יוסף כהן צדק / מכתבים שכתבתי לנכדי

פוסט זה מוקדש לסבא יוסף כהן צדק ולמכתבים הרבים שכתב ושלח לנכדיו רוני, גילי וזהר אפשטין בשנים 1961-1990 ותמיד הסתיימו במילים "באהבה רבה - הסב יוסף כהן צדק מירושלים הבנויה. סבי, יוסף כהן צדק המורה והמחנך הידוע של הגימנסיה העברית, הוא ללא ספק אחד האנשים המרשימים ביותר שניתן היה לפגוש. הקשר ביננו היה מיוחד ואמיץ. אהבנו אחד את השני  ובילינו זמן איכות משותף רב ביותר. מדירתו הצנועה ברחביה יצאנו למסעות ברחבי ירושלים של אז וחזרנו עם סיפורים נפלאים אותם סיפרנו במשותף לסבתה מרים.

לנכדי הטוב והאהוב, הלא הוא רוני, השלום והברכה! תודה לך, ילד טוב וחכם, בעד המכתב היפה אשר שלחת לי ...
הסב יוסף כהן צדק

סבי, יוסף כהן צדק נולד בשנת 1904 ונפטר בשנת 1991. הוא קיבל בשנת 1977 את תואר יקיר העיר ירושלים הודות למפעל חייו בעיקר בתחום החינוך , מחנך, מתמטיקאי ומוזיקאי. סבי נולד בוילנה, ליטא, בכ"ג בחשון תרס"ה לאביו שמעון (מנכבדי הסוחרים בעיר, מראשוני חובבי ציון, שביתו שימש בית ועד לעסקנות ציונית ועברית) ולאמו שושנה בת אליהו מינדס. עוד מידע על סבי יוף כהן צדק ניתן למצוא בערך 'יוסף כהן צדק' בויקיפדיה (לחץ כאן לעמוד 'יוסף כהן צדק בויקיפדיה ).

אודות סבי 'יוסף כהן צדק' בויקיפדיה

יוסף כהן צדק מקבל את עיטור יקיר ירושלים מידי נשיא המדינה אפרים קציר בבנייני האומה בירושלים שנת 1977.

יוסף כהן צדק בביקור בבית הנשיא יצחק בן צבי בשנת 1958.

סבא יוסף כהן צדק ואימא מונה בביקור משפחתי בעיר העתיקה לאחר שחרורה במלחמת ששת הימים.

סבא יוסף כהן צדק בטיול משפחתי במכתש הגדול 1964.

סבא יוסף כהן צדק ואבא יוסי אפשטין בביקור באוניברסיטה העברית, ירושלים.

סבא ויסף כהן צדק ואימא מונה עם רוני בצילום משנת 1962 בבאר שבע.

סבא יוסף כהן צדק בצילום היסטורי מראשית התיישבות מדעני הכור האטומי בוילות רסקו, רח' בר כוכבא בבאר שבע, 1962.

סבא יוסף כהן צדק מחזיק את רוני נכדו השלישי וברקע דני וגדי משחקים בחצר בבאר שבע, 1962.

סבא כהן צדק, אימא מונה, רוני וגילי צופים על העיר העתיקה, 1967.

סבא יוסף כהן צדק, אימא מונה, דודה ניקה, דוד מוטי, דני וגדי בטיול בנגב 1963.

לנכדי האהוב רוני,
השלום והברכה לחביב בילדים, / מכל הטובים והנחמדים, / ומכל הבנים והנכדים,/ הטוב בכולם לשוני / הרי הוא – רוני ! / תודה לך וברכה / בעד זה מכתבך / אשר בקשת דבר מתנה / והוא כבד נקנה / וגם נשלח לך בדואר / ובו גם דברים לגיל ולזוהר. / ובדוק : מה זאת ומה דא? / ותמצא עפרונות ושוקולדה. / פתח הקופסה וראה מה בה? / ותמצא שם חפץ של אבא. / בקשת ממני, כי אחוש / ואקנה לך מיני טוש. / ולא ידעתי מה אזמין, / מאיזה סוג ומאיזה מין? / האם טוש הנמכר בבקבוקים,/ בקטנים והדקים?/ או אם אלה הנקנים / בעפרונות צבעוניים? / ושאלתי מפי ילדים / הקטנים והגדולים / ובפרט את אלה העולים / כמוך, לכתה ב' : / ואמרתי " ראה והבט, / ואמור לי "מהדרוש / לך בכתה, איזה טוש?" / ואמרו כולם כאיש אחד, / גם דן וגם גד, / גם יעל וגם בת – שבע, / שאין טוב מעפרונות צבע. / שהבקבוק יש ונהפך / והטוש מיד נשפך /על הניר מנגד / על הידיים ועל הבגד. / וזה אשר בעפרון / הוא טוב לגיל וטוב לרון. / אך זה חסרונם / שרק ארבעה צבעים ישנם / במין הטוב / ואין צבע צהוב. / אך אין זו צרה ! / שמצאתי צבע חום במגרה. / כל אלה יחד לקחתי / ואליך בדואר שלחתי. / ואתה ציר תמונתך / רק אך תריב עם אחותך !/ ודרוש בשלום אמא ואבא.

מסבתא וממני – הסבא!
ירושלים עיר הקודש, 1968.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

אודות הסבא - יוסף כהן צדק:

יוסף כהן צדק נולד בשנת 1905 בעיר וילנה, שהייתה אז חלק ממדינת פולין. היה בן זקונים להוריו שושנה, לבית מנדס, ושמעון כ"ץ, ואח לאברהם ולברוריה. למד בגימנסיה העברית בוילנה, ולאחר מכן בגימנסיה הגרמנית שבעיר זאת. לאחר מכן למד בסמינר למורים העברי  של חברת "תרבות", וכן למד נגינה בקונסרבטוריון.

לאחר שסיים את הסמינר למורים נשלח למספר עיירות בליטא ללמד בבתי הספר העבריים של אותה חברה -  תרבות. באחת מהעיירות האלה – שצ'וצ'ין  - פגש את אשתו לעתיד, מרים לבית שניידר. בשנים אלה היה יוסף פעיל בתנועת "החלוץ" , ולכל מקום שהגיע הקים סניפים של תנועה חלוצית זאת.

בשנת 1925 עלה הזוג הצעיר לארץ ישראל, בתחילה למושבה "גבעת המורה" שבעמק יזרעאל, שם עבד יוסף כמורה בבית הספר המקומי. לאחר כמה שנים עברה המשפחה לירושלים, יוסף הקים בית ספר לכיתות היסוד, שהשתלב אחר כך בגימנסיה העברית בעיר זאת. לימד שנים רבות במוסד חשוב זה, והקים דורות של תלמידים.

בשנים שלפני קום המדינה היה חבר באצ"ל (ארגון צבאי לאומי), והיה אחראי לכתיבת הכרוזים המחתרתיים שלהם. לאחר שיצא לגימלאות נתפנה לעסוק בתחביביו הרבים:  מוסיקה, אספרנטו, איסוף בולים, ועוד.

היה יושב ראש של המועצה הארצית של תנועת שוחרי האספרנטו בישראל, תירגם שירים עבריים לשפה זאת עבור העיתונות האספרנטית, והשתתף בכינוסים בין לאומיים של התנועה. הלחין שירי ילדים, וערך לחנים חזניים ומסורתיים. על פועלו הרב הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".

בפוסט שערכתי מוצגים – סיפורים, שירים ומכתבים שכתב הסבא יוסף לנכדיו, ילדי בתו מונה זיכרונה לברכה, שגרו בבאר שבע. בסיפורים ומכתבים אלה בא לידי ביטוי סגנונו העשיר, המליצי והמיוחד של הסבא, שניכר גם בכתיבת מכתבים בנושאים יום יומיים.

כיצד הסב מצא את הסבה
לאחר גמר לימודי בסמינר עברי למורים, נתמניתי על ידי חברת "תרבות" למשרתי הראשונה, - הנהלת בית ספר עברי בעיירה מסוימת, במרחק שמונה שעות נסיעה ברכבת מעירי. חברת "תרבות" לידיעתך, היא שהיית ה בעלת עשרות בתי ספר עבריים הן בעיר גופא, הן בכל העיירות שבמחוז, כולל הסמינר שסיימתי. ועירי, עיר מולדתי היא וילנא, הקרויה "ירושלים דליטא" המעטירה, והימים הם השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

"מנהל" – כיצד? שבבית הספר ההוא שימשה מורה אחת, שלא גמרה אלא "קורסים פדגוגיים" בלבד, ומורה אחד, בחור ישיבה לשעבר, שהניח לתורתו מחמת "צוק העיתים",

ולשניהם לא היו תעודות הוראה כשרות בעיני בממשלה. והממשלה היא ממשלת פולין, אף כי מדובר על שפת ארץ מריבה בין פולין לליטא, המיושב על ידי איכרים המשתייכים לאומה הנקראת "רוסים לבנים" ("רייסן" – לפי הכינוי היהודי).
ולא כן הייתי אני, שגמרתי גימנסיה ונוסף על הסמינר גם בית ספר למוסיקה ומשום כך נחשבתי לבעל "השכלה גבוהה", והנני כל כולי אז רק בן תשע עשרה בלבד, שאת הגימנסיה סיימתי בהיותי בן שש עשרה, לאחר שדילגתי על פני שנת למודים אחת (במשך קיץ אחד התכוננתי לבחינות על מנת לדלג על שנת למודים ולהתקבל בגימנסיה אחרת, והצלחתי!).
בפעם הראשונה בחיי ראיתי אז בעיני את העיירה היהודית. אמנם ידעתי רבות עליה על פי הספור "העיירה" של שלום אש ועל פי שאר הסופרים המתארים אותה לפרטים, כמו מנדלי, שלום-עליכם וברגלסון. (האחרון הוא סופר בשפת הגולה, ביידיש.).

וכדאי לך להכירה על פי תיאורי:
בטבור העיירה הכיכר המרכזית, כולה מרוצפת אבנים, שעה ששאר רחובותיה הנן דרכי עפר. מסביב לכיכר, על פי רוב מרובעת, בתי אבן בני קומה אחת או שתיים שלגגותיהם רעפים אדומים. יש שבמקום בתי אבן הנם בתי לבנים אדומות. ובכולן חנויות – חנויות. מהן המוכרות סחורה אחת מסוימת, כגון כלי ברזל, או חנותו של כובען או חנות המוכרת בגדים מוכנים. אך רוב החנויות מיועדות לממכר סחורות מעורבות, החל ממכולת וכלה בדברי סידקית. ובכולן משמשות בנות ישראל הכשרות והצנועות. ואילו בבתי פונדקאות שהנם גם בתי אוכל ושכר, בהם שימשו את הקונים גברים בלבד.

בקצה האחד של הכיכר עומדת כנסיה קתולית ובקצה האחר זו של האורתודוכסים. כל תושבי העיירה, על כל 350 – 400 בתי אב שלה, מיושבת על ידי יהודים בלבד. רק שלושת השוטרים עם קצינם האחד, שלושה פקידי הדואר על מנהלם ועוד 3 – 4 תושבים בלתי מוגדרים הנם גויים, וכמובן נוסף עליהם "הגוי שח שבת", המשמש את היהודים להסיק את התנורים בחורף ולכבוי האורות בבית הכנסת בערבי שבתות, ולקניית החמץ בערב פסח. וכן גוי אחד המשמש את היהודים כשואב מים ומובילם בעגלתו לביתו של איש ואיש, וכמוהו גם סוסו. להבדיל מסוסי "בעל העגלה" היהודי, המסיע את התושבים אל בית הנתחבות הנמצא במרחק עשרה קילומטר מן העיירה והמוביל אותם אל העיירות הסמוכות. סוסיו הם יהודים לכל דבר ונחים בשבתות ובימים טובים.

ואם כך, לשם מה שתי הכנסיות הגדולות והמפוארות?
 שפעם בשבוע, בחמישי בשבת, מתכנסים בכיכר המרכזית מאות איכרים מכל כפרי הסביבה על עגלותיהם הרתומים לסוסיהם. והעגלות עמוסות תוצרתם : חיטים ושעורים, קטניות למיניהם, תרנגולים ואווזים וביציהם, עגלות-מרבק, כבשים וסיחים לממכר. והקונים – יהודים, המובילים את הסחורה לעיר הגדולה למוכרה שם ברווח. והאיכרים, לאחר שמכרו תוצרתם, באים אל חנויות העיירה להצטייד בצורכיהם. מי מהם קונה מחרשה חדשה ומי פונה אל הנפח היהודי לפרזל את סוסו, מי יקנה בגד חדש ומי יפנה אל החייט היהודי לתקן את הישן, מי יקנה מגפיים ומי יתקנם. והאיכרות ובנותיהן קונות בדים ואריגים, סרטים וקישוטים. לאחר הקניות פונים האיכרים אל המסבאה לשתות י"ש, ("יין שרוף") והבנות הולכות אל הכנסייה, אל הכומר להתוודות על חטאיהן, וכן לבקש מן האם הקדושה חתנים שאינם שתיינים. ובימות חגא עורכים הגויים תהלוכות כנסייתיות על דגליהם ונשיאת האיקונין לפניהם.

מארבע קצות הכיכר של השוק נמשכים לצדדין רחובות וסמטאות. אך בתיהם בנויים קורות עץ על גבי יסודות אבן ומכוסים גגות קש. ככך שירחב הרחוב, כן נמצאים בתיו קנים, מיושנים יותר ואף רעועים. בסבך הסמטאות נמצאת גם חצר בית הכנסת ועל ידו בתי תפלה קטנים, בית הישיבה הגדול וה"חדרים", ולהבדיל, על ידם בית המרחץ עם המקווה הטהורה וכל שאר מוסדות החיים היהודיים המסורתיים, שיהודי המקום הנם ברובם שומרי מסורת.

בין מוסדות התרבות כבר הזכרתי את ה"חדר", המוחזק על ידי הרב בעל הרצועה, כמסופר אצל שלום עליכם. אבל היו גם שני בתי ספר. אחד מיוסד על ידי החברה הקרויה בראשי תיבות "צ.ב.ק.", שמרכזה בוילנא, שלה רשת בתי ספר בעיר ובעיירות המחוז וכולם התנהלו בשפת הגולה, ביידיש. ובית ספר שני היה עברי והשתייך לחברת "תרבות". בית הספר ה"יידישאי" היה נתמך על ידי המפלגות המתנגדות לציונות, כמפלגת ה"בונד" השמאלנית וכמפלגת ה"פולקיסטים" – העממית. והוויכוח בין חסידי הציונות ומתנגדיה, בין מצדדי העברית ומצדדי היידיש פילג את העיירה לשני מחנות עוינים. הרבנים וכלי הקודש עפ פרנסי הקהל ובחורי הישיבה היוו מחנה שלישי, המתנגד לאלה ולאלה, באשר הציונים ומתנגדיהם לא הצטיינו באדיקותם הדתית.

ובכן, התחלתי בעבודתי בבית הספר. בערבי שבת ובמוצאי שבתות ארגנתי את בני גילי לאגודה ציונית ובה ניהלתי הרצאות על נושאים ציוניים. לא נמנעתי להחדיר תעמולה ציונית לכל מקצועות הלימוד בבית הספר, והודות לכך זכיתי ברבות הימים לראות בארץ את מרבית חניכי.
בערבי חול נמצאתי פנוי ומשועמם. לא עברו ימים רבים ובערב אחד סרה אלי צעירה אחת ושאלה אם אסכים ללמדה לנגן בפסנתר, שכן פשטה שמועה בעיירה כי הנני פסנתרן מעולה. הסכמתי. אז גילתה הנערה שעליה לבקש לשם כך רשות הנגינה מבני משפחה מסוימת, שבביתה מצוי הפסנתר היחידי אשר בכל העיירה. משנתקבלה הסכמת המשפחה ההיא, שגרה בבניין גדול הבנוי לבנים אדומות במרכז כיכר השוק, היא באה אלי להוביל אותי שמה.

שתי בנות היו במשפחה הזאת, פרט לשלושה בנים ועוד שתי בנות נשואות, שגרו בערים גדולות. נניח לבנים, שלא הם עניינו אותי, שלא כן ביחס לבנות.

הבכירה הייתה בת גילי, לא גבוהה אך דקת גזרה ונאה, פניה היו מלאות הבעה חולמנית ועיניה האפורות – גדולות והוזות בהקיץ. כל ישותה נועם ועדנה, והיא שקטה ושלווה, דיבורה בנחת ומעשיה זריזים. מה שאין כן אחותה הצעירה בשנה אחת, אף כי גבוהה ממנה, שהייתה שמחה ועליזה ובעלת קול זמר נאה מאד. שתיהן היו אוהבות קרוא.

 בחדרן המשותף עמד הפסנתר. לאחר גמר השיעור, נתבקשתי להישאר לכוס תה בחברת שתי הבנות. הבכירה התעניינה בשירה. הבאתי לפניה ספר שירי ח. נ. ביאליק בתרגום רוסי, מעשה ידי ז. ז'בוטינסקי. נתבקשתי לקרוא ממנו בקול, וכן עשיתי במשך ערבים אחדים. משנגמרה הקריאה בספר זה, הבאתי כתבי הגדול במשוררי גרמניה, היינריך היינה היהודי, וקראתי לפני הבכירה בתרגום הרוסי.

משקראתי לפניה משירי האהבה העדינים והנלהבים של היינה, אי אפשר היה תוך כדי כך שלא לשים לב לדמותה הקסומה והכסופה של הנערה העדינה המקשבת בדריכות לדברי גדול משוררי האהבה בעולם.
הנה כי כן, נכדתי היקרה, מצא הסב את הסבתא, שתחיה.

יוהרה פולנית
תחילת סיפורי – בימים ההם, עת הייתי בן שבע. הייתי אז ילד חלוש וחולני, הקטן מכל ילדי אבא – אמא, ומפונק ביותר על ידי האומנת, שהייתי אהוב נפשה.
- אל תצא החוצה! – הייתה תורת אמי ומצוות האומנת. – ילדי החצר גדולים ממך בשנים והם נוהגים להתכתש. הם ירביצו בך מכות נאמנות! …

אך, היש ילד שאינו משתוקק לחברותא? והייתי מפר את הצו ומתגנב החוצה.
ובחצר הגדולה, הכלולה בין ארבעת אגפי הבית הבנוי בצורת מלבן, שיחקו כמה מבנות ישראל. ברם, איזה ילד בן שבע נכון לשחק עם בנות? והבנים שבחצר היו ילדי הגויים. היה שם איגנאץ הליטאי, נער גבוה וחיוור פנים, היה שם אלכס בן הכומר, נער רוסי, זהוב שער ועדין,  והיה שם ברק, בנו של פולני עשיר, נער מגושם וגס, שהיה מפיל פחד ואימה על כל ילדי הרחוב, שהיה מהיר חמה ובעל אגרופים. וכולם היו גדולים ממני בשלוש שנים ואף יותר.
פעם אבא, עליו השלום, הציץ בעד החלון וראני משחק עם ברק זה.

- אל תשחק עם בן האישה ה… המ… הזאת! – גמגם אבא והוסיף, בן הגוי שעושרו בא לו מ… מה… מזהב…
לא ירדתי לסוף דעתו. אך עם אבא אסור היה להתווכח ואף לשאול שאלות. לא הבינותי דבריו, כי לברק אין אמא כלל. ומה פירוש: "עושר הבא מזהב"?

מכל ילדי השכונה חיבבתי את אלכס. פעם, כאשר ברק השתולל, הכה את כולנו, פגע באגרופו באפי, שהתחיל מיד לזוב דם, יראתי לשוב הבתה כשסימני קרב זה ניכרים.  אלכס לקחני אל ביתו, רחץ את פצעי במים קרים, סתם את אפי בצמר גפן, וניגב את פנו באלונטית רכה, ויכולתי לשוב הביתה כמי שלא קרה לו דבר. חלפו שנים אחדות של מריבות והתפייסויות עם ברק זה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסוגו צבאות הצאר והגרמנים תפסו שטחי רוסיה נרחבים ועצומים. עם נסיגת הרוסים יצא עימהם גם הכומר, ואת איגנאץ לקחו ההורים שיצאו אל העיר קובנה, ולא נשאר לי חבר אלא ברק בלבד. ומשום שלא נמצא גם לו חבר, נאות ברק לשחק עמדי. יש שהסביר לי פנים ויש שהפליא מכותיו.
ראתה האומנת אותי בחטאי וניסתה להניע אותי ממעשי. ומפני שהייתי כבר נער בן עשר, סיפרה לי דברים כהווייתם.
אפשר לומר כי ברקע הדברים היו סיבות היסטוריות!

איבה בת מאות שנים שררה בין שתי האומות: הרוסים והפולנים. בעיקר משום שבשנת 1772 נדבקה קטרינה, מלכת רוסיה, זו המכונה "הגדולה", עם מלכי אוסטריה ופרוסיה (הגרמנית) ושלושתם קמו על פולין הבלתי מוגנת וחילקו ביניהם את כל כולה. שלוש פעמים נוספות ערכו את החלוקה מחדש. לאחרונה – לאחר שניצחו את נפוליאון – קיסר בשנת 1813.
אך לא רק בגלל טעמים מדיניים רבתה השנאה בין שני העמים. הפולנים קיבלו את נצרותם מפי הכנסייה הקתולית הרומאית, ואילו הרוסים, - מידי האורתודוכסים ("החרדים"), אנשי ביצנץ, לפי הנוסח היווני. ושתי הכנסיות הללו הרי היו מנוגדות ורחשו איבה זו לזו מזה מאות בשנים, בעצם מראית התפלגותם, בשנת 1054. בין הניגודים הרבים והעמוקים הפרידו ביניהם גם הלכות דינים וחוקים, ואיסור חמור חל על החיתון ביניהם.  

על כן, לא יכול היה פן (=אדון בפולנית) סטאכוביץ', הוא אבי ברק לשאת את אמו לו לאישה, מכיוון שהייתה רוסית, אורתודוקסית, והיא חיה בביתו כפילגש. ברם, כאשר היה בנה ברק בן חמש שנים, היא עזבתהו בבית אביו וברחה עם מאהבה, הקצין הרוסי. ויש אומרים, כי חדלה לאהוב את נותן לחמה, מפני שאיש גס רוח היה ולא חסך ממנה מכות ועלבונות, בפרט מכשגמע כמה כוסות מן הבקבוק. לא זמן רב נשאר פן סטאכוביץ' שומם וערירי, הוא התעודד חיש ולקח לו אישה קתולית כדת וכדין. כך הייתה לברק אם חורגת, ובאמת היא נהגה בו ביד חזקה. ברם, גם היא לא החזיקה מעמד בביתה זה, ולא ארכו הימים והיא נעלמה מן האופק, ולא נודע כיצד, לאן ולמה, נשאר ברק ללא השגחה.

שפן סטאכוביץ', אם כי איש עשיר היה, אך בלתי אהוד, בשל גאוותו ונטייתו לרדות בכל הבאים אתו במגע. לפי עיסוקו הוא היה קבלן. ברם, קבלן למה?

עירי, עיר וילנא, היא עיר עתיקה, שרוב בתיה ניבנו במאות הקודמות, וחדרי השימוש היו בה רק בבניינים החדישים, ואילו בבתים הישנים לא היו אפילו מים הזורמים בהם בצינורות. בתי העיר ניבנו גדולים ונרחבים בשטחם, בית בית וחצר פנימית לו, שהוא מקיפה מכל צד. ובחצר פנימה, באר מים הנשאבים בהינף קורה, או בסיבוב גלגל. ולכל חצר מחראה "ציבורית", בשביל כל תושבי הבית. ופעם בשנה, או יותר מכך, צריך היה לרוקן את תוכנה. לשם כך היו בעלי הבתים נזקקים לפן סטאכוביץ'. היו ברשותו עשרות עגלות רתומות לסוסיהן, טעונות חביות – ענק ומשאבות, והן נהוגות על ידי פועליו. ופן סטאכוביץ', הקבלן למפעל זה נקרא בפי כל "ראש האסיניזאציה", ז.א. "התברואה", מטעם העירייה. 

עתה ידעתי מפני מה התייחס אבי בזלזול באמו ובאביו של ברק, ומה פירוש התעשרותו מ…זהב.
בימי הכיבוש הגרמני יצאו כל האגודות והמפלגות של כל עמי האזור מן המחתרת ופתחו בפעילותיהן בגלוי. רופא הבית שלנו, הד"ר יוסף אפשטין, מנהיג ציוני העיר, יסד אז את הגימנסיה העברית, הראשונה בפזורת ישראל, ואני נתקבלתי לכתה הראשונה, היא כיתה ה' לפי מנינם בארץ. נוסף על לימודי אלה, נדרשתי על ידי ההורים לשבת יום – יום שלש שעות רצופות ליד הפסנתר, כדי להכין שעורי למורתי, שלימדתני מטעם הקונסרבטוריה. לכן באה הפסקה לפגישותי עם ברק. גם את ברק רשמו ללימודים בגימנסיה הרוסית (הפרטית), שבראשה עמד המורה הותיק, מר ולר, גרמני יליד עירנו. שאלתי את אומנתי,

משום מה הפולני הגאה לא רשם את בנו בגימנסיה פולנית. השיבה, כי לדעתה, לו נרשם הנער בגימנסיה, שבין התלמידים נמצאו בני מכיריו של פן סטאכוביץ', היה דבר לידתו של ברק, מחוץ לנשואי אביו, נודע בין הנערים, שהיו בוודאי מקניטים אותו בכינוי "ממזר"…
משגמרתי את הכיתה החמישית (ט' אצלנו), לא היה בידי הגימנסיה העברית לפתוח כיתה ששית (זאת נפתחה כעבור שנה) לכן הוחלט בהתייעצות משפחתית כי אכנס לשישית שבגימנסיה של ולר, שנחשבה לטובות מכל האחרות. היה עלי להבחן לשם כך במקצוע אחד – בלטינית. מורה פרטי הכינני ונתקבלתי.

חוויות רבות היו לי בהיכנסי לכיתה הזאת. הן בשל מורים מעולים מאד (כולם גויים, גרמנים על פי רוב), והן בשל התלמידים, בני לאומים שונים. רובם כמובן, היו מאחינו בני ישראל. אבל היו ביניהם גם גרמנים, גם רוסים ופולנים ורוסים לבנים, אחד קראי ואחד אפילו מבני הטטרים. אבל עליהם לא ארחיב את דיבורי. בלימודים הצטיינתי מכולם. בפרט בספרות הרוסית. משהחליטה הכיתה להוציא חוברת, נבחרתי לשמש לה עורך. אך גם פרט זה אינו שייך לסיפור.
לתמהוני הרב, מצאתי בכיתה חבר ותיק, - את ברק. והכיצד?
המסכן ישב בכיתה הרביעית שנתיים וכן גם בחמישית. ומאחר והוא נרשם בהיותו גדול מכולם בשנה אחת, הרי למרות הבדלי הגיל בינינו, נפגשנו באותה הכיתה. משנתקבלתי ביקש ממני ברק, כי אשב על ידו, שלא נמצא לו ידיד בין כל הנערים. ומה היה טעמו?  ברק היה נחשל בלימודים. אף כי הקדיש להם גם רצון וגם זמן. פשוט מאד : הוא היה בעל יכולת שכלית מוגבלת מאד. מעתה צריך הייתי אני לפתור בשבילו את כל הבעיות בכל מקצועות המתמטיקה, לכתוב את כל החיבורים בכל השפות הנלמדות, ללחוש לו את תשובותיו המושמעות מן המקום וגם להעביר לידו פתקים בשעת המבחן שבכתב. אמנם, בבחינות גמר הכיתה הוא לא הצליח ביותר, אבל בשל הציון השנתי הטוב שהוא קיבל הודות לי, הוא לא נשאר לשנה נוספת.

עם גמר הכיתה השישית בגימנסיה, רשאי היה ברק להירשם ולהתקבל אל בית הספר הממשלתי לקציני צבא, וזאת מה שהוא עשה. סיפרתי לו אז את ההלצה הבאה:
- מעשה בסטודנט של אוניברסיטה שנסע ברכבת. ישב אתו בקרון קצין צבא שנבע בלוויית כלבו. הכיר בו הקצין כי סטודנט הוא (על פי המדים), ופנה אל כלבו כמשיח עמו ואמר: "למד כלבי בחריצות ותגיע למעמד של סטודנט באוניברסיטה!" שמע הלז והוסיף, כדבר אל הכלב: –"ואם לא תשקוד על הלימודים, לא תגיע לאוניברסיטה, ויהיה עליך ללכת אל בית הספר לקצינים"…

ומובן מאליו, כי בית הספר לקצינים פתח את שעריו לפולנים בלבד, ואולי גם לשאר עמי האזור, אבל פרט ליהודים!  אנטישמיות לא חסרה בעירנו. אפילו בהנהלת הגימנסיה בה למדתי. כאשר באתי לקבל את תעודת גמר הכיתה השישית, פנה אלי המנהל בלעג, בדברו אלי רוסית במבטא אופייני ליהודים, המבטאים את האות ר' בדומה לאות ח' – ואני הלא דברתי רוסית צחה, ב"מבטא המוסקבאי"! והדבר הרגיזני עד כדי כך , שעניתי , מה שעניתי, כדברי בדרך הגרמנים רוסית, ללא הבחנה בין ד' לט' דגושה, כ' ל-פ (דגושה אף היא). ראיתי את המנהל, האדון ולר מאדים מכעס, הבינותי מיד שלא תהיה תפארתי על הדרך הזאת שהנני הולך בה, והחלטתי מיד לעזוב גימנסיה זאת, ובקשר לכך, גם לדלג על שנת לימודים אחת, דבר שהיה חלומי מאז. התכוננתי במשך הקיץ, נבחנתי ונכנסתי לכיתה השמינית (האחרונה) של הגימנסיה (הפרטית) של חברת או.ר.או. (ראשי תיבות  "חברת מפיצי מדעים") שלשון ההוראה בה נתחלפה בשנת הלימודים הזאת, מרוסית לפולנית, במגמה לקבל הסמכה ממשלתית. כמה מקצועות נלמדו בה עדיין ברוסית, וכמה כבר בפולנית, - לשון המדינה. אך הגימנסיה הייתה בבעלות יהודית וכל תלמידיה היו צעירי ישראל. את הגימנסיה הזאת סיימתי כתלמיד ראשון בכל המקצועות.

על לימודי בקונסרבטוריון למוסיקה ועל אלה בסמינר העברי למורים, מקצת הדברים כבר ספרתי, ולא הם הדברים הנוגעים לעצם הסיפור שבדעתי לגולל. רק אעיר, כי שנה אחת ניהלתי את בית הספר שבעיירה שצ'וצ'ין שבקרבת לידא, שנה אחת בעיירה וישניארו שליד וולוז'ין הנודעת ושנה אחת בעיירה הורדוצישקי (היידוצישאק – בפי היהודים), שליד הגבול הליטאי. בכל אלה, ואף בסמוכות להן, יסדתי סניפים לאגודת "צעירי ציון" הסוציאליסטיים, האחות למפלגת מפא"י שבארץ ישראל, או סניפים ל"החלוץ". פיתחתי בכל המקומות האלה פעילות ציונית ניכרת, עד כדי כך, ששמי נודע במרכזי האגודות האלה בוילנא.

משהחלטתי לעלות ארצה, נשאתי את כלתי מרים (לבית שניידר) לי לאישה בטכס צנוע שנערך בעיר גרודנה, בביתה של ברטה, אחות כלתי, במעמד בעלה, שני בניה ובמעמד הורי, אחי אברהם ואשתו, ואחותי ברטה ובעלה ראובן.
לקבל "סרטיפיקאט", היא ההרשאה לעלות ארצה, היה הדבר הגדול והקשה ביותר, לכל אחד ואחד, אבל לא לי, בעל זכויות רבות בעיני צמרת "החלוץ" ו "צעירי ציון". כי הסרטיפיקטים שניתנו ל"משרד ארץ ישראל" בוילנא מטעם הנציב העליון לארץ ישראל (מושל המנדט הבריטי בארץ ישראל) היו מעטים, וקופצים לעליה היו רבים מני ספור.

ארזנו חפצינו בחבילות, צרורות וארגז ומזוודות ובלוית כל משפחתי, עם חלק ממשפחת אשתי הצעירה, הגענו אל בית הנתיבות הוילנאי. והנה הגיעו שמה עשרות – עשרות דודים ובני דודים, קרובים ושארי בשר רחוקים, אשר ראיתים עד כה לעתים רחוקות מאד, רק בשמחות של מצווה. וכולם הביאו מתנות קטנות או גדולות או לכל הפחות צרורות פרחים. מלאנו בהם תא שלם בקרון הרכבת. לאים מלחיצות יד, חיבוקים ונשיקות פרידה (עם דמעות אמא, כמובן), יצאנו לדרך.
החניה הראשונה הייתה בעיר לבוב הגדולה, שבגליציה. ולמחרת היום הגענו לתחנת הגבול הפולנית בואך אל מדינת רומניה. כאן נעצרה הרכבת לזמן ממושך, לבדיקת הדרכונים של כמה מאות חלוצים ועולים אחרים, שנספחו אלינו בכל החניות. לאחר שהוחזרו לנו תעודותינו והרכבת המשיכה לחנות, יצאתי מתאי לטייל ברציף.

והנה לקראתי צועדים שני קציני צבא פולנים, במדיהם המבריקים ובכובעיהם בני ארבעת הקצוות. והם צועדים לעומתי מקושטי מדליות, כשהכסיה האחת נתונה בימינם, ושמאלם נתונה בתוך הכסיה השניה – מעשה גנדרנות. שניהם היו עונדים חרבותיהם לצידם. בעצם החרב – מזמן ניטל זיווה, שכן בעולמנו החמוש טנקים וכלי מלחמה יורקי אש למיניהם, מה מקומה של החרב? אבל הצבא הפולני שמר על החרב כקישוטו של הקצין.
והנה הקצינים מתקרבים והנני מבחין כבר את דרגותיהם: האחד, הגבוה בקומתו הוא רב סרן ואילו השני ,המגושם, מדיו הם מדי סרן. הנני מתבונן היטב, והרי הסרן איננו אלא ברק שלי! לבי נמלא שמחה לראות ידיד מנוער, שלא אחת נענשתי בגלל לחישותי לו בשעת השיעור, על מנת לעזור לו. ולא ידעתי הכיצד אפנה אליו. האקרא לו בשמו? או שמא לא ינעם לו להפגין ידידות ליהודי בפני חברו למדים, הגבוה ממנו בדרגה?
- אדוני הקפיטן, - פניתי, התכירני? הרי אני… - וכאן קראתי את עצמי בשמי. והוספתי: הנני בדרכי לארץ ישראל!
- הה, כן – הוא ענה לי בחיוך נאלץ.
הושטתי לו יד, כדי ללחוץ את ידו. והוא הושיט את שלו ואני לא ראיתי, כי אם הרגשתי במימוש, שהוא הושיט לי אצבע אחת בלבד…
לא ידעתי נפשי. זאת הייתה פגיעה בכבודי, פגיעה מעליבה מאד, והזמן לא איפשר שיקול דעת, שהיה עלי בו במקום למצוא מוצא מן הסבך. אמרתי בלבי שעלי להסתכן ולוא אפילו במעצר תוך כדי דרכי לארץ חלומותי… ו…ירקתי על האצבע של מעלת פן הקפיטן, ואמרתי:
- ברקו, ברקו! מה לך כי תגביה מצח? ואינך אלא ממזר, בן מנקה מחראות!…
ראיתי את פניו שהאדימו והאפירו חליפות, והרב סרן נעמד בפה פעור.

איני יודע מה עלול היה להתרחש, אילמלא נשמע ברגע זה צפצוף חד ומחריש אוזניים של הרכבת, ומיד התחילו הגלגלים לזוע ולזוז. כל עוד רוחי בי רצתי אל פתח הקרון הקרוב ביותר, אף כי לא קרוני שלי היה זה ועליתי על המדרגה. ובעמדי כך, מחזיק בבית – האחיזה ביד אחת, ביד השניה נפנפתי לשלום לברק, לפולין הגאה והיהירה, ולנעורי שתמו ונסתיימו בשעה זו.
                      
מירושלים דליטא עד ירושלים דארעא
הדרך ארצה – ישראל הייתה כולה חוויה מעניינת ביותר. עברנו ברכבת את מדינת פולין מצפונה לדרומה וכן את מדינת רומניה עד לנמל קונסטאנצה. בעברנו את גליציה ראיתי לראשונה בחיי יהודים בלבוש המקובל אצל החסידים : לובשי "קאפוטות" ארוכות לגופם, חגורי אבנט של משי כשפוזמקאות לבנות לרגליהם. גם שוחחתי עימהם, אף כי לשונם הייתה מובנת בקושי רב. ה"יידיש" שבפיהם הייתה שונה אף מזו של יהודי "פולין רבתי".
יצאנו בראשית הסתיו הצפוני, ומשעברנו את שדותיה הפוריים של בסרביה על פני גניה המרובים, נהנינו ממזג האוויר הקיצי כמעט, ומריחות משכרים בשעת הבשלת הפירות למיניהם.

האנטישמיות ברומניה הייתה חריפה כבפולין. בווארשה משלו אז אנשי מפלגת ה"אנדיציה" ובראשם השר גראבובסקי, אשר חנק את המסחר היהודי במסיו הכבדים. ואילו ברומניה השתוללו הסטודנטים של הפרופסור קוזה נגד חבריהם שמקרב היהודים. את שנאת ישראל הרגשנו במבטיהם העוינים של פקידי הרשות למיניהם וכן בזלזולם בנו מצד הפקידים, בודקי תעודותינו.

ואתנו בקרון שניים מבחורי העיירה האחרונה אשר בה יסדתי את סניף "החלוץ". היו הם מפשוטי העם, לא בני עשירים ולא "בני תורה". אחד מהם, בחור צנוע ושקט, שלא ידע, כפי שייאמר באידיש: "לקשור זנבו של החתול", היינו, שאינו מוכשר למעשה שובבות. הוא היה מסור לאגודת "החלוץ" ועשה רבות לטובת בית הספר העברי. קראנו לו בשמו: יחיאל, והוא בן למשפחת נגרים, ונגר במקצועו. זכרתי כיצד בחור זה, שתקן שלא ידע
לפצות פה, עלה בעיניו הוא, משזכה לרשיון עליה. בעמדו לפני פקיד "המשרד הארץ ישראלי" שהיה צריך לרשום פרטיו בתעודה שניתנה גם מטעם משרדו, הוא נשאל:
- כמה כסף הנך לוקח עמך בעלותך ארצה?
- את כולו ! ענה זה בשחוק עצור, שהרי לא הייתה לו פרוטה לפורטה.
הפקיד לא הבין וחזר ושאל שאלתו: כמה כסף יש בידך?
- את כל כולו הנני נוטל עמדי, בבת אחת! ענה הבחור בתנועת יד, כמי שגורף ולוקח מה שמונח על השולחן לפניו…
הפקיד התמים לא הבין ללעגו של החלוץ החסר דמים. כל חבריו שעמדו לידו התאפקו שלא לפרוץ בצחוק. הייתי אני שהסברתי לפקיד:
- וכי אינך מבין שאין לו כל?
יחיאל זה עלה ארצה בחוסר כל. תחילה עבד בקיבוץ, ומשלמד קצת את מסיבות גידול ההדרים, עבד בפרדסי פתח-תקוה וגם קימץ כמה לירות כסף. אז הוא שכר חלקת שדה בשרון והקים משתלה. משגדלו השתילים מכר אותם במחיר גבוה, כי בשנים ההם רבו נוטעי הפרדסים בארץ, והרוח הספיק להגדיל את מפעלו פי כמה. וכן עשה כמה שנים רצופות וצבר כסף רב. אז הוא הביא ארצה את משפחתו והקים טחנה לטחינת גריסים, דבר שחסרונו היה מורגש בארץ. בסופו של סיפורי, הוא נהיה לבעל הטחנה הגדולה בארץ לטחינת קמחים למיניהם.

הבחור השני, אשר שם משפחתו – צ'ארניאצקי – שם משפחה פולני אציל, הנודע בתולדות פולין, גם הוא עלה ארצה בחוסר כל. אל העיירה הוא חזר לאחר שירותו בחיל הפרשים. להיספח אל חיל הפרשים, נחשב לשרות נכבד ביותר בצבא פולין. וכיצד נתקבל בחור יהודי לצבא ה"אולנים" (כן נקראו הפרשים בפולניה)? אולי מפני שלא נראה כיהודי, בהיותו גבוה וחסון, רחב גרם, כחול עיניים וצהבהב שער, שהיה בכל זאת מקורזל.
ואולי בזכות שם משפחתו האצילי. אם כך ואם כך, מעלה מן התואר "סמל" הוא לא עלה, אם כי השתתף בחרבו בדיכוי מרד הפועלים בגליציה.

לבחור יחיאל קרה מקרה. הוא עמד בפרוזדור הרכבת ועישן סיגרייתו. עבר על פניו פקיד הרשות, הלבוש אזרחית, בלוויית שנים מאנשי הז'אנדרמריה (משטרה צבאית). הפקיד ראה אותו ואמר לו ברומנית מה שאמר והצביע על שלט המכריז על כך. ברם השלט היה בשתי שפות, הרומנית והצרפתית, שהבחור לא ידע את זו ואת זו. על כן המשיך לעשן, כאילו לא פנה אליו הפקיד. ואז סטר לו הפקיד שטירה שהצטלצלה בכל הקרון, והסיגריה נשרה מפיו. עוד עמד בחורנו זה נבוך ואינו יודע בשל מה ולמה באה עליו הרעה הזאת, והפקיד המשיך בדרכו.

אותה השעה ישב צ'ארניאצקי בפנים תאו. הוא יצא וסופרו לו פרטי המעשה. אמר: אנסה, אם גם לי תסטור תולעת זו על לחיי. עמד, עישן וחיכה לפקיד, כי יחזור. אמנם כן היה, הפקיד עם הז'נדרמרים בא בלכתו חזרה. ראה את הבחור הגבוה ממנו ורחב הכתפיים מעשן, הצביע על הכתובת ואמר לו בגרמנית, אך באדיבות רבה, כי העישון בקרון זה אסור. אז חדל צ'רניאצקי מן העישון, והסביר לנו כי עשה כן משום שהפקיד פנה אליו בנימוס ובכבוד.

באחת התחנות שבדרך עמדה הרכבת זמן ממושך, אולי היה הדבר בתחנת בוקרשט, הבירה, שם התהלכנו ברציף. אני חזרתי לקרוני להשגיח על חפצינו ואשתי הצעירה המשיכה להתהלך עם שני הבחורים האלה. והנה צפצפה הרכבת ומיד זזה ונעה. כל המטיילים תחזרו בריצה אל פתחי הקרונות ועלו, רק אשתי נותרה ברציף. אבל לא ביחידות, היה עמה צ'ארניאצקי. הוא תפס אותה, הרימה כהרים איש תינוקו ורץ עמה בהחזיקו אותה אל פתח הקרון והגישה לידי יחיאל. וזה תפסה והרימה והעמידה על רגליה בפרוזדור הקרון ואז עלה צ'רניאצקי אחריה.  ומה היינו יכולים לעשות, אילולא שניים אלה, בייחוד לולא צ'רניאצקי, בעל היוזמה והתושיה? שאשתי לא ידעה אף לשון זרה פרט לרוסית, שלא היה לה שימוש ברומניה, ולא היה בידה כל כסף ולא תעודה כל שהיא…

בארץ התחיל צ'רניאצקי זה כחבר קיבוץ, אחר כך עזב אותו והתנחל במושב כפר אז"ר, עשה חייל, והביא ארצה את אחותו, השיאה לבחור טוב ואף נתן לה סכום כסף הגון, שאגר בשבילה כמתנת נדוניה. הוא גם סידר אותה עם בעלה כחברי המושב. רק לאחר כל אלה, בהיותו כבר כבן ארבעים ויותר דאג לעצמו ומצא אישה והקים משפחה עובדת על אדמת ישראל.

הגענו לקונסטאנצה, עיר מסודרת ונקיה וגם יפה מאד. סיירנו בה, ברחובותיה ובכיכרותיה, המקושטות אנדרטאות נאות. אחת מהן הוקמה לזכר פובליוס אובידיוס נאזו, אשר הוגלה לעיר זו בפקודת אוגוסטוס קיסר רומי, בשל פגיעה בכבוד נכדתו, שפגע אובידיוס באחת מיצירותיו. על יד האנדרטה עמדתי ודקלמתי בלטינית בע"פ את ה-"מטמורפוזות" ("התמורות") של משורר גדול זה,  אשר נפטר בעיר זו בשנת ה – 18 לספירה המקובלת, במשול טיבריוס קיסר ברומי.

בטרם נעלה על אנייתנו, זו האנייה "רומניה הגדולה", אמרנו להצטייד במזונות לכל ימי ההפלגה הרבים. אשתי בחרה בחנות הפירות בשני אבטיחים והעמיסה אותם עלי. ראיתי בחנות הפירות מעין שזיפונים קטנים, שחורים ומבריקים. שאלתי למחירם (החנווני דיבר גרמנית) ואמרתי לקנות כמה קילו מהם. הביט עלי החנווני תחילה בתמיהה ואחר כך בחיוך וענה כי טוב אעשה אם תחילה אטעם מהם. לקחתי "שזיפון" אחד לפי…ומיד ורקתי אותו החוצה, שהפרי היה מריר ופסול – טעם. שאלתי אם כל "השזיפים" הללו מרים הם? וענה לי , כי אינם שזיפים, כי אם "אוליבים". "אוליבים" – ידוע ידעתי, כי פירות תנכיי"ם הם, ובעברית קרואים הם בשם "זיתים". אלא שבמקום משם באתי, אין רואים פרי משובח זה, ורק פה שזפתו עיני לראשונה בחיי. רק אחר כך בארץ, "התאמנתי" באכילת פרי זה וגם אהבתיו, בין שהוא שחור ובין שהוא בצבע "זיתי".

אגב, לאחר שהעליתי ארצה את אמי ז"ל, הגשתי לה פעם אחת זיתים שחורים וקראתי להם בשם "שזיפונים", וגם היא ירקה מיד לאחר שטעמה זית לראשונה… ויסלח נא האלהים לי בעד מעשה שחוק זה.
קשה מאד היה לי לעלות על סיפון האנייה את כל הכבודה שלי, הצרורות, החבילות, הארגז והמזוודות עם שני האבטיחים הגדולים, ועזרת שני הבחורים שסיפרתי עליהם עמדה לי. אחד האבטיחים נפל מיד, התגלגל אל אחת הפינות של הסיפון והתרסק כליל… וכעבור שעות אחדות של המתנה הרימונו עוגן והפלגנו דרומה בים השחור, אל חופי המכורה הבלתי נודעת, אך האהובה בכמיהה וערגון, אל החופים עלומי – העתיד…

התוחלת שנכזבה
היה הייתה בארץ משוררת רכה וענוגה. והיא כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי…" ולא כן היה. היא היטיבה לספר על הארץ, על נופה, יופייה ועל דמויות העבר שפעלו בה, בחן רב ובטעם מעודן, אף כי בעצב מה.
ואני לא אלאה את הקורא בסיפור קורות ימי. אסתפק בכמה פרטים בלבד. ואזכיר שנת לידתי – תרס"ח. וכן לא אספר זיכרונות ילדותי ונעורי, שכן אלה עברו עלי לא בירושלים דארעא, כי אם בירושלים דליטא (ארץ, אל תכסי דמיה!).
שם גדלתי כצעיר מכל בני משפחתי העניפה, המסורתית במידה מעטה. ואף כי לא הייתה מחמירה בקיום המצוות, הרי הייתה אדוקה בציוניותה, שכל בניה שימשו עסקני התנועה הזאת, ואבי המשפחה נימנה בין ראשוני "חיבת - ציון". ואף כי שפת חינוכי בראשיתו הייתה זרה, ועד ימי בחרותי הגיתי בספרי העולם הנכרי גדלתי על אהבת ארץ – ישראל.

עודני ילד חלמתי על נוף קסום של דקלים עלי גבעה, בארץ פלאי זוהר, היא ארצי, ארץ הצבי. נער הייתי עם נערי הגימנסיה העברית הראשונה בגולה, שנוסדה בעירי, אך ראיתי בחלומותי את עצמי כתלמיד הגימנסיה "הרצליה". ואילו בהיותי בחור, חובש ספסל ורכון על גבי ספר, בבית עקד – הספרים המהולל על שם ר' מתתיהו שטראשון ז"ל, חלמתי לישב בספריית המכללה העברית בירושלים עיר הקודש תותבב"א, העתידה להיווסד בה. אף עסקתי בקיבוץ ספרים למענה, כפעיל באגודת הנוער הציוני "החבר". והיקר באדם, החכם, הסופר ר' חייקל לונסקי הי"ד, קיבלם מידי על מנת להעבירם ירושליימה.
ולאחר גמר לימודי התיכוניים, עם אלה שבקונסרבטוריון למוסיקה ושל הסמינר למורים העברי (מטעם חברת "תרבות"), משנתמניתי למורה בבית ספר עברי באחת מעיירות המחוז, הרביתי לנטוע בלב חניכי אהבת ארץ ישראל. ובלבי פנימה ייחלתי ליום בו אזכה לחנך ילדי ארץ הבחירה. והם נראו בעיני רוחי למאושרים בין ילדי עמנו, מעצם היותם גדלים בחרות נפשית בארץ אבותינו, ללא אימת ילדי הגויים הרשעים, המתנכלים להרע ולחבל בנו… אמנם זכיתי לראות רבים מתלמידי אלה נחלצים ועולים ארצה, לעבוד אדמתה ולהפרות רגביה  בזיעתם ואף בדמם… וחשבתי זאת לעצמי לזכות גדולה.
כל תקוותי וציפיותי אז התמקדו בדימוי אחד: מתי אזכה להגיע אל חופי ארצנו? – כי אז אפול על פני ואשק את אדמת "מכורתי, נוף מולדתי" – כדברי השיר, - את אדמת ארצי, אשר "טעם רגביה לפי מדבש יערב"…

ובימים ההם טרחתי ועברתי על פני עיירות המחוז. ובכל אחת מהן נשאתי נאומים נלהבים בפני הצעירים, נאומים חוצבי להבות אהבה אל ארצנו. ויסדתי תאים לאגודות "החלוץ" ואף העליתי בודדים מהם ארצה. בודדים, - כי מכסת רשיונות העלייה המוקצבים הייתה דלה וזעומה ביותר.

לבסוף הגיעה השעה המקווה והנעתרת : הענק גם לי רשיון עלייה. ולא בפשטות נקלה, כי אם לאחר נוהל מורכב ומייגע, ומבחן על ידי ועדת המשרד המוקם לשם זה. ברם, נניח לכך, - כל זה שייך לפצעי העבר. העיקר הוא, שבשלהי הסתיו לשנת תרפ"ה עלינו כמה מאות חלוצים ו"עולים", - שלהם רשיונות עלייה כמשפט בעלי הון, - על האניה "רומניה" בנמל קונסטאנצה, - עירו של אובידיוס נאזון. ובין כל אלה, רעייתי ואני על כל הצרורות אשר עמנו.

קשה הייתה ההפלגה. היינו צפופים ודחוסים מחמת ריבויינו, העולה על מכסת הנוסעים הרגילה לפי קיבול האנייה. המשרד לשילוח עולים לא הפסיד בשל כך. אבל מי זה ואיזה הוא החלוץ, שההין להעלות דברי ביקורת על דל שפתיו? רב היה הדחק והמחסור בדברים שימושיים במשך ימי הנסיעה הארוכים. חסרו גם מי שתייה טהורים. רבים סבלו בעת שהספינה הייתה מטולטלת ומטרפת בגלי הים. אבל מי שם לב לקטנות כאלה? על סיפון האנייה ובתחתיתה שררה אווירת שמחה ועליצות.  השיחות, הדיונים הפומביים והזמרה התחלפו בזה אחר זה.  הלב התפעם למראה הזוהר של התכלת העמוקה שלרקיע השמיים, שכמותם לא ראינו לטוהר ולבהירות. נשמנו עמוקות אוויר הים שריחו מלוח והוא עשיר באוזון. והעיניים היו נשואות קדמה מזרחה: אימתי יופיע בקצה האופק מתארו של הכרמל הנישא, עטור יערות והיכלות? אימתי נקרב אל נמל חיפה התוסס והשוקק בשווקיו? והלב נכסף והעיניים כלות…

ובאחד מלילות הציפייה המייגעת, ואני שוכב רדום בבטן האנייה, התעוררתי מצינת הבוקר. הייתה זו שעה, עת המחשכים נאבקים בדמדומי שחר, בטרם יכיר איש בין תכלת לכרתי. לפתע בקע קול: "חיפה! הכרמל באופק!…" והקול הפך למצהלת תרועה.
לא היה עלי להתלבש: היינו ישנים בלבושנו. קפצתי חיש קל ועליתי הסיפונה. שם כבר נתקהלו רוב הנוסעים, ה"חלוצים" וה"עולים", מי רחוץ ומי בטרם ייטול ידיו, כשקורי השינה דבוקים לריסי עיניו.
והנה מבעד לערפילי בקר הבחנו מרחוק בצללית עמומה של הרכס המתמשך, כגמל מוברך הרובץ תחת עול משאו. והנה פרצו כל הסכרים ש"בלבב פנימה" וכל הקהל המגוון הזה של חלוצים ועולים, בני כל הגילים והמעמדות, פרצו בשירה אדירה, בשירת "התקווה". היו במעמד זה דוברי לשונות הרבה ובני ארצות שונות: בני פולין, ליטא ורייסן, בני אוקראינה ובסרביה, חסידים עבדקנים מעיירות גליציה, בני אונגרין, מהם מזוקנים ומפואתים ומהם מגולחים כמשפט ה"ניאולוגים", בני  וואלאכיי ומולדביה הזריזים, והבולגרים מיושבי הדעת: כולם כאחד שרו בעמידת דום ודמעות התנוצצו בעיני רבים.
ברם, עוד הדרך רבה. ומי שעמד עטוף קלות, ירד להתלבש כראוי. כולם ארזו מחדש את צקלונותיהם והעלום על הסיפון. המסורתיים שבתוכנו, עטופי טלית, כשתפיליהם על מצחם ועל זרועם, עמדו בתפילתם כשפניהם לעבר ירושלים.
אט אט קרבנו אל החוף, החשוף ללא נמל, ובריחוק ממנו השלכנו עוגן.

בסירת משמר עלו על הסיפון פקידי המנדט היהירים ובדקו עד צהרי יום מסמכי איש ואיש. העמידה בתור הייתה לעינוי נפש. ובשעות שלאחר הצהרים התקרבו אל האנייה סירות – סירות ובהן דמויות מוזרות של יצורים מזרחיים, לובשי אברקיים, בדומה לאלה של הקוזקים, והם חובשי תרבושים, או מטפחות מזוהמות לראשיהם. מהם עלו על הסיפון והתחילו לזרוק את חפצינו לתוך סירותיהם ואילו אלה שנותרו בסירות פרשו ידיהם לקבלם. ואנו התחלנו לרדת אחד – אחד בסולם הצר שבצד האנייה. ובהגיענו אל השלב  התחתון של הסולם, והוא גבוה מן הסירה, היה עלינו לקפוץ לידי הסבל הפורש ידיו לאחוז בקופץ. הבנות המעודנות שלנו או שקפצו בצווחת גיל, או שהוטלו לתוך הסירה על ידי הערבי מגובהו של השלב התחתון, כשהן צורחות בחלחלתן. והערבי ממתין להם למטה, חוטפן בזרועות פתוחות, כחוטף נער את כדורו הנזרק אל ידיו.

בסירת משוט זו הגענו, אשתי ואני אל הרציף המזוהם. ולא ניתן לנו להשהות מבטינו ימין ושמאל. נצטווינו מיד ליטול חפצינו ולסור אל המבנה הנמוך והאפור של ה"קארנטינה", הוא ההסגר. בו נפרדנו הגברים מן הנשים, אל המקלחות, ואת הבגדים היה עלינו למסור, לשימם בתנור ה"דיזאינפקציה". בצאתנו חיכינו לפליטת בגדינו מן התנור, לאחר ה"טהרה". ואמנם הם יצאו גם יצאו, אך במצב הקשה להכירם: מקומטים, מעוכים ומכווצים, ללא תואר והדר… ועתה הגיע תורם של כל חפצינו הארוזים, הצרורות והציקלונות לשימם לתנור הדיזאינפקציה, ולאחר היטהרם לגרור אותם אל עבר דלת היציאה.
ואני שמאסתי ביחס בני עמנו אל שלטונות הגולה, יחס, שכל המרבה לרמותם – הריהו בן חייל! – אני שאמרתי בלבי להיות אזרח נאמן לממשל ארצי, ארץ ישראל, ראיתי צורך לעקוף חוק: התחכמתי וגררתי את הארגז והמזוודות הכבדים ישר אל דלת היציאה, כאילו לאחר שהיו בתנור, וכך הצלתים מקלקול שאין לו תיקון.

ליד השער המתינה לי זוגתי, ועמה יחד, על כל שפע צרורותינו, כשאנו לבושים "קשוטים קמוטים" יצאנו אל הדרור: הגענו ארצה ישראל.

והנה אנו עומדים בסימטה צרה, נרפשת וזבה מי שופכין דלוחים… ואיך אפול ארצה לחונן את רגבי אדמת מכורתי האהובה,  באמצע סימטה עכורה, מטונפת ומגואלת, בין קהל ערבים, אנשי אימות, עויני המבט וזעומי הפנים מזה, לבין קצינים ופקידים אנגליים, המסתכלים עלינו בזלזול ובוז בלתי מוסווה?
אויה לי ! איככה אוכל לקיים נדרי ולהשתטח על אדמת ארצי, כדרך "אבלי ציון", וכמו הלוי ואלחריזי בשעתם, כדי לרצות אבניה ולחונן עפרה?…

----------------------------------------------------------------------------------------------------

פמוטי השבת

לסבתא של אמי היה זוג פמוטים
שגם הם – ירושת קודמותיה,
ואמי, נוחה עדן, שדות ובתים
לא ירשה, אך קבלה פמוטיה.
והיו פמוטים אלה לה לשלל,
נכללו בנדן מאביה,
שיוצקו וצורפו הם מכסף קלל,
על עמוד ובסיס וגביע.
ולפני השקיעה, בערוב השבת,
היא הייתה מתכסה במטפחת
ופורשת כפיה, הישר המבט,
על נרות מברכת בנחת.
נר אחד ל"שמור", נר שני ל"זכור",
בקבלה בוא כלה מאורסת,
היא לכבוד המלכה בשביס הצחור
כה הייתה את כפיה פורשת.
השכינה אז שרתה בחסדו של בורא,
והרגשתי בחוש, כבאוב, כי
גם זוג מלאכי השרת פה שורה, -
משירו של שאול טשרניחובסקי.
ונפוצה הקדושה ונמוגו חולין
ואמי אז כלה אור קורנת,
והבית שלו, שאנן הטרקלין,
כי מנוחת השבת בו רוננת.
           
כי חלפו השנים והבית עלה
בלהבות השואה שהזריחו, -
אך אמי אז בארץ, שפר גורלה,
וברוך רחמנא, קודשא בריך – הוא!
פמוטיה אמי זמן לפני הסתלקה
לצעירה בבנותי אז הורישה,
וכזכר-חורבן הם נפלו בחלקה,
ברם הבת הבכירה היא הבישה.
באמרה: כי אינני שומרת שבת
ומ"אידישקייט" אין בה אף קורט,
ולא כן הצעירה בבנות, שהיא בת
השומרת מצוות ומסורת.
לבכירה לפיסה, אז אומר להגיש
בתמורה, לחילוף פמוטים, -
שני זוגות פמוטים, בסגנון החדיש,
לסלון המודרני, - פי שנים!
על מזנון-משקאות, זה מקום פמוטים,
הם עומדים יתרים שם מגודש,
נכלמים הם מוחים בדברים הבוטים:
-"אנו פה לא לחול, לא לקודש!"
אך בתי הצעירה הנרות מדליקה
ומברכת ברחימו ודחילו,
וארשת פניה אז אור מפיקה,
מריגוש עיני דמע יזילו…

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לבני אהובי, מונה ויוסי, שלום רב!

מתחנת השידור באה אלי קריאת S.O.S , שאחבר להם סידרת תכניות חדשה (לאחר שסיימתי עריכת 6 תכניות, שעליהן הוסכם), התכנית הקרובה תהא מוקדשת לשירי ערש. ב – 11/27 זה. והנני כבר יושב על המדוכה.
ביושבי על מדוכת שירי הערש, עומדת לעומתי במשך כל הזמן דמותו של רוני האהוב, והנני הוגה בו. הוא מצטייר בעיני רוחי כך, כפי שהוא נראה על שני תצלומיו האחרונים (אגב, תודה רבה בעדם!).
לזאת הקדשתי לו את תרגומי שתרגמתי משירי מ. גבירטיג העממי. התרגום עם התווים הנה לפניכם. ויפה תעשה מונה, אם תסור עם התווים למקום פסנתר ותנגן הניגון המתוק.
להקריא (סליחה: - צ"ל: לקרא) לפני רוני את השיר, בזמן זה, סבורני, מוקדם קצת. אבל לשיר: כן! – סגולה להרדמה.                                     
בברכת כל – טוב!
שלכם
יוסף כהן צדק.


נ.ב.
הסבתא ישנה. בלי שיר ערש. השעה – שעת חצות. לזאת ד"ש ממנה על דעת עצמי.
ירושלים, 18/11/1962 .

----------------------------------------------------------------------------------------------------

שיר  -  ערשמ. גבירטיג 

("יענקעלע")
הוי, נומה בני, עצום את העיניים,
הילד החמוד שבבנים:
לילד שצמחו בפיו שנים,
העוד נאה לשיר לו: "נומה, נים" ?
הילד שעלו שניו אפילו,
לרוץ לחדר עוד מעט יזכה,
חומש וגמרא ילמד בדחילו,
בושה כי ייבב וכי יבכה !
הילד, שילמד גמרא עם רש"י,
(אביו ישמח, מעונג מדושן!):
תלמיד חכם, עילוי כבר רב אשי,
על מה יבכה ולמה לא יישן?
הילד, שיגדל חכם מתמיה
וכן אולי, סוחר גדול וטוב,
שלחופה הנה כמעט הגיע,
האם צריך לשכב כלו רטוב?
הוי, נום, בחור – חתן, אחת ושתים,
לעת – עתה בערש שכב, נרדם!
הרבה דמעות תשפוך אמך בינתיים,
עד שתגדל ותהא לבן אדם…

לנכדי האהוב רוני, בבאר שבע, בחיבה
תרגם סבו יוסף כהן צדק
----------------------------------------------------------------------------------------------------

מתנה

מכתב זה כתוב
לרון האהוב,
כותב המכתב
אל רוני, הסב.
ובו מתנה
אשר הוא קנה:
עכבר על כדור
ומחברת ציור.
לגיל היפה
יש פה צפצפה,
חוברת גם כן
מסב הזקן.
שי לה ולך,
שלום וברכה!

שלך
יוסף כהן צדק.
1966.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לנכדי הטוב והאהוב, הלא הוא רוני, השלום והברכה!

תודה לך, ילד טוב וחכם, בעד המכתב היפה אשר שלחת לי.
הסבתא ואני שמחנו מאד לקרא את דבריך.
הסבתא מרגישה את עצמה הרבה יותר טוב.
וגם אני.
ואנו שנינו כבר מתגעגעים לראות את הנכדים הטובים שלנו
אשר בבאר שבע. וגם נשמח לראות אתכם אצלנו בקרוב.
כמו כן רוצים אנו לראות את התעודה הטובה אשר אתה
תקבל בגמר הלימודים בכיתה א'.
והנה שתי תמונות: אחת בשבילך ואחת בשבילך גילי. בלי מריבות!
מסור לה יחד עם נשיקה על המצח, בשמי.
רציתי שגם אתה תמסור ממני נשיקה ממני לעצמך על המצח.
ואם זה גבוה יותר מדי, הלא תוכל לעלות על הכסא.
והנה גם אווירון, אשר שכחת אצלנו בבית.
ועתה מסור נא שלום מהסבתא לאבא ולאמא
ולשתי האחיות החמודות שלך.
שלום לך, ילדי הטוב, שחק ושמח ורק אל תשבור את הכלים!
שלך באהבה,
הסבא
יוסף כהן צדק
ירושלים, יום שלישי, 1968

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלומות והברכות לאהובי לבי,למונה, יוסף ובניהם שיחיו !

מיום שהייתם אצלנו לאחרונה ועד היום, הטרידתני הסבתא שתחי' חזור והטרד בתוחכה : משום מה לא נתנו אז לידכם המחאת – כסף של משלוח מנות לפורים! וגם האשימה אותי בשיכחה זו.
עד שאמרתי לה, כי אין זה מדרכי הבריות לחתום על צ'ק, בטרם יוודע, אם יש לו כיסוי.
גם היום לא נדע מה רב חלקנו במרתפי הבנק. ברם, שמוע שמענו, כי הוסיפו על שחק משכורתנו. ומכיוון שכך, הגיע הזמן (סליחה: "העיתוי" כדאמרי אנשי) להקדים ולהעניק שילוח-מנות דפורים, שיוחג בשעה טובה ומוצלחת בעוד ירח ימים. והרי לפניכם רצופה בזה המחאה על סך עשרת אלפים שקל. וחלוקתם לנכדים – כראות עיניכם. וכל זאת כדי לשמח לבבם ולהשכין שמחה וששון במעונכם. ונא לשים אגרתי זו לפני עיניהם, למען ידעו כי אהבנום ולא שכחנום ביום שנהפך לנו מיגון לשמחה, ככתוב.
ועל זאת באתי על החתום
אביכם וסבכם – אוהבכם
הנקוב בשמי ובשם זוגתי שתחי'...

נאום יוסף כהן צדק
ירושלים 12.3.1987

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לכבוד משפחת אפשטין כולה, השלום והברכה!

יוסי היקר מאד, לפי חשבוני, מכתבי זה ישיגכם ביום החג, או למחרתו – ביום החג אשר בירושלים. על כן קבלו נא את איחולינו של פורים שמח ומבדח.
לוטה בזה המחאה על סך 150 ש"ח, 50 לכל אחת מן הבנות ו – 50 לבן.
ואתה עצמך לא תצא מקופח ! ביום שתאיר השמש בהרי יהודה ויחם בירושלים עיה"ק, אצא מן הבית ואקנה בשבילך קונצרט מאלה של מוצרט ועוד תקליט על פי בחירתי. שבימים האחרונים איני יוצא מחמת הקור.
ובינתיים היו שלמים ובריאים ואהבתנו תלוה אתכם בכל אשר תפנו.
שלכם,
יוסף כהן צדק,
גם בשם מרים זקנתי ובשמי

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ליקרה בבנות, לזוהר, תזהר, אמן כן יהי רצון!

ירושלים, י"ז בשבט ה'תש"ם
קבלתי מרוסיה בולים מועטים. ביניהם סידרה זואולוגית, ואותה הנני שולח אליך כולה, כפי שקיבלתי.
הסדרה הופיעה בשנת 1974 לרגל קונגרס בינלאומי, במוקדש לחכמת ה"טריאולוגיה", שפירוש המלה הזאת היא תורת בעלי חיים פראיים: מלשון
therion  (ביוונית) שפירושו בעל חי פראי, ומלשון logos  שפירושו – תורה, חכמה. הקונגרס התקיים במוסקווה, כמובן, אחרת הסדרה לא הייתה מופיעה ברוסיה.                         
על כמה מן החיות המופיעות על גבי הבולים אני יודע להסביר כדלקמן:
1. על הבול של 1 קופיקה (זו המטבע הסובייטית) תמונת בעל-חי שאין לו בוודאי שם עברי, שם הוא נקרא סיגק, שם מונגולי, שמולדתו במונגוליה. הואט שייך למשפחת הצבאים וקרניו צורתן נבל, והוא מפריס פרסה. בעל-חי זה כמעט הושמד. קרניים יש רק לזכרים.
2. על הבול של 3 קופיקות, בעל-חי למשפחת הסוסים והוא חי פרא, מפריס פרסה. כמעט הושמד. מולדתו אסיה התיכונית. שמו בלשון בני המקום: קולן, בשפת הטורקמנים.
3. על הבול של 4 קופיקות – חולד-מים, אוכל חרקים, בעל חיים החי על פי רוב במים. בן חופיו של הנהרות וולגה, דון ונהר אורל. פרוותו יקרה.
4. על הבול של 6 קופ. – חתול-ים.
5.  "    "    "  10 "  הלוויתן הגרינלנדי.
השתמשי לעונג!
כל טב לך, נכדתי היקרה, ונא לפרוש בשלום כל בני המשפחה! גם בשם הסבתא האוהבת אתכן מאד מאד.

שלך ושלכם,
יוסף כהן צדק.

----------------------------------------------------------------------------------------------------


לנכדתי הטובה והחביבה, הרי היא זוהר,

השלום, הברכה וההצלחה!
גם אני מצטער על האיחור שחל בכתיבת תשובתי למכתבך החביב, שהחילותי בהכנות לנסיעה ובכל הדאגות והטרחות הקשורות בקניית החפצים הנחוצים בדרך, הכרטיס לטיסה וכל השאר. ובנוסף לכל אלה, אחי אברהם חלה מחלה קשה, שאין להימנע ממנה, הקשורה בעצם הזקנה. שיתוק חלקי פגע בו. לפני שבוע שהייתי יומיים על ידו ולא יכול להניע יד  ורגל (ימין), אבל לשונו הייתה עם פיו, אף כי דיבורו לא היה נהיר. והעיקר, מחשבותיו היו בהירות וברורות. השבוע, כמסופר, הוטב לו קמעא, ובעוד יומיים שוב אסע לראותו. בפרט שהספר, פרי עמלו וקצת פרי עמלי, עומד עתה להופיע והוא חרד, שמא המוציא לאור לא ישגיח בשבע עיניים על תקנתו. ועל כן הוא הודיעני באמצעות אשתו, שעלי לבוא לתל-אביב.
ואז בדקתי את "הנגאטיב" ומצאתי בו "נגע-טיב"… 110 שגיאות דפוס!  מסרתי למוציא לאור רשימת התיקונים והפעם אבדוק מחדש. (ומה הוא ה"נגאטיב"? זה הוא הצילום הראשון של ההדפסה, בהיפוך הצבעים, לבן על גבי שחור, כפי שאביך מצלם אותך ותחילה התצלום יוצא על גבי הסרט של החומר השקוף).

טוב תעשי, נכדתי החביבה עלי, אם תתכתבי עם ורד. ההתכתבות תלמד אותך לטקטק על מכונת הכתיבה ותלמד את ורד לכתוב ללא שגיאות, ועל כך היא פעם תודה לך, שהודות לך למדה עברית…
בפרט שמחתי שעלית על במת הקונצרט בלי פחד ובלי היסוס. ולוא אפילו לא הצלחת, גם אז הייתה זו הצלחה בידך, שעצם ההופעה בפני קהל יש בה מן החשוב לכל איש ואיש.
אינני מטיל צל של ספק-ספיקא, שבכיתה ח' תהיי את התלמידה הטובה מכל שאר ילדי הכתה. שיש בך כל הסגולות להצטיין: השכל הישר, הרצון הטוב וההתמדה, יחד עם זיכרון בהיר.
עלי והצליחי ותשמחי אותנו בהישגיך!

ועתה בקשה לי לפניך, ונא עשי כמבוקשי:
הנני יוצא בעוד ארבעה שבועות לחו"ל, לשטוקהולם שבשוודיה.
והסבתא נשארת בבית, כפי הנראה. אנא, ילדתי החביבה, שמחי אל לבה בצלצול בטלפון, לבל תרגיש את עצמה בודדה וזנוחה. ואם אפשר, גם לפני נסיעתי. שהיא לעתים קרובות מביעה את געגועיה אל משפחתכם. ולאחרונה אין איש מכם טורח להיזכר בה, פרט לרוני. והיא מאד מאד חפצה לדעת מה נשמע ומה נעשה אצלכם. כל יום ששי, אין היא עוזבת את הבית, בתקווה, שמי שהוא מכם ירים את השפופרת. ואין נשמע קולכם. והיא אומרת:
- הנה הערב (מדובר ביום ששי), עתידה בתי בוודאי ובוודאי לצלצל אלינו!…
ולבסוף היא נשארת מאוכזבת…

על כן, בקשתי היא, שתצלצלי את אלינו כל יום ו' לפנות ערב ותבשרי בשורות טובות ונחמות.

שלך,
הסב יוסף כהן צדק
ירושלים, 28.6.1980
מוצש"ק, י"ד בתמוז, תש"ם

----------------------------------------------------------------------------------------------------
                                                                                               
השלום והברכות לנכדתי היקרה, לזהר!

עש"ק, י' באלול, תש"ם
 ירושלים, 22.8.80
בשובי מנסיעותי מצאתי בבית את מכתבך מלפני חורש ימים, זה המספר על רחיצתך בים ועל המדוזות. וכן את מכתבך מיום 16.8. ובו מפית מרהבת – עין ביופייה, מעשה ידיך, מתנה לסבתא. המפית מצאה את מקומה בחדרי, מתחת לתמונת הנשיא קציר.
ובכן תודה לך על שני המכתבים ועל המפית מקרב לב. סבתא הייתה נרגשת מעצם המעשה שלך.
מסרי נא שלום לכל המשפחה וספרי להם כי נסיעתי הוכתרה בהצלחה: נתקבלתי בחו"ל באופן יפה ביותר ונהניתי מאד. אמנם הדרך הייתה מעייפת (מעלה מ – 20 שעות נסיעה ברכבת!) אבל חסכתי על ידי כך כסף רב, ובו קניתי מזכרות לכל אחת מכן (כולל אמא) ולכל אחד מכם (פרט לאבא). וכל כך למה? שלא מצאתי דבר ראוי לו (שיהיה לפי יכולת כיסי…)
וכן גם למוטי לא קניתי דבר. אך לשאר בני המשפחה הספיקו כספי. וזאת היה לנגד עיני : לכל הנכדות – אותו דבר ממש (בשינויי גודל), לכל הנכדים – אותו דבר ממש (בשינוי הגודל), ולכל בנותי שוב אותו הדבר. והשאלה עתה : כיצד יעבור החתול מעבר הנהר ?
ברם לך ובשבילך תוספת : בולי שוודיה. וכל כך למה? מפני שאת הכותבת מכתבים כל כך יפים.
שאו שלום, את, אחותך ואחיך אביך ואמך וכל טוב לכם.

מקרב לב , שלכם, סבכם
יוסף כהן צדק
ירושלים, - 25.2.1981
----------------------------------------------------------------------------------------------------
                                                                  
לזוהר היקרה, שלום וברכה!


כאשר הדפסתי במכונת דפוס ביתית את הסיפור הראשון, אשר שלחתי אליך, כתבתי אותו (בהדפסה) בשני העתקים: אחד בשבילך, ואחד לי לעצמי. היום חפשתי את העתק שלי ולא מצאתיו. עלה בדעתי, כי אולי שלחתי גם אותו יחד עם העתק בשבילך ויחד עם הבולים. ואם כך הוא הדבר, אנא, שלחי את ההעתק שלי בחזרה אלי, בבקשה ממך. ואני אכתוב את הפרק הבא ואשלחנו אליך גם הפעם עם צרור בולים. ונא למסור שלום לכל בני הבית. אני הנני מבריא וביום כאשר תזרח השמש, אצא החוצה. רק הסבתא לפעמים מתאוננת על חולשה.
באהבה רבה...

שלכם יוסף כהן צדק     
ירושלים, אחרון בנובמבר 1980

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לילדת חן, מבנות באוהל תבורך, הרי היא זוהר המזהרת!

מאד חרה לי, כי עת בקשת ממני בולים, אשר הבטחתי פעם לאסוף למענך, - ולא היו לי. כי לאחרונה העסיק אותי הספר העברי אשר הופיע, ועתה – הספר האספרנטי, אשר יופיע, אם יופיע, וכאשר יופיע…
ומשהזכרת את חטאי, ביטלתי כל עשר המלאכות אשר בהן עסקתי וכל עשר הלשון וספריהן והקדשתי יום תמים למיון מקצת מבולי, ואכן קיבצתי את הצרור הזה, שהנני שולח בזה באהבה ובנפש חפצה.
ונא מסרי את ברכותיי לכל בני המשפחה.
והסבתא מבקשת להודות לך ולאחותך היקרה, על אשר הואלתן להניח לכל עיסוקיכן על מנת לבוא ולהראות פנים לפנינו.
ואני מצטרף לתודה: חן חן לכן בנות חינניות ויקרות מאד!

שלכם הסב יוסף כהן צדק
 ירושלים, י' באלול תשמ"א
9.9.1981

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לילדתנו המושלמת במעלות, הרי היא מרת זוהר שתזרח!

נכדתי האהובה,
אף כי אינך כותבת אלינו על רשמי שנת הלימודים החדשה, הבאה לטובה, אל נא תחשבי שהננו שוכחים עליך.
הנה, למשל, הנני שולח אליך בזה עיתון של הנוער היהודי בארה"ב ובו תמצאי גם מעטפה המכילה בולים.
ואם לא למעני, הרי למען הסבתא, האוהבת אותך מכל לב, אנא, תכתבי עליך, על אחותך שתחי' ועל אבא – אמא, תחול עליהם ברכתנו.
עתה תתברכי בשם שנינו,
בשם הסבתא ובשמי ומסרי שלום לכל בני המשפחה.

שלך סביך
יוסף כהן צדק
ירושלים, בירת ישראל לנצח         
                                           
----------------------------------------------------------------------------------------------------
                                               
השלום והברכה לנכדתי המעוטרת במעלות, הרי היא זהר שתחי'.


נכדתי האהובה!
תודה כפולה ומכופלת בעד מכתבך הנאה.
בייחוד נעם לי לקרוא בו השבחים והקילוסים המיוחסים לאופן כתיבתי, בייחוד אשר לכתב היד ובמקצת גם אשר לתוכנו. שכל מחמאה דומה לבושם: נעים להריח אך קשה לבליעה… ובכל אופן מדברי ההלל שלך נמס לבבי, למרות מידת החום הנמוכה בירושלים עיה"ק: 13 מע' ביום ו – 7 מע' בלילה… מתוך ענווה ושפלות רוחי, כי רבה, הנני מראה את מכתבך לכל באי ביתי, בהדגישי את השורות בהן את משבחת אותי.

שכן אין בבית מי שישבח אותי, אין לי תוכי, כפי שהיה למלחין ואגנר, אשר היה מורגל להכריז בקולי קולות:
-"ריכרד ואגנר, הנך הגדול שבגאוני המוסיקה בעולם!"
האמת היא, כי בעת שהנני פותח בכתיבת מכתב, פותח מוחי בשביתה, כלפקודת ירוחם משל, בדומה לשכלו של איזה שר בישראל: כזה של פת, או כשל אנטיפט אחר, או כשל פסיכופט שלישי.
(כדי להבין דברי אלה היטב, עליך תחילה ללמוד בעל פה את לוח העלאה למדרגות גבוהות במתמטיקה).

אגב, איני בטוח מה כתבתי במכתבי ההוא, אשר את מהלת, אם ידעתי את אשר כתבתי. כי יתכן שכתתי את אשר לא ידעתי… שאלהי השכל הגביל את חכמת האדם, אך לא הגביל את מידת סכלותו! מעשה שהיה ושאלתי פעם את חברי דב שרירא (עה"ש): האם מצא חן בעיניו מכתבי אשר שגרתי אליו? וענני: - כן, בהחלט! – בשל טיבו של הנייר של הנייר המשובח. איפה רכשתי אותו?  מכאן את יכולה להסיק: הנני נוהג לזכור את אשר כדאי לשכוח. אם כי טוב היה לשכוח את אשר לא כדאי לזכור.

כמותך גם אני נהנינו בחנוכה. אף כי הסבתא סירבה לטגן לביבות. אבל אכלתי  בבית ידידים לביבות מעולות בטעם, בריח ובמראה.
שמחתי לקרוא על חידוש חדר האמבטיה בביתכם. מכל מצוות עשה החשבתי תמיד את הטוהר, בייחוד טוהר… המחשבה. האם האמבט אינו מועיל לכך?
עיצומי המורים מונעים לקבל את תעודת השליש. הם גורעים גם מעוגת המדינה ומרבים אינפלאציה.
האינפלאציה מהי? פעם היה משקלי 50 קילו, ועתה הנהו 65 לפחות. עם התווסף הכמות, פחתה האיכות !
האיכות פוחתת עם הזקנה. שהזקנה כשלעצמה איננה בבחינת מחלה. ההפך הוא הנכון: הנעורים הם מחלה. אלא שמחלה זו חולפת במרוצת השנים ונרפאים ממנה מהר מאד. מה שאין כן, מן הזקנה. זו הולכת ומתקדמת לאט – לאט, חרש – חרש כמו שהפשפש הזוחל על גבי סדין לבן…

יש אומרים, שהנעורים אגד פרחי ורדים, והזקנה – זר קוצים. וזה נכון כנכון היום, שריר וקיים כערכו של הדולר.
הנני שבע רצון מציונייך בכל מקצועות הלימוד. לימוד יתר מפתח כשרונות. ואל תשימי לב לאומרים, שהוא מפתח טמטום – מוחין ! כך אומרים המשתמטים מלידה.

אגב, בדיחה :
- למי אי – קיו של 200 ?
- ל – 200 פוליטיקאים של ארה"ב!

שלך,
הסב יוסף כהן צדק,
י"ב בטבת ה' תשמ"ג              
28.12.1982

----------------------------------------------------------------------------------------------------

ילדתי היקרה

שאי שלום מהסבתא וממני, לכל המשפחה ולך בפרט ובייחוד! הגב' סנפירי שקראה את מכתבך מצטרפת לברכות. כתבתי אשר כתבתי בשל אפס מעשה. והנני חותם באין לי מה להוסיף.
שלך באהבה רבה, סביך...

יוסף כהן צדק
ירושלים, ט"ו בתמוז, התשמ"ג
 26.6.1983

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכה, האושר וההצלחה, ליקרה בבנות, הרי היא זוהר, הזוהרת – תזהר!

מזה כבר ימים כמה שמכתבך מתגלגל מיד אל יד של חברות הסבתא, שתחי', וכולן משבחות ומפארות שמך. שמציון לציון הנך עולה ומשכללת תעודת הגמר של כיתתך.
את "מעשה המרכבה" לקביעת הציון הסופי הבנתי לאשורו לפי הסברך, וכן גם הסברתי לסבתא. אך לא אמרתי כי לדעתי אין הצדק שולט בבית הספר: שאת העבודה הקשה ואת המלאכה המרובה מטילים על כתפי התלמידים ואילו את השכר --- מקבלים המורים!
מעשה בנער אשר שאל את אביו:
- התדע לחתום שמך בעיניים עצומות?
ענה אביו: הן. אמר הבן לנסות יכולתו של אביו:
- אנא, עצום עינייך וחתום פה.
משחתם, רצה לדעת, האם הצליח. ברם הבן לא הראה לו הגיליון, שהיה… תעודת השליש…
ושוב מעשה באב שהוכיח את בנו, על אשר קבל התעודה הרעה יותר בכיתתו:
- היש חרפה גדולה מזו, היותך האחרון בכל עשרים תלמידי הכיתה?
-  יש ויש: היות אחרון בכיתה בת ארבעים תלמידים, ענה זה.
ומעשה בנער שכל ציוניו היו שליליים, פרט לציון בזמרה, שהיה "טוב מאד".
סתר האב על לחי בנו וכעס:
- לרגל ציונים רעים כאלה אתה מריע בקול זמר?
    הלא עליך לקונן ולהתייפח בבכי!
פעם לפני הבחינה התהלך תלמיד אחד בפרוזדור הכיתה אנה ואנה, עצוב ומיואש. המורה ראה וניסה להרגיעו:
- אל נא תתעצבן.
- מדוכדך אני, - ענה הבחור, - שראשי שדוף וריקן כשממה זו.
-  גם ברחבי ציה הלא מצויים נוה – מדבר, - נחם אותו המורה.
-  כן, אמר הנבחן, ברם, הימצאו הגמלים, - הבוחנים הללו, את דרכם שמה?…
ומעתה – לעניינים של ממש.

כאשר תדעי כל פרטי "החץ והקשת", ובאם תחליטי לשלח חיציך בקשת זו, אנא ספרי גם לנו פרטיהם ונדע.
מובן מאליו, שיותר מכל, מעניינים אותי פרי השיחה עם ראש הממשלה. ודווקא בעניין זה את קימצת בדברים. אנא, במטותא ממך, ספרי הדברים כהווייתם ובפרוטרוט.

ואני מצדי אספר לך שבשבוע שחלף הייתה לי חוויה רבה מאד. התקיימו חגיגות לרגל 75 שנים להיווסד הגימנסיה העברית בירושלים. נערכה תערוכה יוצאת מן הכלל בעושרה וביופייה. נוכחו בה גם ראש העיר וגם נשיא המדינה. באולם קבלת הפנים ניגש אלי מי שהיה סגן ראש הממשלה, תקע ידו לידי, ברכני בשמי וישב על ידי. נשיא המדינה מעל שולחן הנשיאות נפנף בידו לעברי. ולא ידעתי, אם התכוון אלי, אם לשכני – יגאל ידין. מה דעתך?

ב "בריכת השולטן" נערך מפגש כל גומרי המחזורים. ידי נלאה ללחוץ ידיהם של המברכים, ושפתי – מלנשק תלמידותי לשעבר – וחבל שכבר לא היו בגיל הבחורות, כל אחת בגיל סבתות או אמהות… שמי הוזכר לטובה על ידי הנואם הראשי (בא כוח אגודת הגומרים) וכן על ידי אחד השחקנים מעל הבימה. צילומי הופיע ב"מעריב" ואילו בעיתון "כל העיר" הוזכר שמי כמה פעמים ואפילו בשם הכינוי שניתן לי על ידי תלמידי…

בערב חלוקת התנ"כים לגומרי הגימנסיה השנה הזאת, ישבתי כתמיד ליד שולחן הנשיאות וגם ניגנתי את "התקווה" בסיום החלק הרישמי. וכך גם ייעשה מחר, בערב חלוקת התעודות לגומרי בית הספר העממי.

הסבתא המאושרת לקראת כל מכתביך מבקשת יחד עמי, שתרבי לכתוב ולדווח על כל המתחדש והמתרחש בבית, במשפחה ובחייך. שאי ברכה לימי החופש והנופש, תבלי כראוי ותהני היטב ותקצרי הצלחות בקרב כל הנערים והנערות.
ונא לנשק לאחותך ולאחיך (כאשר הוא מזדמן לביתו) בשמנו וכן להוריך: שאני מחזיר חובות אלו עם רבית דריבית.
שלך באהבה רבה...

הסבתא ואנכי הסב
יוסף כהן צדק
ירושלים הבירה השלמה
מוצש"ק כ"ח בתמוז, תשמ"ג

----------------------------------------------------------------------------------------------------

שלום רב ישיבתך, זוהר היקרה, במחנה "חץ וקשת"!

והנני לבשרך, שהסבתא שתחי' וגם אנכי, נמצאים, ב"ה בקו החיים והשלום. כה יתן השוכן במרומים וכה יוסיף לנו ולכל ישראל, העולים עלינו בגיל והפחותים בבריאות הגוף! ונשמע ממך ומהוריך ומאחיך ואחותך רק בשורות טובות, ישועות ונחמות!

ומכיוון שהנך מצויה ב"חץ וקשת" מזה כמה ימים ומסתמא כבר עמדת על טיבו וטבעו של המחנה, אנא, ספרי גם לנו ונדע: מהו זה ואיזהו המחנה בו את שרויה ובמה נבדל הוא משאר מחנות ישראל? ומדוע נקרא שמו "חץ וקשת"
כי פעם שאלה תלמידה מפי הפרופ' לאסטרונומיה:
- מבינה אני כיצד אתם מבחינים בטלסקופ אשר באובסרווטוריה, בכוכב חדש. ברם, אינני מבינה, מאין לכם, כי תדעו גם את שמו?…
ובאמת למה הוא נקרא "חץ וקשת"? אם הוא מיועד לל"ג בעומר, הרי למה נקראת אליו לפני תשעה באב? ואם הוא דמתקריי כך כדי שראשי תיבותיו יהוו חוק, מה הם חוקיו?
ומה הם התנאים בהם אתם שרויים בו? כי היה היה מחנה, אשר חברה חדשה התלוננה בפני המדריך:
- משנכנסתי אל הצריף, מאות מקקים שהתרוצצו בו מיד התחילו מתחבאים ובורחים.
-  אל דאגה! – הרגיע אותה הלז, - הם מהר מאד מתרגלים אל החדשים ושוב רוחשים ואינם בורחים…
וכן, ספרי נא, אם חוקת "חץ וקשת" דומה לזו של הגדנ"ע?
מעשה בגדנ"עי שפנה אל מדריכו:
- אמא כתבה שעליה לנקות ביסודיות את הבית, לאחר השיפוץ. על כן היא מבקשת שאשוב הביתה ליום – יומיים לסייע בידה. האוכל להשתחרר?
-  גם אלי כתבה אמך, - ענה זה – שלא אשחררך, שאתה מפריע יותר מאשר אתה עוזר!
הגדנעי פנה לאחור. בהגיעו אל הדלת הוא אמר:
- שני שקרנים בגדודנו. האחד הוא אנוכי. אמא כלל לא בקשה כי אבוא, שלא נערך בביתנו כל שיפוץ. ברם, מי הוא השקרן השני, זאת לא אדע…
על המפגש עם ראש הממשלה כתבת ופרטת את השיחה כ"כ, שלא נדע מה הדברים שהוחלפו ביניכם.
למה הדבר דומה? לשיחה שהתקיימה בין נער לנערה:
 הוא: האם את מסכימה להיות חברתי?
היא : כן, מסכימה.
       להלן – שתיקה בת עשר דקות לפחות.
היא: האם אין לך מה להוסיף ולומר לי?
הוא: חוששני, שכבר אמרתי יותר מדי!…
הבחור, אשר חזית במפגש ההוא, זה בעל הרעמה, הכותונת הצווחנית, בעל הטבעות על כל אחת מאצבעותיו, בכל זאת לא התנהג כאחד מחברי הכנסת כיום הזה. שבשעת הדיון באחד הפרלמנטים, כשהוויכוח הגיע למידת הריתחא, אמר הנואם:
- סבורני, כי מחצית הבית הם מוכי שגעון!
מיד הפסיקן היו"ר ודרש כי יסתלק מדברי העלבון.
אמר הנואם:
- סליחה, צר לי על דברי והנני להודיע כי מחצית היושבים בזה, אינם בחזקת מטורפים!…
בחור זה, נאה לו ויאה לו לישב בבית משוגעים. וזה מזכיר לי מעשה שהיה באמת:
הדוכס ביסמארק הצעיר, נכדו של "קנצלר הברזל" שרת בלונדון כעוזר לקונסול. לאדונהו הגיע מכתב מברלין על דבר נתין פולני, היושב בלונדון בבית המשוגעים, הזקוק לסעד. הוטל על הדוכס הצעיר לברר העיניין. משהגיע שמה, אמר לשומר הסף:
- הנני הדוכס ביסמארק, עלי לשוחח עם המנהל.
   פתח השוער את הדלת לפניו ואמר:
-  בבקשה, אדוני! בפנים תמצא את הקיסר אוגוסטוס ואת נפוליאון, עם שיקספיר ודנטה עם כמה מגדולי העולם!…
ומשהזכרתי את שיקספיר, נזכרתי באותו נער, שהגיע אל אשנב הקופה של תיאטרון וביקש:
- שני כרטיסים בבקשה!
- ל"רומיאו ויוליה" או ל"דפניס וכלויה"? – שאל זה.
-  לא, כי אם בשבילי עם חברתי חנה…

ומכיוון שמכתבך דן בעניין אחד בלבד, אין לי מה להוסיף ולהודיעך, פרט לזה, שבשבוע הבא, הסבתא ואני נבוא ונבקר בביתך בבאר שבע. וגם לא נקפח אותך בסכום כל שהוא, כדי שתצטייד בדורון כל שהוא…
השלום והברכות עם כל ההצלחות...

לך מייחלים ולך מאחלים, באהבה, הסבתא עמדי
יוסף כהן צדק
ירושלים, ערה"ש תשמ"ו

----------------------------------------------------------------------------------------------------

לזוהר, נערת הזוהר, פה, ב"ש

נכדתי היקרה!
הייתה שכחה במעשי : שעה שנתתי המחאה לאחותך, לא נתתי לה בו במקום
צ'ק עבורך.
נזכרתי בכישלוני מיד עם צאתה מן הבית וכתבתי עבורך, בתקווה, שגילי תשוב להיפרד מאתנו בצאתה מן העיר. ואז אתן לידה צ'ק זה הרצוף כאן. על כן קבלי נא בזה את ההמחאה יחד עם התנצלותי בעד המשגה.
והברכה עם איחולי כתיבה וחתימה טובה – לא שלי, כי אם של הקב"ה – עבורך ובעבור כל המשפחה – לשנה החדשה – חותמות את מכתבי זה.
סביך, מעריכך ואוהבך, בצרוף ד"ש חמה מטעם הסבתא

שלך
יוסף כהן צדק
פה עיה"ק ירושלים, תותבב"א
י"ג בטבת, ה'תשמ"ח לפ"ק

----------------------------------------------------------------------------------------------------

השלום והברכה לנכדתי היקרה, הלא היא זוהר המזהרת!

כל אותם הימים שחלפו לאחר חג החנוכה, הייתי שרוי באי-נעימות ביחס אליך. נדמה לי שהנך מרגישה את עצמך מקופחת. שכן אחיך ובני דודתך, כולם, כולם באו על סיפוקם בקבלם שי ליום הולדתם ונוסף על כך גם דמי חנוכה. ואילו את לא באת על שתי התשורות האל, כי אם על אחת מהן בלבד.
וכן עשיתי, שמחמת ריבוי המתנות, נשארנו אנו עצמנו בחוסר-מה.
ומי ומי צריך לסבול בשל כך? – הרי הצעירה מכולם (פרט לאחרונה בנולדות במשפחה), וזוהי את!
על כן עתה, בבוא ירח חדש, המביא חשבון חדש של הכנסה והוצאה, הנני לתקן את המעוות ושולח בזה בשבילך שק על סך מאה שקל, שהם שי ליום הולדתך שחלף מזמן. וירווח ללבי, לכשאדע כי אין בלבך עלי ולא כלום.
שכן, דעי לך היקרה בבנות, שאהבתנו אותך אינה פחותה מזו כשאל שאר הנכדים, אם אינה עולה על זו שלהם.
ותבוא עליך ברכה כפי שמאחלים לך סבתך וסביך, - מקרב לב אוהב.

שלך (ובשם סבתא שתחיה')
סביך יוסף כהן צדק     
פה ירושלים עיה"ק תותבב"א
בירת ישראל לנצח
והיום הוא י"ב בחודש אדר א'
ה'תשד"מ, 15.2.1984