי להירדם כאשר אימא התחילה לדבר. "רוני, בו יקר שלי, מחר אתה הולך בפעם הראשונה לבית הספר" היא ציינה ואני הנהנתי בראש להסכמה. "ובבית הספר תלמד לקרוא ולכתוב, תהיה לך מורה חכמה וחברים חדשים" היא הוסיפה ואני פלטתי "כן" קצר מבין שפתי. "אני מקווה שתאהב את הלימודים ושתהיה לך שנה מוצלחת". בשלב זה כבר הייתי ער, עניתי על דבריה בחיוב ושאלתי אותה עוד מספר שאלות שהעסיקו אותי לקראת פתיחת שנת הלימודים. לאחר שסימנו את השיחה בנושא בית הספר אמרה לי אימא בכובד ראש שיש לה עוד משהו חשוב לספר לי. אני האזנתי בסקרנות ודרשתי ממנה בתוקף (כמו שילדים אוהבים לעשות) להמשיך וללטף לי את הראש.
פרק חמישי / וידוי של הרגע האחרון
שלוש בלילה. עוד מעט הרבה אנשים יקראו את הסיפור שלי במוסף סוף השבוע של `הארץ`. במוסף מחר יתפרסם סיפורי היחודי ויגרום לאנשים רבים להיזכר בי, במשפחתי ובסיפורים האישיים שלהם.
זה לא פשוט ככה פתאום באמצא החיים לחשוף ולהחשף אבל אני בטוח שבחרתי בדרך הנכונה והאמיצה ביותר. זאת גם הזדמנות נדירה להפוך נושא שהוא 'טאבו' ונושא שלא מרבים לדבר עליו (אימוץ), למשהו לגיטימי שאפשר אפילו להתגאות ובו ולהעביר באמצעותו מסרים יחודיים ואישיים.
עברתי תקופה לא קלה והתלבטות לא פשוטה בנוגע לדחף הפנימי והעמוק שבי להעביר הלאה את החוויה שחוויתי מאז מצאתי את Alma. התמודדתי כל השנים בלנסות להדחיק את המשמעות של נושא האימוץ ואת העובדה שעדיין לא נגעתי באמת בעובדות ובתחושות. אני חושב שברגע ששילבתי את יצר הכתיבה, איסוף המידע והצפת הזיכרונות, יכולתי באמת לגעת בדברים ולהבין חלק מהמשמעויות. חשוב לי שמשפחתי וקוראי יבינו את אותו הדחף ומה זה עושה לי לשתף ולחוות את החוויה הנדירה הזאת עם האחרים.
אימה מונה נפטרה בצעירותי ומאז אני לא מפסיק להתגעגע...אני אפילו מרשה לעצמי לבכות...הינה איבדתי עוד אימא – הרגשתי בודד. הבדידות הזאת עוררה בי זיכרונות, זיכרונות כה ברורים, שיצרתי מהם סיפורים קטנים שאותם אני מספר לילדי האהובים. הסיפורים הללו הצטברו לכדי מסה כה גדלה המתבקשת להמיר אותה לדבר גדול ושלם. כך מצאתי את כותב את הסיפור האינטרנטי שלי ומוצא בכך נחמה גדולה ואתגר לא קטן.
הגעגועים יוצרים סיפורים
לשמחתי טכניקת הכתיבה היחודית שפיתחתי הופכת זיכרון לא רק למילה כתובה אלה לעולם מלא ועשיר בתוכן. האפשרות להתבטא גם בעזרת תמונה, צילום, קישור, צליל, צורה וצבע, גורמת לי לגעת בדברים בעזרת כל החושים. האפשרות לבוא לידי ביטוי בעזרת כל כך הרבה אלמנטים, ולפרסם אותם ממש ברגע יצירתם, מרתקת, נדירה ואפשרית רק במדיום האינטרנט ובעזרת פלאי הטכנולוגיה שאני כה אוהב ונמנה בין החלוצים שבתחום.
עכשיו אני אשדר את הוידוי הקטן לאוויר, הוא יהפוך לפרק החמישי בסיפור ואני אשתה כוס חלב (אורגני) ואחזור למיטה, לגעגועים ולמציאות חדשה...
פרק שישי / בפעם הראשונה והאחרונה
אני מניח שרציתי לישון. מחר אני עולה לכיתה א` וההתרגשות אחזה בי. הכל מוכן ואפילו חדדתי את העפרונות (בזמנו העפרונות לא היו מגיעים מחודדים). התיק החדש שלי ניצב בגאוה בפינת החדר וכמו שאני זוכר את אמא מונה, הסנדוויץ' המושקע כבר היה מוכן. הנחתי את הראש על ברכיה של אמא מונה והתענגתי כמו (ואולי אפילו גירגרתי) חתול מנומנם. היא ליטפה אותי ברכות. דיברנו על היום שהיה ועל מחר. אמא מונה סיפרה לי על חברתה יונה גונן שתהיה כך מסתבר המחנכת שלי בשנתיים הבאות, על הילדים החדשים שאפגוש שרובם באים משכונות הסמוכות לשכונה שלנו. התחלתי לעצום את העיניים כששמעתי אותה לוחשת לי סיפור חדש. הסיפור מורכב משני דמויות חדשות, צעיר, פרופסור (זה מורה) להיסטוריה, וצעירה סטודנטית (זאת תלמידה). שניהם גרים בארץ רחוקה שאפלו במטוס זה רחוק. הפרופסור (מורה) והסטודנטית (תלמידה) היו חברים טובים ורצו להתחתן. אבל הם היו שונים בדתם ולכן הוריהם לא הסכימו להם להתחתן ואף שיכנעו את הפרופסור הצעיר לחזור לארצו שהיתה עוד יותר רחוקה. התלמידה שהיתה אישה צעירה מיוחדת במינה, נשארה לבדה עצובה וגלמודה.
אמא, באיזה ארץ זה קרה. שאלתי מסוקרן.
הם גרו בגרמניה כי שם היתה האוניברסיטה שבה הם לימדו ולמדו. האישה הצעירה למדה אומנות והמורה לימד היסטוריה ואולי אפילו היה פרופסור. הם גרו ביחד בדירה קטנה בעיר הבירה של גרמניה הנקראת ברלין. יום אחד גילתה האישה הצעירה שהיא בהריון. הפרופסור שהיה החבר שלה קצת כעס ובגלל זה הוא עזב אותה, וגם בגלל שהוריו לא הירשו לו להתחתן עם התלמידה שהיתה יהודיה.
אמא, ומה הוא היה, שאלתי והייתי עירני מתמיד.
הפרופסור היה נוצרי כמו רוב האנשים בגרמניה. אתה יודע איפה נמצאת גרמניה? היא שאלה אותי. בטח עניתי, ליד צרפת, ומיד הראתי לאמא מונה את הבולים מגרמניה שהיו באוסף הבולים המתהווה שלי.
כשחזרתי לתנוחת הפינוק שלי על בירכיה של אמא מונה היא המשיכה בסיפור שמצא חן בעיני יותר ויותר, מבלי לדעת שמתישהוא הוא יפסיק להיות כזה. חשבתי שהסיפור קשור לבית הספר ולעובדה שמחר אני מתחיל תקופה חדשה. התלמידה היתה מאוד צעירה, המשיכה אמא מונה את הסיפור, והיא ילדה תינוק חמוד ויפה. החברים שלה שבאו לבקר עזרו לה עם התינוק אבל היא הרגישה שהיא צעירה מדי לטפל בו. היא היתה מאוד עצובה שהפרופסור שהיה החבר שלה כל כך רחוק. בסוף היא שמעה שישנה משפחת נהדרת בארץ ישראל שאין להם ילדים והם מאוד רוצים לגדל את התינוק במקומה.
אז איך התינוק יגיע לארץ ישראל שאלתי, לבד במטוס?
ממש לא אמרה אמא מונה. האשה הצעירה באה לארץ ופה ילדה את התינוק החמוד. האחות בבית הילדות שעזרה לאשה הצעירה ללדת לקחה את התינוק לביתה וטיפלה בו יפה. כעבור מספר ימים הביאו את התינוק החמוד לאמא החדשה שלו שמיד אהבה אותו מאוד מאוד. שמה של האשה הצעירה היה אלמה ואף פגשנו אותה פעם אחת.
ואפילו חייכת אלי בפעם הראשונה
ולאימא החדש היה בעל? שאלתי בדאגה חושש שוב מתקדים האישה הצעירה והפרופסור.
בודאי שלאמא החדשה היה בעל, אתה אפילו מכיר אותו, הוא האבא שלך, אבא יוסי.
עכשיו כבר הייתי מבולבל אבל עירני ונחוש להבין את הסיפור באמצעים הדלים שהיו לי.
כן אמרה אמא מונה, אנחנו קיבלנו אותך מהאישה הצעירה ומיד הרגשנו שאנחנו אוהבים אותך.
ומה קרה לאישה הצעירה? שאלתי בעצבות ובסימפטיה לאותה דמות מסתורית.
האישה הצעירה חזרה לאוניברסיטה. היא לא ראתה יותר את הפרופסור שהיה החבר שלה ושמחה שלתינוק יש בית החדש ואמא ואבא שאוהבים אותו.
ומה לא בכיתי בלי אימא? שאלתי וכבר הבנתי שאני חלק מרכזי בסיפור.
לא רוני חמודי, אפילו חייכת אלי בפעם הראשונה שראיתי אותך בבית היולדות כשהאחות הביאה אותך אלינו, אל חיינו.
אז של מי אני? שאלתי בפליאה.
אתה הבן הבכור והיקר שלי ושל אבא ואחנו אוהבים אותך הכי בעולם.
אהבתי את התשובה ומיד נצמדתי לאימא. הליטופים היו נעימים יותר והקירבה היתה מוחשית יותר. ואז אימא מונה סיפרה לי את הסיפור עוד פעם... בפעם הראשנה האחרונה.
פרק שביעי / חתיכת סיפור סיפרנו לך
בבוקר שלמחרת, בבוקר שאחרי, התעוררתי עם יובש בפה. הייתי ילד בן שש עם מועקה של איש מבוגר. הרגשתי מזועזע. לא מעצם העובדה שיש לי שתי אימהות ונולדתי לאמא שהיא לא חלק מחיי, אלה מההבנה שאולי משהו איתי לא בסדר, לא שלם. שכחתי לרגע שהיום הוא יום חג, שהיום אני הולך בפעם הראשונה לבית ספר היסודי 'מצדה' שבעיר העתיקה בבאר שבע.
שלום כיתה א' (המחבר ביום בגדול)
עדיין עם פיג'מה, יחף, צעדתי על הרצפה הקרה בצעדים קטנים אל חדר השינה של אמא מונה ואבא יוסי. אמא מונה שכבה ערה והביטה בי שנכנסתי לחדר. ראיתי במבט שלה שהיא הבחינה שאני נבוך ומהוסס. היא הסיטה את השמיכה מעל גופה והציע לי להצטרף פנימה. וכך עשיתי ומיד נצמדתי אליה. שכבנו צמודים אם ובנה הקטן שמרגיש פתאום מוזר. בכדי לשבור את השתיקה התחילה אמא מונה לשיר את השיר האהוב ביותר על שנינו באותה התקופה שכתבה נעמי שמר, בלחש ושפתיה נוגעות באוזני. לאמא מונה היה חום גוף מיוחד וגם ריח של אימהות, נעים כזה. אני ניזכר שגם אני התחלתי למלמל את מילותיו של השיר כאשר אבא יוסי נכנס לחדר ומחזיק בידיו כוס קפה נמס לאמא מונה וכוס 'חלבי מחוממי' עבורי. אבא יוסי לא התחבר לרגעים סנטימנטלים כאלה. הוא הניח את כוסות המשקה החם של שנינו על השידה, קרץ לי, יצא מהחדר והלך להתגלח. הגענו לבית האחרון של השיר שאותו כבר שרנו בקול. וכשהשיר נגמר קפצתי מהמיטה, הגשתי לאמא מונה את הקפה שלה, שתיתי בתאווה את כוס החלב החם שהוכן עבורי, והלכתי לחדר האמבטיה להיות עם אבא יוסי. התישבתי לידו על שרפרף העץ הישן שתמיד, אבל תמיד נתפסה לי האצבע הקטנה במנגנון הקיפול שלו. אהבתי לראות איך אבא יוסי מתגלח. איך הוא מכין את קצף הגילוח במרץ רב על ידי ערבוב משחת הגילוח הירוקה בעזרת מברשת גילוח שבוצעה בתוך כלי מתכת עגול. שהמשחה הירוקה הפכה בהדרגה לקצף לבן וסמיך, טבלתי אצבע ומרחתי קצת מהקצף הריחני על האף שלי וגם על האף של אבא יוסי. שנינו צחקנו ולא נגבנו את הפנים וככה כמו שני ליצנים הסתכלנו אחד על השני ועל עצמנו במראה הקטנה שמעל לכיור. אבא יוסי מרח את לחייו בקצף שהפך בינתיים לעיסה לבנה ובוהקת, הוציא מתוך הארונית הסמוכה את מכשיר הגילוח ואת חבילת סכיני הגילוח שכל כך פחדתי מהם, בדק את מצב הסכין שהיה מותקן בפנים המכשיר והחל להתגלח במרץ.
במודעת פרסום של אז...
מסיבה שעד היום אני לא יודע הוא תמיד הצליח לחתוך את עצמו, בדרך כלל בסנטר מצד ימין דבר שלא גרם לא לעצור את שטף הגילוח. לאחר שהשלים את המלאכה טפח על לחייו בשתי ידיו שעליהם הזליף קודם לכן נוזל כחול בעל ריח מעורר וחזק. אח"כ כמו כל הגברים באותה התקופה קרע מעיתון מזדמן את אחת הפינות והצמיד את גזיר הנייר בחוזקה על החתך. כתם אדום קטן התפשט על הנייר ויכולתי ממש לראות ולחוש את ההתפשטות עד שהדם קרש. נקי ומצוחצח שחתיכת עיתון צמוד לסנטרו, יצא אבא יוסי מהמקלחת ועוד הספיק להגיד לי בצאתו "חתיכת סיפור סיפרנו לך..."
פרק שמיני / בוקר של התרגשות
אבא יוסי יצא מהמקלחת. נשארתי לבד, יושב על דופן האמבטיה, מביט לתוך הכיור שדקה קודם לכך היתה מלא בקצף גילוח הצף על פני המים החמים כאילו היה ארמדה בריטית החוצה את מיצרי גיברלטר.
מיצרי גיברלטר בכיור נראו בדיוק כמו האורגינל שראיתי באחד הציורים בערך 'בריטניה הגדולה-שולטת בימים' באנציקלופדיה המצוירת 'תרבות' שהייתה להיט באותם הימים.
שאריות מקצף הגילוח עדיין נותרו בכיור ביחד עם זיפים שחורים. טיפטפטי קצת מים על הקצף שנותר ושנעלם בהדרגה לתוך החור שבכיור. לפני שהכול נשטף, הספקתי לקחת קצת מהקצף ומרחתי אותו על הלחי שלי. זה היה מנהג רגיל, פעולה שחזרה על עצמה בכל פעם שהתבוננתי באבא יוסי בשעה שהתגלח. מרחתי את הלחי בקצף, לא בגלל שרציתי להיות גדול אלה בגלל שרציתי עוד קצת מאבא יוסי.
אבא יוסי ואני, ירושלים 1964
הסתכלתי על עצמי במראה. הקצף הלבן שעל הלחי הימנית בלט בניגודו לעומת צבע עור הפנים שלי שהיה בגוון ברונזה לאחר קיץ של ים ובריכה. שפשפתי לאט את הקצף כנגד הלחי עד שנעלם והשאיר ריח נעים.
בצד ימין של הכיור הייתה מונחת כוס שבה היו כל מברשות השיניים של המשפחה. בעצם רק שלוש כי גילי הקטנה עדיין לא נזקקה לאחת. המברשת שלי הייתה לבנה ומבריקה. לכבוד כיתה א' קבלתי מברשת חדשה שבלטה בהדרה לעומת מברשות השינים של ההורים שהיו כבר ישנות. מרחתי כמות נדיבה של משחת שיניים שהייתה פופולארית באותה התקופה בשם 'סולידוקס'. את משחת השיניים קניתי ביחד עם מברשת השיניים החדשה שכעת השתמשתי בה לראשונה וגרמה לי לשטף דם קטן בשעה ששפשפתי את השערות הנוקשות שלה מול החניכיים הרגישות שלי.
בשעה שסגרתי את הצופציק של משחת השיניים נזכרתי במבוכה קטנה שקניית משחת השיניים גרמה לי.
את הקניות המיוחדות היינו עורכים פעם בשבוע ב-'סופר' ברחוב רמב"ם בשכונה א' בבאר שבע, שהיה כך מסתבר הסופרמרקט הראשון בעיר. אני לא זוכר למה קראתי לאותה חנות מכולת גדולה - 'סופר', מה שאני זוכר זה את המאמץ הפיסי לרכב עד ל'סופר' על גבי אופני האדומות. הרכיבה היתה ממושכת ולא פעם נעצרתי בגלל פנצ'ר באחד הגלגלים או לחלץ שיח אטד אירופי שהתגלגל ברוח ישר לתוך השרשרת של האופניים (האדומות). כל המאמץ היה בכדי לקנות מספר מצרכים מהרשימה שאמא מונה הכינה ונתנה לי לקנות לפחות פעם בשבוע. למרות שעדיין לא למדתי לקרוא, חלק ממה שנכתב ברשימה זיהיתי מאחר והאותיות והמילים חזרו על עצמם (לחם אנגל, אשל, חלב, פלאן, סרדינים). את יתר הסעיפים שלא הצלחתי לזהות ולפענח והיו חדשים או לא מוכרים, הראית בלי בושה (למרות שהסמקתי) למנהל 'הסופר' הנמרץ שעזר לי להוסיף אותם לעגלה.
כפי שאמרתי משחת השיניים גרמה לי מבוכה וכך היה. על גבי אריזת הקרטון שהכילה את שפופרת משחת השיניים היה רשום 'סולידוקס – משחה לשיניים לבנות'. בתמימות פרשתי את המילה 'לבנות' כאילו שייכה את המשחה רק למין הנשי. חיפשתי שעה ארוכה בין המדפים 'משחת שינים לבנים' אבל כמובן שלא מצאתי. אני חושב שזאת הייתה הפעולה הפמיניסטית הראשונה שלי שבה הוספתי לעגלה שתי אריזות של משחה לשיניים לבנות ובדמיוני ראיתי את עצמי ואת מה שיקרה לי בשעה שאשתמש בהם לצחצוח השיניים שלי למרות שהייתי בן.
סיימתי לצחצח שיניים וחזרתי לחדרי. לחדר בו ערב קודם סיפרה לי אמא מונה על אימה נוספת שנמצאת עכשיו בארץ רחוקה. האם היא גם יודעת שהיום אני הולך בפעם הראשונה לבית הספר?, הייתי בטוח שכן ושהיא כמו אמא מונה מתרגשת בשבילי.
על הכיסא היו מונחים בגדים חדשים. מכנסיים כחולים 3/4, וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים. התלבשתי ואמא מונה בדיוק נכנסה בכדי לעזור לי עם הכפתורים. אמא מונה תמיד נכנסה לחדר בשעה שהסתבכתי עם הכפתורים. היא תמיד נחלצה לעזרי, פרמה את הכפתורים שלא נסגרו למקום הנכון והתחילה את התהליך מהתחלה. עד היום בשעה שאני רוכס כפתורים אני מתחיל מהכפתור עליון וממשיך בסדר יורד עד לכפתור התחתון, בדיוק כמו שאמא מונה לימדה אותי. אני נזכר במגע ידיה שנגעו בי לאורך כל הבטן בשעה שרכסה וסגרה את כל הכפתורים בתנועות נמרצות והוסיפה משיכה בקצות החולצה בכדי לישר אותה. אחר כך התעסקה בצווארון ולבסוף זיכתה אותי בנשיקה. באותו הבוקר של היום הראשון בבית הספר היא מיהרה לעזור לי להתלבש ועדיין לא צחצחה שיניים, היה לה ריח של אמהות של בוקר.
בחדר שלי ממול למיטה היה ארון הבגדים של אבא יוסי. באחת מדלתות הארון הייתה מראה גדולה שבה יכולתי לראות את עצמי מכף רגל ועד ראש. שם גם הנחתי את המסרק שלי שהיה לבן ובעל שיניים בגדלים ורווחים שונים דבר שגרם לי לפליאה רבה. הסתרקתי פעמיים. בפעם הראשונה לכבוד הבוקר ובפעם השנייה לכבוד 'יונה גונן' שהייתה חברה של אמא מונה ומהיום גם המחנכת שלי.
בדיוק לפני שנפרדתי מעצמי מול המראה צלצל הטלפון השחור. טלפון גדול וכבד שחיכינו לו שנה שלמה. הטלפון היה מונח על שולחן העבודה של אמא מונה בחדר המרכזי בבית שלנו שנקרא 'ה-הול'. ידעתי לפי 'הצלצול הידידותי' שזאת סבתה שלי, סבתה מרים כהן צדק מירושלים שכל כך אהבתי, שמאותו הבוקר ולמשך שנים רבות הקפידה בכל ראשון של ספטמבר להתקשר לנכדים ולנכדות ולאחר לנו שנת לימודים מוצלחת. עד היום בכל ראשון בספטמבר עת נפתחת לה שנת הלימודים, אני עונה מוקדם בבוקר לסבים וסבתות שמטלפנים לאחל לנכדים שנת לימודים פוריה.
באותו בוקר של שנת 1967 הייתה זאת שטילפנה סבתה מרים כהן צדק מירושלים. גם סבתה מרים ידעה שאני הוא זה שיענה ראשון לטלפון. 'סבתה בוקר טוב' ברכתי אותה מיד שהרמתי את האפרכסת הכבדה מבלי לחכות לקול שמנגד שיזהה אותה. היא תמיד עשתה את עצמה מופתעת ושאלה איך ידעתי שזאת היא. 'לפי הצלצול סבתה' יש צלצול רגיל ויש צלצול של סבתה. דרך אגב עד היום אני מאמין שזה כך ותמיד אני צועק בבית 'זה סבא או זאת סבתה' שיש צלצול בעל אופי 'ידידותי', צלצול שבא מאהבה.
סבתה מרים כהן צדק ואחריה סבא יוסף צדק ברכו אותי לרגל היום החגיגי ואחר כך דברו עם אמא. 'ספרתי לו' שמעתי את אמא מונה מתוודה בטלפון וניסיתי לנחש מי שמע את הוידוי מעברו השני של הקו.
בעיני רוחי ראיתי את קו הטלפון מתחיל בדיוק בקצה היד של אמא מונה וממשיך בדרך מפותלת וארוכה לירושלים, דרך אותה הכרתי בעיניים עצומות. מהמדבר הצהוב שם גרנו עד לבית הקטן והמוריק של סבא וסבתה כהן צדק ברחוב קרן קיימת 41 בירושלים (ליד הגמנסיה העברית). השיחה שלי עם סבתה מרים היתה כרגיל קצרה ותמציתית כי שיחות הטלפון אז 'עלו הון' כמו שההורים תמיד אמרו והדגישו.
באותם השנים שיחקנו פעמים רבות ב'טלפון חוטים'. המשחק והעיסוק בו הצטיינתי, היה תחליף ראוי לחסך הגדול שלנו מהטלפון האמיתי. 'טלפון חוטים' היה מתקן פשוט ויעיל שהיה מורכב מקופסאות שימורים משומשות של שעועית או של לוף שנזרקו על ידי חיילים שהתאמנו בשדות ובמרחבים שגבלו בשכונה שלנו.
איור של דני קרמן מתוך 'אמת או חובה' / דויד סלע
את קופסאות השימורים המשומשות ניקינו בחול ובמים וחיררנו חור בתחתית כל קופסא בעזרת מסמר חלוד ואבן. בעזרת 'חוט שמשון' (שפאגט) ארוך שנפרס ונקשר לשתי קופסאות השימורים הנקיות יצרנו 'טלפון חוטים' משוכלל ואפקטיבי. כך היינו מדברים שעות אחד עם השני כאילו היינו משוחחים בטלפון אמיתי. יום אחר הגדלתי לעשות והשתמשתי בחבילת 'חוט השמשון' מלאה. אורך 'חוט השמשון' היה אין סופי ואפשר לי ו-למלי קצינאל, חברתי, להתרחק זה מזאת עד שנעלמנו מטווח העין והשמיעה. למרות המרחק 'הטלפון הנייד הראשון בעולם' פעל ללא דופי ושמענו אחד את השני בזכות הצעקות הרמות שצעקנו לתוך קופסאות הפח אשר נשמעו בכל רחבי השכונה.
בעודה משוחחת בטלפון, דרבנה אותי אמא מונה להזדרז ולהשלים את ההכנות לקראת היציאה מהבית. נעלתי את נעלי הגבוהות והמוזרות לא לפני שגרבתי גרביים 'לבנות וחגיגיות' שגם היו חדשות והוספתי 'אבקת טלק' לתוכם בכדי לשמור על הנעלים ועל אצבעות הרגליים.
אבא יוסי חיכה לי ולגילי הקטנה ב-'פטיו'. מה שכונה ה-'פטיו', היה חלל מקורה בכניסה לביתנו ששימש בעיקר לאיחסון אופניים ושאר חפצים 'זמניים'. אבא יוסי היה שקוע בניסיון עקר לפתוח את החלון הקטן של 'אשנב החלב' שמוקדם בבוקר הניח בו עבורנו 'החלבן שמשון מתנובה', שני בקבוקי חלב וארבע צנצנות של לבן.
המצלמה הישנה (Zorki) לה היה כיסוי מעור בצבע חום (וריח מוזר), נשלפה מאי שם ואבא יוסי צילם אותי ואת גילי הקטנה שגם היא הייתה מוכנה לצאת ליום הגדול שלה, ליום הראשון בפעוטון 'לנה ותלמה'.
רוני וגילי ביום הראשון ללימודים ולגן, באר שבע 1967
גילי ואני השתעשעו תוך די צילומים ואמא מונה הביטה בנו מהצד, קורנת ומאושרת ולוגמת את שארית הקפה הראשון של הבוקר.
בשעה שאבא יוסי התניע את הפולקסווגן חיפושית שנת 62' שלנו, אמא מונה נתנה לי את תיק האוכל שהיה כבד ובלטו ממנו התפוז והתפוח שהתווספו לסנוויץ' העטוף בנייר עטיפה חצי שקוף. כך שבידי האחת הילקוט החדש ובידי השנייה תיק האוכל מיהרתי לחיפושית והתיישבתי בגאווה לצידו של אבא שהיה שקוע בכיוון תדר הרדיו לרשת א' ולקונצרט הבוקר שליווה אותו בכל בוקר בנסיעה לעבודה.
היום הייתה לאבא יוסי משימה כפולה! לקחת אותי לבית הספר ואת גילי הקטנה לגנון. למרות שלא הראה זאת הרגשתי שהוא מתרגש ומתאמץ להחדיר בנו חגיגיות. בכל רחבי השכונה שלנו הייתה תכונה רבה והורים וילדים חגיגיים רבים מיהרו כמונו להתחיל את היום הראשון של הלימודים של שנת 1967.
מספר שעות אחר כך התעוררה Alma משנתה במנהטן. היא הציתה סיגריה והתיישבה על אדן החלון בקומת הקרקע של בנין הדירות בו התגוררה בשנה האחרונה בכרך הסואן של ניו-יורק. היא הביטה בחתולים שהתגודדו סביב שאריות ארוחת ערב שמישהו זרק לרחוב... גם עבורה, כמוני, הבוקר המתקרב גרם להתרגשות גדולה.
פרק תשיעי / תגיד למה? ככה!
בית הספר היסודי `מצדה` שכן ברובו במבנים ישנים מימי הטורקים. שטח בית הספר וחלקים גדולים מבסיס פיקוד הדרום ששכן בסמוך, היו מובלעת היסטורית בליבה של באר שבע המתחדשת.
הכיתות הגדולות להם היו תקרות גבוהות וביניהם מסדרונות פתלתלים – ומשכו וריתקו אותי. שאר בית הספר התאפיין במבנים סטנדרטיים של אותה תקופה פרט לאולם הספורט שהיה מתקן חדש ונחשב למתקדם ומודרני מסוגו (באותה התקופה).
למרות ההתרגשות, ההכנות הקדחתניות והנסיעה הארוכה עם אבא יוסי, הגעתי לבית הספר ביומי הראשון בו, מאוד מוקדם. בהתחלה חשבתי שהקדמנו ביום ואבא יוסי היה צריך להוכיח לי שלא כך הוא. הוא השתמש בטריק ישן שתמיד עבד עלי. איזה יום היה אתמול? הוא שאל, ואיזה יום יהיה מחר? הוא הוסיף ומייד ידעתי שהוא צודק ושהיום הוא אכן היום הראשון ללימודים. אבא החנה את החיפושית מודל 62' ליד הבית של 'אהובה ב"ץ', פתח לי את הדלת כמו שפותחים את הדלת לנסיך בלימוזינה. צעדנו ביחד, יד ביד, לכיוון שער הכניסה האפור של בית הספר.
יצחק, שרת בית הספר הוותיק, שבנו משה יהיה השוער האגדי של הפועל באר שבע, עמד ליד השער ופתח אותו לכבודנו. " שלום מר אפשטין" הוא בירך את אבי ואני חשתי גאווה גדולה על כך שלאבא שלי נותנים כזה כבוד 'על הבוקר' כמו שאומרים בבאר שבע). אבא יוסי הנהן בראשו, החזיק את ידי והוביל אותי בבטחה לכיוון הכיתה. החצר הייתה ריקה ורק מספר בולבולים קיפצו סביב שוקת המים שניצבה ליד מבנה השירותים שגם הוא היה מזכרת מימי הטורקים. עדיין חשתי מוזר מאחר ולא היו ילדים ואנשים סביבנו ולא ראיתי את ההמולה שדמיינתי שתהיה ביום הראשון ללימודים. חיש קל הגענו לכיתה וריח ליזול אותו הכרתי 'מהמעבדה' של אבא קידם את פנינו. הכיתה הייתה פתוחה ועם כניסתי אליה חשתי אושר גדול. השולחות והכיסאות עמדו מסודרים בשורות וטורים, לח גדול ושחור ניצב ממול ולידו כסא ושולחן המורה עליו ישבה יונה גונן וחייכה. כל הקירות כוסו בפלקטים ובריסטולים ובהם אותיות, תמונות ושאר מיני סימנים. 'ביי אבא' אמרתי וזירזתי את אבא יוסי להיפרד ממני. הוא לא מחה על כך מפני שידע שאם יספיק ויזדרז, הוא יגיע בזמן לחלוקת הלחמנייה והתה במשרדו במפעלי ים המלח. הוא הרגיש את בביטחון וההתלהבות שאחזו בי, קרב אותי ליונה גונן ונפרד משנינו בנשיקה. הייתי קצת מופתע מהמחווה של אבא יוסי כלפי יונה גונן אולם מאחר שהיא הייתה חברה קרובה של אמא מונה ראיתי בכך מעשה ג'נטלמני כלפי מי שתהיה המחנכת הראשונה שלי.
"תבחר מקום" הציעה יונה גונן ואני מייד בחרתי את הכסא הצדדי בשורה הראשונה מצד ימין. הבחירה הייתה גורלית, מאותו הבוקר ואילך אותו הכסא באותו המיקום יהיה הבחירה שלי לעד. אפילו בשנה שעברה שניגשתי לקורס נהיגה מונעת שהתקיים באחד מבתי הספר בתל אביב מצאתי אותי מתיישב באותו המקום ממש.
אני והשמוליקים כמה שנים לפני כיתה א' (שמוליק אריאלי ושמוליק הס)
התארגנתי סביב המקום שבחרתי, הנחתי את התיק החדש לצידי ואת תיק האוכל תליתי על המתלה שמעליו הייתה פתקית עם השם שלי 'רון-דוד אפשטין'.
עד אתמול חשבתי שהשם השני שלי, דויד, הוא תוספת שאבא יוסי בחר עבורי בגלל הזיקה שלו למסורת והעניין שגילה בדת. אהבתי את השם דויד ודימיתי את עצמי לאותו נער אמיץ שהכניע את גלית. אתמול בערב הבנתי שהשם השני שלי הוא למעשה מחווה אצילית כלפי אותה אישה צעירה, שאתמול בערב בסיפורה של אמא מונה הופיע פתאום לחיי והיא זאת שעניקה לי את השם דויד מיד לאחר שילדה אותי. בעודי ממשיך להחזיק בתיק האוכל ועדיין לא תולה אותו על המתלה הרהרתי בעובדה ובמשמעות החדשה שהתווספה לשם דויד.
'רוני' שמעתי קול קורא לעברי וזיהיתי שזה חברי ושכני שמוליק הס. גם הוא הקדים לבוא ומיהר לתפוס את המקום הריק לידי. הא ניגש לראות למה אני עומד קפוא כך ליד המתלה ולא מגיב אליו ומצא אותי בוהה בפתקית ובשם שלי. מה קרה הוא שאל ואני הצבעתי על המילה דויד ואמרתי לו לא בקול חלש ונחנק... תגיד למה?...והוא ענה 'ככה!'.
פרק עשירי / המכוניות שמגיחות מהאדמה
ילדים משחקים. ההורים מתקבצים ומתאספים לאיטם. הניגוד בין הרצינות התהומית של המבוגרים אל מול השובבות והתמימות של הילדים בולטת לעין ויוצרת מועקה .
הילדים לובשים כולם ללא יוצא מן הכלל את חולצת הגן החדשה שתמונתם הקבוצתית מעטרת את קדמת החולצה. הם מצביעים בגאוה על דמותם מתוך התמונה ומשוויצים בתוצר הסופי. ההורים לבושים באופן המעיד על מצב הרוח בו התעוררו הבוקר שעה קלה לפני מסיבת סוף השנה בגן מיכל.
הבנות העליזות התכנסו כולן בפינה ומקיימות חזרות אחרונות לטקס. הם שרות את שירה של נעמי שמר 'אותיות עשרים ושתיים אלף בית'.
יואב, הבן שלי בגן מיכל - קיץ 2006
יואב שלי ושאר הבנים משחקים ב-'גה-גה', משחק שאפילו אנחנו שחקנו בילדותנו. עד כדי כך המשחק ותיק ומוכר שאפילו Almaזכרה משחק דומה שאותו שיחקו הילדים הקטנים בקיבוץ.
בארה"ב לא משחקים 'גה-גה', סביר להניח שיש עוד הרבה משחקים ארץ-ישראליים ש-Alma לא הכירה ונחשפה אליהם בפעם הראשונה בעת שהותה בקיבוץ אי אז או בהתבונות בנכדיה המשתוללים בגן פוליטי הסמוך לביתנו בתל אביב.
יואב, הדומה לי כשתי טיפות מים כשהייתי בגילו, מנהיג את החבורת הבנים ועסוק בהטחת כדור הפלסטיק הכחול בכדי לפסול את אחד המשתתפים. איזה להיטות ואיזה נחישות. כמה טוב שנשארתי לצפות בו, רגעים ספורים לפני שמיכל תכריז על פתיחת הטקס.
לנו, ילדי 'גן חובה העירוניי' בשיכון ארבעים בבאר שבע לא היתה מסיבת סוף שנה. מלחמת ששת הימים והאירועים שבאו שבעקבותיה גנזו את טקס סיום תקופת הגן שלי. רוב האבות שלנו היו מגויסים באותה העת והגדוד של אבא יוסי הוצב בעזה.
אני וגילי משקים את עץ הפילפון שמעולם לא צמח
ימי המלחמה עברו במתח רב ובהאזנה מתמדת למכשיר הרדיו הגדול והישן ששידר קולות מהחזית. אמא מונה העבירה מדי בפעם תחנות ושמעה באופן קבוע את חדשות ה-BBC. קולו של הקריין הבריטי בעל המבטא הכבד הדהד ונשמע בכל רחבי הבית. האמנתי שהוא גר בתוך הרדיו הגדול שלנו וכשאמא מונה השמיעה הערות אגב, בקול רם בתגובה לידיעה זו או אחרת הייתי משוכנע שהיא מדברת אליו. אני זוכר את שירי המלחמה ששודרו ברדיו ברצף ובין לבין השמיעו לנשארים בעורף קולות של חיילים מהחזית. קיוותי שאשמע את קולו הנעים של אבא יוסי מאי שם והתגעגעתי אליו מאוד. בלילה חלמתי שהוא מוסר לנו ד"ש מהרדיו הגדול ומייד מגיח משם ביחד עם הקריין הבריטי מה-BBC כמו שאפרוח המגיח מתוך הביצה ישר לסלון.
מדי פעם נשמע אזעקה מחרישה שבקעה מהצופר המפחיד שהוצב 'בבית יציב' הסמוך למפקדת פיקוד דרום – כולם כל כך קרובים לביתנו. לימים התברר לי שהאזעקות היו תוצאה ישירה לפעילות חיל האויר שלנו מתוך בסיס חצרים שגם הוא היה במרחק יריקה מביתנו. הרטואל היה קבוע, יללת הסירנה קטע באחת את דממה וגרמה לי, לאמא מונה ואפילו לגילי הקטנה לצמרמורת בכל הגוף. ואז בצורה אוטומטית כל אחד מאיתנו אץ ורץ למלא את חובתו לקראת עזיבת הבית וריצה מטורפת לשוחה העמוקה והקרה שבחצר. תפקידי היה לסגור את תריסי העץ בכל הבית, לקחת מהמקרר את קופסת הנעלים שבה היו 'התרופות לשוחה', ולרוץ כל עוד נפשי בי בכדי להיות האחרון שיצא מהבית ויסגור את דלת המרפסת שתפריד מעתה ועד צפירת ההרגעה, ביננו, הבודדים בתוך השוחה לבין הבית החם והמפנק. קרו לנו דברים מצחיקים ומפחידים כאחד. פעם אחת אפילו ננעלנו מחוץ לבית ונאלצתי לטפס על הגג ולחדור פנימה מבעד לפתח האיוורור שבתקרת 'ההול'. פעם אחרת קרס הגג של השוחה שהיה עשוי מדלת ישנה וכל העפר שנערם על הדלת בתוספת העציצים שאני וגילי הנחנו עליו בכדי שהמצרים לא יגלו אותנו, נשפכו לתוך השוחה ושלושתינו כוסנו בעפר ובשרידי צמחיית העציצים. אני זוכר שאמרתי לאמא מונה שעכשיו אנחנו בלתי נראים והחיילים המצרים האכזרים לא יתפסו אותנו. לאמא מונה היתה 'בטן עם גבעה' ובתוכה נחה בשקט, רחוקה מההמולה המתרחשת מסביבה אחותי החדשה שתוולד בקרוב אם המצרים לא יתפסו אותנו. מדי פעם בעודנו יושבים/שכובים בשוחה ומנסים לשמוע את קולות האוייב, הנחתי את ראשי על בטנה החשופה של אמא מונה ומאזין לאחותי הקטנה או משמיעה לה את השיר שלמדתי בעל פה, 'נצר מחכה לרבין אייי...'. העוברה ודאי התרשמה מהנחישות ומהדרך בה שרתי לה את השיר שהפך מאז להימנון והיא זזה בבטן מהתרגשות ובהתאם לעוצמת השיר.
סבא, אמא מונה, אני וגילי צופים על הירושלים העתיקה מיד בתום המלחמה (תראו כמה אמא מונה היתה תמיד אלגנטית)
שמטוס קרב חלף מעלינו הייתי שר בשקט ומגן על הבטן של אמא מונה ועל גילי הקטנה בעזרת שמיכת פוך ישנה שלקחנו איתנו לשוחה וגוננה עלינו מצינת הקיץ. גם את כל אוסף מכוניות ה'מץ'-בוקס' שלי שמנה עשרות דגמי מכוניות קטנים לקחתי איתי לשוחה והייתי מתבונן בהם, אחת אחת, כנגד אור הירח שחדר מבעד לפתח הצר של השוחה. את כל האוסף הנהדר הזה, שאת חלקו קנה לי אבא בנסיעותיו לחו"ל, שכחתי בשוחה, וכאשר כוסתה השוחה ומולאה בעפר על ידי נערי בית ספר התיכון, כוסה איתה גם אוסף המכוניות שלי ונעלם לנצח. אולם, שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים הופיעו פתאום והגיחו מתוך האדמה, בזו אחר זו מספר מכוניות 'המץ' בוקס' מהאוסף שלי. האדמה פלטה אותם כאילו הרגישה חייבת משהו מסוים לילד הקטן ששהה בתוכה מספר ימים בקיץ של שנת 1967. הופעת המכוניות עוררה באבא יוסי השתהות והתפעלות עצומה ובמשך שנים רבות בעת שכיסח את הדשא הקפיד לעשות זאת בזהירות ולהתרגש מאוד בכל פעם שגילה מכונית חלודה וישנה מימי המלחמה.
החדשות מארץ ישראל גרמו ל-Alma דאגה רבה. בהכירה את הסמיכות שבין חדר התינוקות 'בברזילאי' שם ראתה בפעם האחרונה את פרי ביטנה, לבין הגבול והחזית עם המצרים, החישו את הצורך שלה לדעת יותר ואת הרצון שלה לשמוע בשורות טובות. Alma חיפשה טלפון והתכוונה לטלפן לחברתה הטובה יונה מקיבוץ זיקים שגם הוא הפך ליישוב ספר בימי המלחמה. עד אותה העת הקפידה Alma והתעקשה שלא ליצור קשר עם עברה הקצר בקיבוץ זיקים למרות שהשתוקקה לעשות זאת. אולם כעת האינסטינקט האימהי הוביל אותה למסעדה השכונתית food for all ומשם לטלפן לקיבוץ. בעל המסעדה שהיה גם הטבח, המלצר ושומר הסף, הכיר את Alma שנהגה לפנק את עצמה אצלו במסעדה בצלחת צ'יליי חריפה. Alma נכנסה בסערה למסעדה ורצה כל עוד נפשה בה לטלפון שהיה תלוי על קיר הלבנים בכניסה לשירותים. הריח הלא נעים והחשיכה לא הפריעו לה והיא שילשלה את כמות המטבעות הנכונה לתוך החריץ והתפללה שהמטבעות ירדו לתוך הקופה ולא יתגלגלו החוצה ויעלמו מתחת לדלפק הבר שהגיע עד לקיר הלבנים (שליד השירותים). המטבעות לא איכזבו וצליל חיוג נשמע בשעה ש-Alma הצמידה את האפרכסת הכבדה לאוזנה. Alma שלפה פתק קטן שקופל פעמים רבות עד לגודל ננסי. הפתק החשוב והננסי היה טמון שש וחצי שנים בתוך הכיס הפנימי של טליון הבד שאותו ענדה Alma על צווארה מאז עזבה את הקיבוץ בשנת 1962. הוא היה השריד היחידי והאחרון של Alma מהתקופה הדרמטית ביותר של חייה.
המסיבה בגן עומדת להתחיל בדיוק בשעה ש-Alma משוחחת עם המרכזנית של רובע ברונקס בעודה פותחת את הפתק הקטן שיחשוף את מספר הטלפון הנשכח. טלי מתחילה לנגן באורגן ו-Alma ממלמלת את הספרות הרבות באוזניה של המרכזנית האמפטית. "את בטוחה שזה המספר לישראל?" שואלת המרכזנית בעודה מנסה לחייג שוב את המספר המורכב מ-12 ספרות. "אני מקווה שזה המספר" עונה Alma ומדקלמת סיפרה אחר סיפרה את רצף הספרות לתוך הפומית המדיפה ריח סיגריות. 'אלוהים תעשה שיענו לי' מעודד Alma את אלוהים לעשות נס לחבר את האישה המודאגת לקיבוץ שנמצא עכשיו כל כך קרוב לאזור הקרבות. הילדים בגן מיכל מתחילים לשיר וההורים עוסקים בצילום מנותקים מהסביבה ומרוכזים במסך הקטן שבו דמויות קטנות מקפצות. מיכל נואמת ו-Alma מקשיבה בקשב רב לצליל החיוג הפועם שוב ושוב ומהדהד בכל גופה. ""Sorry אומרת המרכזית לאחר שדקות ארוכות עוברות ואין מענה, "תנסי יותר מאוחר עכשיו לילה בישראל"...Alma ניזכרת ששכחה על הפרשי השעות. היא תמיד שכחה את הפרט הקטן הזה, במיוחד כששוחחה עם אביה בתקופה שהתגוררה בקיבוץ לאחר הלידה. תמיד היא היתה מעירה אותו משנתו העמוקה והוא הלום שינה לא היה מסוגל לשוחח איתה באופן שציפתה. באותה השעה ממש יונה חברתה הטובה של Alma ורבים מתושבי הקיבוץ הצטופפו בשני המקלטים היחידים והמתינו בקוצר רוח לאות שתאפשר להם לצאת ולנשום אויר צח אחרי שעות של המתנה דרוכה במקלטים הישנים והטחובים. גם הפרות ברפת חיכו להרגעה ועמדו בשורה ישרה וצפופה בשביל המוביל למרכז החליבה, ממתינות לעמוס ושוקה אנשי הרפת הותיקים שמצאו נחמה בכך שהם לא מגוייסים בעבודה סביב השעון ברפת של קיבוץ זיקים. המסיבה הסתיימה וההורים והילדים מתפזרים, המלחמה נגמרה והאבות והחיילים חזרו הביתה והחופש הגדול נפתח.