עסקתי בכתיבה כאשר הטלפון צלצל. על הצג הופיעה שמה של 'גילה שלוקר' ומייד הבנתי שמשהו קרה למשה. "אבא מאושפז בבית החולים" בישרה לי גילה ולמחר הודיע לי שהוא נפטר. רצה הגורל ואת ההודעה על פטירתו קיבלתי בעת שהיה שלנו בפולין ארץ הולדתו. ביום ההלוויה עטפתי את עצמי בטלית ואמרתי לזכרו קדיש והדלקתי נר זיכרון.
הספד קצר על משה שלוקר
ששואלים אותי 'רוני, מאיפה אתה' – אני עונה מגן שמואל.
וששואלים אותי אנשים שמכירים את הקיבוץ 'מי ההורים שלך?' אני עונה בטבעיות משה ואילנה שלוקר.
את משה הכרתי לראשונה אי שם בשנות השבעים במסגרת השיבוצים שעשיתי בדוכן הישן בכניסה לקיבוץ. עמדתי שעות מאחורי דלפק הדגים ומשה היה היחידי ששאל לשלומי והביא לי מדי פעם פירות, פרוסות של לחם ושתייה מהמחסן מבפנים.
זה היה אך טבעי שהודות למחוות הללו ביקשתי מהצוות החינוכי של המוסד להיות מאומץ אצל משפחת שלוקר – אחת המשפחות היותר סולידיות בקיבוץ שעטפו אותי בחום ואהבה מעבר למקובל.
משה היה שותף לכל החוויות בחיי אך מעולם לא התערב ותמיד עמד לצידי גם שמרחק גיאוגרפי ניכר הפריד בייננו.
אהבנו מאוד לבוא לקיבוץ בשבתות וחגים, להאזין לדיווחים ולעדכונים ותמיד להתכבד במוצרים מהדוכן שנערמו על שולחן האוכל בשפע ובנדיבות. בדרך חזרה הביתה הריח של האגוזים והגבינות בשקית הגדולה שמשה נתן לנו, גרמו לזיכרונות הנעימים מהקיבוץ ומהחדר לעלות שוב ושוב.
ממשה למדתי ששתיקה שווה זהב ובכדי להיות דומיננטי לא צריך להתבלט. יותר מכל אזכור את החיוך הנצחי שלו ואת הניצוץ בעיניים כשפותחים את הדלת ונכנסים לביתו.
יהיה זכרו ברוך...
***
משה שלוקר – תולדות חייו (מתוך עבודת השורשים של נכדיו)
משה נולד בכ"א סיון תרצ"ג – 15.6.1933, בכפר קטן - ליד העיירה לובומל, על גבול פולין-אוקראינה. המשפחה כללה את אביו - יעקב, אמו – פרידה, וילדיהם: אסתר - האחות הבכורה, משה, האח אהרון והאח התינוק אברהם. משפחתו של משה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. משה לא זכר שבתות וחגים יהודיים. בבית ספר הספיק ללמוד רק שנה אחת.
בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לאזור לובומל, אספו את כל היהודים מהכפרים שבסביבת העיר וריכזו אותם במעין גטו מאולתר. כשראו הוריו כי המצב בגטו מחמיר, החליטו להעביר את משה בחזרה לכפר ולהשאיר את אחותו הגדולה אסתר לשמור על האחים הקטנים.
משה היה אז בן 8. הוא עזב את העיר וחזר לגור בכפר אצל חברי משפחה גויים. בלילה ישן אצלם, ובבוקר היה יוצא למרעה עם הפרות ועוזר למשפחה בגידול חיטה ותפוחי האדמה. הוריו היו באים לבקר אותו בכפר פעם ביומיים והיו לוקחים אוכל למשפחה שנשארה בגטו. יום אחד, כשהיו ההורים בדרכם מהכפר חזרה העירה, שמעו יריות. נודע להם שהגרמנים אספו את כל היהודים מהגטו וירו בהם. הגויים שהכירו אותם הזהירו את ההורים שלא לחזור לעיר, כי גם ילדיהם כבר לא היו בין החיים.
הוריו חזרו לכפר, ונשארו עם משה במשך כשנתיים, עד 1943, בזמן זה הם הסתובבו באסמים וביערות. בבקרים היו מתחבאים ובלילות היו חוזרים לאנשים שהכירו בכפר ומבקשים אוכל, והגויים היו עוזרים להם ומדווחים להם על פעולות הגרמנים.
יום אחד, היה משה במרעה עם חבריו – ילדים גויים. אביו היה אז עם קבוצה של כ-20 יהודים ביער ואמו בצד אחר של היער- עוזרת בעבודת הקציר. לפתע הגיעו האוקראינים והתנפלו על קבוצת היהודים. האם שמעה יריות ורצה מהר אל משה, וכך נתפסה בידי האוקראינים. האב נפצע מכדור בכף רגלו וברח. בלילה הוא מצא את משה, וביחד הם חיפשו את האם על פי מידע שקבלו מהגויים, וזאת במטרה לנסות להציל אותה, הם לא הצליחו והיא נרצחה ע"י האוקראינים. הם עזבו את האזור וברחו ליער הגדול, כי ידעו שיוכלו להצטרף שם לפרטיזנים.
ב- 1945, כשהרוסים כבשו את האזור נאלץ האב להתגייס לצבא האדום והעביר את משה לטיפול בידי אישה יהודייה בלובומל, שהייתה מוכנה לשמור עליו. משה עוד קיבל מכתב אחד מאביו, שבו הודיע האב שהוא נפצע 80 ק"מ מברלין, ומאז נותק הקשר עימו.
לאחר זמן קצר המצב החמיר ומשה הועבר לבית-ילדים פולני בלובלין. כשנודע לשליחים שהגיעו מהארץ על ילד יהודי בבית הילדים הפולני, הבריחו אותו לבית-יתומים יהודי, בעיר לודביקובו. מלודביקובו הוברחו ילדים לגרמניה, שם למדו, טופלו ולא ידעו מחסור.
בשנת 1948, לאחר כשנתיים בגרמניה ולאחר הכרזת מדינת ישראל, הועברו הילדים במשאיות וברכבת לצרפת, ובהמשך עלו על אוניית משא שהפליגה לישראל, המסע ארך שמונה ימים. ב- 6.10.1948, הם הגיעו לנמל חיפה ומשם לבית-עולים בפרדס חנה. לאחר כשבועיים חולקו הילדים למספר קיבוצים. משה היה אז בן 15 והגיע לקיבוץ גן-שמואל, יחד עם עוד כ-40 ילדים, לחברת הנוער "ניצנים". במשך חצי יום הם למדו וחצי יום עבדו בחקלאות בקיבוץ. משה עבד בפרדס ובגן הירק. בגן שמואל אומץ משה בידי רודי, שהיה לו כאב.
בשנת 1951 התגייס לנח"ל, עם כל בני קבוצתו. אחרי שלושה חודשים יצאו לשנה וחצי לקיבוץ עברון, ומשם עברו לקיבוץ מגן לחצי שנה. אחרי הצבא חזר משה לקיבוץ גן-שמואל ועבד בפרדס כ-20 שנה. בהמשך שימש כאקונום במטבח ועבד במפעל הקיבוץ.
באוגוסט 1961, התחתן משה עם אילנה, בחתונה משותפת יחד עם עוד שני זוגות. ובמרץ 1964 נולדה בתם גילה. בשנת 1970 עבר משה לעבוד ב"דוכן". שם עבד עד סוף ימיו.
במשך השנים מאז שהגיע לישראל ניסה משה לחפש את אביו דרך הסוכנות היהודית והמדור לחיפוש קרובים, אך ללא הצלחה. כך עשה גם אביו, שנשאר בחיים והגיע לקווקז לאחר המלחמה. בשנת 1973 נוצר קשר ביניהם, הגיעו שני מכתבים מהאב לקיבוץ, ואז, במפתיע, במהלך מלחמת יום כיפור, אביו נחת בישראל והגיע לקיבוץ. משה, שהיה באותו זמן במלחמה, במחנה "מחניים", קיבל את הבשורה על הגעת אביו לקיבוץ ושוחרר מהצבא כדי להיות עם האב, אותו לא ראה 30 שנה.
אביו, שנפצע במלחמה ואיבד עין, הגיע לקווקז והיה שם לנגר. במשך כל השנים הללו הוא חיפש את בנו. הוא לא הקים משפחה חדשה וחי לבדו, עד שהגיע לקיבוץ.
הסב נפטר היום לפני 31 שנה באוגוסט 1981 ונקבר בקיבוץ גן-שמואל.
***
כ"ח באב תשע"ב, 16.8.2012
סבא שלנו היקר והאהוב
מיום שנולדנו, כל אחד מאתנו, אמא ואבא סיפרו לנו שכשאתה היית מחזיק אותנו על הכתף שלך מיד היינו נרגעים ולכן הם כינו אותך "המרגיע הלאומי". כשקצת גדלנו, היית משחק איתנו בכל דבר שרק רצינו, במשך שעות בסבלנות אין קץ.
בביקורנו בקיבוץ או בביקורך אצלנו, תמיד קיבלנו כל מה שרק יכולנו לדמיין ותמיד ידעת מה אנו אוהבים.
לאימא תמיד אמרת "גילי, כל מה שתרצי, רק תבקשי".
לא ידעת לומר לא, זה לא היה בלקסיקון שלך לגבינו.
ואנו בטוחים שאם היית יכול, אפילו את הירח היית מוריד עבורנו.
למדנו ממך על הילדות הקשה שהייתה לך, על הפרידה מכל משפחתך, ואתה סה"כ ילד קטן. קשה בכלל לדמיין שזו הייתה אמת. אך כל מה שנחסך ממך בתור ילד, הענקת לנו באהבה גדולה.
סבא, תמיד היית איש חזק המסוגל לעשות הכל.
לא דיברת הרבה, פשוט פעלת.
זכור לנו היום בו אימא ואבא ניסו להוציא עץ בגינה ולא הצליחו, ואז אתה באת, שמת ידיים על העץ והוא נשלף בקלות רבה.
בשבת האחרונה, כשבאנו לבקר אותך בביה"ח, אימא אמרה לנו שאתה שוכב במיטה ואין לך כוח לקום, ואנו שאלנו אותה, האם היא בטוחה שהיא מדברת על סבא משה...
תמיד כשבאנו איתך לדוכן, היית מתגאה ואומר לכולם בגאווה שאנו הנכדים שלך וכולם היו משבחים אותך על מי שאתה. נראה שפשוט כולם אהבו אותך.
היית סבא מסור אלינו ואפילו לכלב שלנו. בכל פעם שטסנו היינו מביאים את הכלב לקיבוץ- ל "קייטנה" אצל סבא וסבתא. דאגת לו למנת עוף, יצאת איתו לטיולים, וכשהיה בורח ידעת שהוא יחזור.
אימא תמיד אמרה שהיא המאושרת בעולם שיש לה אבא כמוך- אבא שהוא רק שלה – אבא מושלם.
ואנו מוסיפים שזכינו שתהיה הסבא שלנו, שהוא סבא רק שלנו- סבא מושלם.
היום כ"ח באב, יום פטירתך, הוא גם היום בו אביך נפטר, בדיוק לפני 31 שנים.
נפרדתם בשואה ל-30 שנה והיום אתם מתאחדים שוב לאחר 30 שנה.
סבא, אנחנו בטוחים שכל דבר מהיום יהיה שונה בלעדייך.
אוהבים אותך מאוד, מאוד ותחסר לנו מאוד.
הנכדים שלך
רועי, עומר וענבר שכבר מתגעגעים אליך
***
הספד קצר על משה שלוקר
ששואלים אותי 'רוני, מאיפה אתה' – אני עונה מגן שמואל.
וששואלים אותי אנשים שמכירים את הקיבוץ 'מי ההורים שלך?' אני עונה בטבעיות משה ואילנה שלוקר.
את משה הכרתי לראשונה אי שם בשנות השבעים במסגרת השיבוצים שעשיתי בדוכן הישן בכניסה לקיבוץ. עמדתי שעות מאחורי דלפק הדגים ומשה היה היחידי ששאל לשלומי והביא לי מדי פעם פירות, פרוסות של לחם ושתייה מהמחסן מבפנים.
זה היה אך טבעי שהודות למחוות הללו ביקשתי מהצוות החינוכי של המוסד להיות מאומץ אצל משפחת שלוקר – אחת המשפחות היותר סולידיות בקיבוץ שעטפו אותי בחום ואהבה מעבר למקובל.
משה היה שותף לכל החוויות בחיי אך מעולם לא התערב ותמיד עמד לצידי גם שמרחק גיאוגרפי ניכר הפריד בייננו.
אהבנו מאוד לבוא לקיבוץ בשבתות וחגים, להאזין לדיווחים ולעדכונים ותמיד להתכבד במוצרים מהדוכן שנערמו על שולחן האוכל בשפע ובנדיבות. בדרך חזרה הביתה הריח של האגוזים והגבינות בשקית הגדולה שמשה נתן לנו, גרמו לזיכרונות הנעימים מהקיבוץ ומהחדר לעלות שוב ושוב.
ממשה למדתי ששתיקה שווה זהב ובכדי להיות דומיננטי לא צריך להתבלט. יותר מכל אזכור את החיוך הנצחי שלו ואת הניצוץ בעיניים כשפותחים את הדלת ונכנסים לביתו.
יהיה זכרו ברוך...
***
משה שלוקר – תולדות חייו (מתוך עבודת השורשים של נכדיו)
משה נולד בכ"א סיון תרצ"ג – 15.6.1933, בכפר קטן - ליד העיירה לובומל, על גבול פולין-אוקראינה. המשפחה כללה את אביו - יעקב, אמו – פרידה, וילדיהם: אסתר - האחות הבכורה, משה, האח אהרון והאח התינוק אברהם. משפחתו של משה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. משה לא זכר שבתות וחגים יהודיים. בבית ספר הספיק ללמוד רק שנה אחת.
בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לאזור לובומל, אספו את כל היהודים מהכפרים שבסביבת העיר וריכזו אותם במעין גטו מאולתר. כשראו הוריו כי המצב בגטו מחמיר, החליטו להעביר את משה בחזרה לכפר ולהשאיר את אחותו הגדולה אסתר לשמור על האחים הקטנים.
משה היה אז בן 8. הוא עזב את העיר וחזר לגור בכפר אצל חברי משפחה גויים. בלילה ישן אצלם, ובבוקר היה יוצא למרעה עם הפרות ועוזר למשפחה בגידול חיטה ותפוחי האדמה. הוריו היו באים לבקר אותו בכפר פעם ביומיים והיו לוקחים אוכל למשפחה שנשארה בגטו. יום אחד, כשהיו ההורים בדרכם מהכפר חזרה העירה, שמעו יריות. נודע להם שהגרמנים אספו את כל היהודים מהגטו וירו בהם. הגויים שהכירו אותם הזהירו את ההורים שלא לחזור לעיר, כי גם ילדיהם כבר לא היו בין החיים.
הוריו חזרו לכפר, ונשארו עם משה במשך כשנתיים, עד 1943, בזמן זה הם הסתובבו באסמים וביערות. בבקרים היו מתחבאים ובלילות היו חוזרים לאנשים שהכירו בכפר ומבקשים אוכל, והגויים היו עוזרים להם ומדווחים להם על פעולות הגרמנים.
יום אחד, היה משה במרעה עם חבריו – ילדים גויים. אביו היה אז עם קבוצה של כ-20 יהודים ביער ואמו בצד אחר של היער- עוזרת בעבודת הקציר. לפתע הגיעו האוקראינים והתנפלו על קבוצת היהודים. האם שמעה יריות ורצה מהר אל משה, וכך נתפסה בידי האוקראינים. האב נפצע מכדור בכף רגלו וברח. בלילה הוא מצא את משה, וביחד הם חיפשו את האם על פי מידע שקבלו מהגויים, וזאת במטרה לנסות להציל אותה, הם לא הצליחו והיא נרצחה ע"י האוקראינים. הם עזבו את האזור וברחו ליער הגדול, כי ידעו שיוכלו להצטרף שם לפרטיזנים.
ב- 1945, כשהרוסים כבשו את האזור נאלץ האב להתגייס לצבא האדום והעביר את משה לטיפול בידי אישה יהודייה בלובומל, שהייתה מוכנה לשמור עליו. משה עוד קיבל מכתב אחד מאביו, שבו הודיע האב שהוא נפצע 80 ק"מ מברלין, ומאז נותק הקשר עימו.
לאחר זמן קצר המצב החמיר ומשה הועבר לבית-ילדים פולני בלובלין. כשנודע לשליחים שהגיעו מהארץ על ילד יהודי בבית הילדים הפולני, הבריחו אותו לבית-יתומים יהודי, בעיר לודביקובו. מלודביקובו הוברחו ילדים לגרמניה, שם למדו, טופלו ולא ידעו מחסור.
בשנת 1948, לאחר כשנתיים בגרמניה ולאחר הכרזת מדינת ישראל, הועברו הילדים במשאיות וברכבת לצרפת, ובהמשך עלו על אוניית משא שהפליגה לישראל, המסע ארך שמונה ימים. ב- 6.10.1948, הם הגיעו לנמל חיפה ומשם לבית-עולים בפרדס חנה. לאחר כשבועיים חולקו הילדים למספר קיבוצים. משה היה אז בן 15 והגיע לקיבוץ גן-שמואל, יחד עם עוד כ-40 ילדים, לחברת הנוער "ניצנים". במשך חצי יום הם למדו וחצי יום עבדו בחקלאות בקיבוץ. משה עבד בפרדס ובגן הירק. בגן שמואל אומץ משה בידי רודי, שהיה לו כאב.
בשנת 1951 התגייס לנח"ל, עם כל בני קבוצתו. אחרי שלושה חודשים יצאו לשנה וחצי לקיבוץ עברון, ומשם עברו לקיבוץ מגן לחצי שנה. אחרי הצבא חזר משה לקיבוץ גן-שמואל ועבד בפרדס כ-20 שנה. בהמשך שימש כאקונום במטבח ועבד במפעל הקיבוץ.
באוגוסט 1961, התחתן משה עם אילנה, בחתונה משותפת יחד עם עוד שני זוגות. ובמרץ 1964 נולדה בתם גילה. בשנת 1970 עבר משה לעבוד ב"דוכן". שם עבד עד סוף ימיו.
במשך השנים מאז שהגיע לישראל ניסה משה לחפש את אביו דרך הסוכנות היהודית והמדור לחיפוש קרובים, אך ללא הצלחה. כך עשה גם אביו, שנשאר בחיים והגיע לקווקז לאחר המלחמה. בשנת 1973 נוצר קשר ביניהם, הגיעו שני מכתבים מהאב לקיבוץ, ואז, במפתיע, במהלך מלחמת יום כיפור, אביו נחת בישראל והגיע לקיבוץ. משה, שהיה באותו זמן במלחמה, במחנה "מחניים", קיבל את הבשורה על הגעת אביו לקיבוץ ושוחרר מהצבא כדי להיות עם האב, אותו לא ראה 30 שנה.
אביו, שנפצע במלחמה ואיבד עין, הגיע לקווקז והיה שם לנגר. במשך כל השנים הללו הוא חיפש את בנו. הוא לא הקים משפחה חדשה וחי לבדו, עד שהגיע לקיבוץ.
הסב נפטר היום לפני 31 שנה באוגוסט 1981 ונקבר בקיבוץ גן-שמואל.
***
כ"ח באב תשע"ב, 16.8.2012
סבא שלנו היקר והאהוב
מיום שנולדנו, כל אחד מאתנו, אמא ואבא סיפרו לנו שכשאתה היית מחזיק אותנו על הכתף שלך מיד היינו נרגעים ולכן הם כינו אותך "המרגיע הלאומי". כשקצת גדלנו, היית משחק איתנו בכל דבר שרק רצינו, במשך שעות בסבלנות אין קץ.
בביקורנו בקיבוץ או בביקורך אצלנו, תמיד קיבלנו כל מה שרק יכולנו לדמיין ותמיד ידעת מה אנו אוהבים.
לאימא תמיד אמרת "גילי, כל מה שתרצי, רק תבקשי".
לא ידעת לומר לא, זה לא היה בלקסיקון שלך לגבינו.
ואנו בטוחים שאם היית יכול, אפילו את הירח היית מוריד עבורנו.
למדנו ממך על הילדות הקשה שהייתה לך, על הפרידה מכל משפחתך, ואתה סה"כ ילד קטן. קשה בכלל לדמיין שזו הייתה אמת. אך כל מה שנחסך ממך בתור ילד, הענקת לנו באהבה גדולה.
סבא, תמיד היית איש חזק המסוגל לעשות הכל.
לא דיברת הרבה, פשוט פעלת.
זכור לנו היום בו אימא ואבא ניסו להוציא עץ בגינה ולא הצליחו, ואז אתה באת, שמת ידיים על העץ והוא נשלף בקלות רבה.
בשבת האחרונה, כשבאנו לבקר אותך בביה"ח, אימא אמרה לנו שאתה שוכב במיטה ואין לך כוח לקום, ואנו שאלנו אותה, האם היא בטוחה שהיא מדברת על סבא משה...
תמיד כשבאנו איתך לדוכן, היית מתגאה ואומר לכולם בגאווה שאנו הנכדים שלך וכולם היו משבחים אותך על מי שאתה. נראה שפשוט כולם אהבו אותך.
היית סבא מסור אלינו ואפילו לכלב שלנו. בכל פעם שטסנו היינו מביאים את הכלב לקיבוץ- ל "קייטנה" אצל סבא וסבתא. דאגת לו למנת עוף, יצאת איתו לטיולים, וכשהיה בורח ידעת שהוא יחזור.
אימא תמיד אמרה שהיא המאושרת בעולם שיש לה אבא כמוך- אבא שהוא רק שלה – אבא מושלם.
ואנו מוסיפים שזכינו שתהיה הסבא שלנו, שהוא סבא רק שלנו- סבא מושלם.
היום כ"ח באב, יום פטירתך, הוא גם היום בו אביך נפטר, בדיוק לפני 31 שנים.
נפרדתם בשואה ל-30 שנה והיום אתם מתאחדים שוב לאחר 30 שנה.
סבא, אנחנו בטוחים שכל דבר מהיום יהיה שונה בלעדייך.
אוהבים אותך מאוד, מאוד ותחסר לנו מאוד.
הנכדים שלך
רועי, עומר וענבר שכבר מתגעגעים אליך
***