נושא האימוץ בישראל הוא מאוד פופולרי כתוצאה מכך שמתקיימים בישראל אימוצים רבים וביניהם: אימוץ ילדים מחו"ל, אימוץ בתוך המשפחה, אימוץ יתומים, אימוץ במקרה של הורים להקהילה הלהטבי"ת ועוד, מגוון רחב של סיבות בהם מתבצע אימוץ ילדים על ידי הורים בגירים (בעלי אותו הדת כפי שנקבע בחוק האימוץ). סעיף 16 - 'תוצאות האימוץ' בחוק האימוץ בישראל מגדיר את אופי האימוץ בישראל שבו מועברים הזכויות והחובות בין ההורים הביולוגיים להורים המאמצים. אולם - באותו הסעיף קובע החוק שבית המשפט רשאי 'לצמצם את תוצאות האימוץ' כאשר הם לטובתו של המאומץ, בדרך כלל מדובר על צמצום המידור בין 'משולש האימוץ' (מאומץ-מאמץ-ביולוגי) בו מאפשר בית המשפט על שימור פרטים מזהים או עובדתיים ועד קיום קשר קבוע או מוגדר מראש בין הצדדים כגון החלפת מכתבים, תמונות וביקורים בתאריכים קבועים, את 'צמצום תוצאות האימוץ' יש לרשום ב- 'צו האימוץ' (ראה בית המשפט העליון ערעור אזרחי 653/95).
לדאבוני עורכי דין, אנשי מקצוע, התקשורת והציבור בישראל עדיין משתמשים במונחים העממיים 'אימוץ סגור' ו- 'אימוץ פתוח' אולם למונחים הללו אין אחיזה בחוק האימוץ בישראל והם מטעים.
ראוי לציין שחוק האימוץ בישראל לא מבטל את הזיקה וקשר הדם בין המאומץ לבין הוריו ומשפחתו הביולוגית אשר נקבעו עת הולדת המאומץ להוריו ומשפחתו הביולוגיים והם נשמרים לעולמי עד (לעומת חוק האימוץ הפולני הקובע שהמאומץ הוא אדם חדש לחלוטין ואין לו זיקה למשפחתו הביולוגית).
בסעיף 16 בחוק האימוץ בישראל יש שלושה תתי סעיפים בילט-אין (1-3) המצמצמים מראש את תוצאות האימוץ והחשוב בהם הוא סעיף מס. 3 הקובע שמאומץ יורש את הוריו הביולוגים - עובדה המוכיחה שהחוק הישראלי לא מנתק את קשר הדם והזיקה בין המאומץ לבין הוריו ומשפחתו הביולוגיים.
זכות מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים:
החוק הישראלי היה אחד החוקים הראשונים בעולם המערבי שהכיר בזכות מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים. הטעם המקורי לכך נעוץ בתפיסת ההלכה היהודית, שאינה מכירה באימוץ מלא ובניתוק הקשר ההורי. בנוסף, ביקש החוק להעניק סמכות לרשם הנישואין לקבל מידע המצוי בפנקס האימוצים לצורך מניעת נישואין של פסולי חיתון. הכרה בסמכותו זו של רשם הנישואין גררה הכרה בזכות המאומץ עצמו.
חוק האימוץ בישראל מדבר על כך שמאומץ רשאי בגיל 18 ואילך לעיין בתיק האימוץ שלו ולקבל מידע אודות משפחתו הביולוגית - דבר המוביל במקרים רבים למפגשים וחידוש הקשר הפיסי בין המאומץ להוריו ומשפחתו הביולוגיים. החוק מכיר בזכותו של מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים, לקבל מידע בדבר מוצאו,, נסיבות הולדתו ומסירתו לאימוץ ולהכיר בזכותו החוקית לכבוד, להגשמת האוטונומיה, למידע ואף לשוויון.
לדאבוני עורכי דין, אנשי מקצוע, התקשורת והציבור בישראל עדיין משתמשים במונחים העממיים 'אימוץ סגור' ו- 'אימוץ פתוח' אולם למונחים הללו אין אחיזה בחוק האימוץ בישראל והם מטעים.
ראוי לציין שחוק האימוץ בישראל לא מבטל את הזיקה וקשר הדם בין המאומץ לבין הוריו ומשפחתו הביולוגית אשר נקבעו עת הולדת המאומץ להוריו ומשפחתו הביולוגיים והם נשמרים לעולמי עד (לעומת חוק האימוץ הפולני הקובע שהמאומץ הוא אדם חדש לחלוטין ואין לו זיקה למשפחתו הביולוגית).
 |
| בשנות ה-60 של המאה הקודמת היו מקרים של 'אימוץ פרטי בהסכם מראש', כמו במקרה שלי, בו נוצר קשר בין האם הביולוגית שהגיעה לארץ כדי ללדת את התינוק ואשר אותו שביקשה למסור לאימוץ לבין ההורים המאמצים במיוחד בתקופת 'האומנה'. את התמונות הללו מצאתי באחד היומנים של Alma אימי הביולוגית, תמונות אשר אותם היא קיבלה ישירות מהורי המאמצים שהעבירו את התמונות קודם לפקידת הסעד בבית הילדים ויצ"ו בירושלים, כחלק מהסכם בין הצדדים על החלפת מידע ומסרים בנוסף לשתי פגישות ביניהם במשרדו של עורך הדין הירושלמי שטיפל באימוץ הפרטי ופגישה נוספת במסעדה על חוף הים של תל אביב, קשרים אשר הסתיימו כאשר Alma עזבה את קיבוץ זיקים וחזרה לארה"ב וכעבור שנים חזרה לישראל וביקשה להפגש איתנו. |
'הורות טבעית' אינה ניתנת לביטול באמצעות צו אימוץ
המשפט הישראלי קובע שהמושג המשפטי הנקרא 'הורות' נקבע בעת לידתו של תינוק והוא תמיד יהיה שייך לאימו ולאביו הטבעיים שהרי קשרי דם אינם ניתנים להתבטל וקשר הורות טבעית אינו ניתן לניתוק אף באמצעות צו אימוץ משפטי. במידה וילד נמסר לאימוץ, ההורים המאמצים אינם הופכים משפטית להורים הטבעיים של המאומץ והגדרתם נשארת תמיד 'הורים מאמצים'.
המשפט הישראלי שאב את עקרון 'ההורות המולדת' מהמשפט העברי ומההלכה היהודית. לעומת זו חוקי אימוץ במדינות אחרות, אימצו את החוקה הרומית וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי שהעניקה להורים המאמצים את התואר 'הורות' וזכויות משפטיות מלאות על הילד. המשפט הישראלי משמר את הקשר של הילד המאומץ להוריו הביולוגיים ע"י הכרה ביחסי הקרבה הטבעיים הבאים לידי ביטוי בצורה ברורה בחוק האימוץ תשכ"ה-1981. ע"פ החוק 'תוצאות האימוץ' הם העברת הזכויות והחובות בין ההורים המאמצים לביולוגיים אולם הוא לא מנתק את קשר הדם ואת הקשר המשפחתי. המאומץ לא הופך לאדם אחר.
חוק האימוץ משמר את 'ההורות הטבעית'
חוק האימוץ בסעיף 16 קובע שהאימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ את אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומבטל את אותן חובות וזכויות של ההורים הטבעיים. עצם הגדרת האימוץ כיוצר ומבטל חובות וזכויות הדדיות ולא כקובע 'הורות', משמר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים את היחס של 'הורות' לנצח.
בחלקו השני של חוק האימוץ סעיף 16 ממשיך המחוקק הישראלי לעגן את זכויותיו של המאומץ מול הוריו הביולוגיים תוך הדגשה באופן מפורש של כמה אלמנטים של הורות טבעית שנשמרו גם מבחינה מעשית בנושאי צמצום תוצאות האימוץ, קיים איסור חוקי על נישואי גילוי עריות בין אחים טבעיים שנותקו על ידי האימוץ, קיימת זכות ירושה חד צדדית בין המאומץ לבין קרוביו הטבעיים.
המשפט הישראלי קובע שהמושג המשפטי הנקרא 'הורות' נקבע בעת לידתו של תינוק והוא תמיד יהיה שייך לאימו ולאביו הטבעיים שהרי קשרי דם אינם ניתנים להתבטל וקשר הורות טבעית אינו ניתן לניתוק אף באמצעות צו אימוץ משפטי. במידה וילד נמסר לאימוץ, ההורים המאמצים אינם הופכים משפטית להורים הטבעיים של המאומץ והגדרתם נשארת תמיד 'הורים מאמצים'.
המשפט הישראלי שאב את עקרון 'ההורות המולדת' מהמשפט העברי ומההלכה היהודית. לעומת זו חוקי אימוץ במדינות אחרות, אימצו את החוקה הרומית וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי שהעניקה להורים המאמצים את התואר 'הורות' וזכויות משפטיות מלאות על הילד. המשפט הישראלי משמר את הקשר של הילד המאומץ להוריו הביולוגיים ע"י הכרה ביחסי הקרבה הטבעיים הבאים לידי ביטוי בצורה ברורה בחוק האימוץ תשכ"ה-1981. ע"פ החוק 'תוצאות האימוץ' הם העברת הזכויות והחובות בין ההורים המאמצים לביולוגיים אולם הוא לא מנתק את קשר הדם ואת הקשר המשפחתי. המאומץ לא הופך לאדם אחר.
חוק האימוץ משמר את 'ההורות הטבעית'
חוק האימוץ בסעיף 16 קובע שהאימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ את אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומבטל את אותן חובות וזכויות של ההורים הטבעיים. עצם הגדרת האימוץ כיוצר ומבטל חובות וזכויות הדדיות ולא כקובע 'הורות', משמר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים את היחס של 'הורות' לנצח.
בחלקו השני של חוק האימוץ סעיף 16 ממשיך המחוקק הישראלי לעגן את זכויותיו של המאומץ מול הוריו הביולוגיים תוך הדגשה באופן מפורש של כמה אלמנטים של הורות טבעית שנשמרו גם מבחינה מעשית בנושאי צמצום תוצאות האימוץ, קיים איסור חוקי על נישואי גילוי עריות בין אחים טבעיים שנותקו על ידי האימוץ, קיימת זכות ירושה חד צדדית בין המאומץ לבין קרוביו הטבעיים.
חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981
תוצאות האימוץ
16. האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
בסעיף 16 בחוק האימוץ בישראל יש שלושה תתי סעיפים בילט-אין (1-3) המצמצמים מראש את תוצאות האימוץ והחשוב בהם הוא סעיף מס. 3 הקובע שמאומץ יורש את הוריו הביולוגים - עובדה המוכיחה שהחוק הישראלי לא מנתק את קשר הדם והזיקה בין המאומץ לבין הוריו ומשפחתו הביולוגיים.
זכות מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים:
החוק הישראלי היה אחד החוקים הראשונים בעולם המערבי שהכיר בזכות מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים. הטעם המקורי לכך נעוץ בתפיסת ההלכה היהודית, שאינה מכירה באימוץ מלא ובניתוק הקשר ההורי. בנוסף, ביקש החוק להעניק סמכות לרשם הנישואין לקבל מידע המצוי בפנקס האימוצים לצורך מניעת נישואין של פסולי חיתון. הכרה בסמכותו זו של רשם הנישואין גררה הכרה בזכות המאומץ עצמו.
חוק האימוץ בישראל מדבר על כך שמאומץ רשאי בגיל 18 ואילך לעיין בתיק האימוץ שלו ולקבל מידע אודות משפחתו הביולוגית - דבר המוביל במקרים רבים למפגשים וחידוש הקשר הפיסי בין המאומץ להוריו ומשפחתו הביולוגיים. החוק מכיר בזכותו של מאומץ לברר מי הם הוריו הביולוגיים, לקבל מידע בדבר מוצאו,, נסיבות הולדתו ומסירתו לאימוץ ולהכיר בזכותו החוקית לכבוד, להגשמת האוטונומיה, למידע ואף לשוויון.
פנקס אימוצים
29. כל צו-אימוץ, לרבות צו שסעיף 31 חל עליו, וכל ביטול של צו-אימוץ יירשמו בפנקס שינוהל בידי רשם שימנה לכך שר המשפטים; פרטי הרישום וצורתו ייקבעו בתקנות.
עיון בפנקס
30. (א) פנקס האימוצים לא יהיה פתוח לעיון, ואולם רשאי לעיין בו –
(1) היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו;
(2) רושם נישואין או מי שהוא הסמיך לכך, כשהעיון דרוש למילוי תפקידו הרשמי;
(3) עובד סוציאלי ראשי כאמור בסעיף 36(ב).
(ב) לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ.
(ג) היה האימוץ בין-ארצי, לא יתיר עובד סוציאלי לפי חוק האימוץ עיון בפנקס אלא לאחר התייעצות עם העמותה המוכרת שטיפלה באימוץ.
צווי אימוץ קודמים
31. מי שאומץ לפי צו של בית משפט או בית דין דתי לפני תחילתו של חוק זה, רואים אותו כאילו אומץ לפי חוק זה.
מהות היחסים בין ילד מאומץ להורים מאמצים ומשפחתם על בסיס דיני המשפחה והפעולות המשפטיות בישראל
הקדמה
בחוות דעת זו נדון בעיקר בגורמים אשר השפיעו על תוכנו ותכולתו של סעיף 16 לחוק האימוץ במיוחד בסוגיה של היחס המשפטי בין הילד המאומץ לבין ההורים המאמצים ומשפחתם ובהבנתם של חוקים ותקנות אחרות במשפט הישראלי הקשורים לסוגייה זו.
כללי
סעיף 16 לחוק האימוץ 1981 ביחד עם צו האימוץ הם אלו הקובעים את היחס המשפטי בין הילד מאומץ לבין ההורים המאמצים.
בעוד סעיף 16 קובע את המסגרת הכללית של יחסים אלו ואינו משתנה בין מקרה למקרה, צו האימוץ קובע האם תוצאות האימוץ יצומצמו בין הילד המאומץ לבין ההורים המאמצים בעיקר בנושא שמירת קשר עם המשפחה הביולוגית של הילד המאומץ.
סעיף 16 לחוק הוא הבסיס להבנת היחס המשפטי והוא החוק העיקרי הקובע יחס זה והוגדר באופן הקיים עד היום בחוק האימוץ 1981. הסעיף מגדיר את מהות היחסים המשפטיים והוא מבוסס ומושפע ממגוון של חוקים ותקנות , מהמשפט העברי וההלכה, מהמשפט המנדטורי וכן מההיסטוריה והתמורות של המשפט בישראל.
תוצאות האימוץ
16. האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
תוכן ומהות סעיף 16 הושפעו בעיקר מהמשפט העברי וההלכה
בראשית ימיה של המדינת ישראל, אימץ המשפט הישראלי את דיני אימוץ ילדים כחלק מהמורשת המנדטורית. זאת, מכוח סימן 51 לדבר המלך שכלל את האימוץ בין ענייני "המעמד האישי" שמסורים לסמכות בתי הדין הדתיים. לצד זאת, נכלל ילד מאומץ בהגדרת "ילד" – הן מכוח חקיקה מפורשת, הן מכוח פרשנות של בתי המשפט - במספר חוקים נוספים, כגון: פקודת הנזיקין, הדין הפלילי, חוקי אזרחות וחוקי מרשם האוכלוסין.
בשנת תש"י-1950 ניסח משרד המשפטים הצעת חוק ראשונה בעניין אימוץ ילדים, שביקשה להעביר את הסמכות בסוגיה זו לבתי המשפט האזרחיים. לנוכח מחלוקות רבות בעניין תוכן החוק, נתקבל בכנסת חוק אימוץ ילדים רק כעבור כעשר(!) שנים, בשנת תש"ך-1960. חוק זה ניסה למצוא איזון מסוים בין העמדות השונות. החוק קובע שהאימוץ לא רק יוצר זכויות בין המאומץ להוריו המאמצים אלא גם מנתק את זיקתו להוריו הטבעיים, אך בד בבד מאפשר לבית המשפט לצמצם בצו האימוץ את תוצאות יצירת הקשר וניתוקו ומוסיף קביעה מפורשת שלפיה האימוץ לא יפגע בדיני איסור והיתר לעניין נישואין וגירושין.
בשנת תשמ"א-1981, נחקק מחדש חוק אימוץ ילדים שבו יושמו כמה מן הלקחים שהופקו במהלך השנים בסוגיה סבוכה זו. בין השאר נקבעה בו הוראה ייחודית למשפט הישראלי, לפיה אין אימוץ אלא אם כן המאומץ הוא בן דתו של המאמץ, וזאת כדי למנוע ניגוד בין עולמו של הילד, טובתו ושלומו, לבין אורח חייהם של הוריו המאמצים, והוסיף קביעה מפורשת לפיה האימוץ לא יגרע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
ביני לביני ביקשה גם הרבנות הראשית לישראל להתקין תקנות בעניין זה כדי לאפשר לבתי הדין להוציא תעודות אימוץ. ואף כאן דוק ותמצא: תעודת אימוץ ולא צו אימוץ, לפי שבמשפט העברי, שבתי הדין נוהגים על פיו, מעשה בית הדין אינו יוצר את האימוץ אלא רק מכריז שילד פלוני גדל אצל הוריו המאמצים, ומתוך מציאות זו ייתכן שייווצרו ביניהם חיובים הדדיים. ואילו צו האימוץ בבית המשפט האזרחי, יוצר את האימוץ, "בורא עולמות ומחריב עולמות, יוצר חיובים הדדיים בין המאמץ למאומץ ומבטל חיובים שבין המאומץ להוריו הטבעיים".
ככלל, בנושאי דיני משפחה ואימוץ, נקודת המוצא המשפטית היא שמקום הגידול הטבעי של ילד הוא בבית הוריו הביולוגיים. כך, בפסיקה הישראלית נקבע כי "בעיני המשפט, התא הבסיסי הוא המשפחה הטבעית: הילד 'שייך' להוריו-מולידיו, כשם שההורים 'שייכים' לילדיהם יוצאי חלציהם". יתרה מכך, לפי הפסיקה, שייכות זו אינה "שייכות במובן של בעלות בנכס", אלא זוהי "שייכות במובן של קשר טבעי שמושגי הבעלות המשפטיים המקובלים המה, מצד אחד, חיוורים ודלים, ומצד שני, פוגעים ברגשותינו מבחינת תיאור מצב הדברים" (ע"א 488/77).
תנאי כשירות לאימוץ
העיקרון החולש על מתן צו אימוץ, הקובע את הקשר המשפטי שבין הילד למי שנבחרו להיות
הוריו מאמציו, הוא עקרון טובת הילד, כפי שנקבע בסעיף 1ב לחוק האימוץ ובסעיפים
3 ו - 21 לאמנה לזכויות הילד. ואולם, ליישומו של עקרון זה נקבעו בחוק הקיים מספר כללים, שבהם תנאי כשירות לאימוץ המהווים תנאי סף לבחירת מאמצים לילד מסוים, כאשר הנחת המחוקק היתה כי טובת הילד בהתקיימם.
כך, קובעים סעיפים -3 5 לחוק אימוץ ילדים:
אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד;
אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ."
טובת הילד אל מול הזכות להורות
הנוגע להתאמת מאמץ לילד הינה טובת הילד. אך קיימת למאמצים גם "זכות להורות" והאם זכות כזו – אם קיימת, מעמידה להם זכות לאמץ ילד, פורס בית המשפט העליון את עניינה של הזכות להורות כנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
שבכל אימוץ נמצא מה שמכונה "משולש האימוץ" – הילד, הוריו הביולוגים והוריו המאמצים. לכל אחד מאלה זכויות ואינטרסים משמעותיים ורגישים במיוחד, ועקרון טובת הילד הוא שקובע את העדיפות לאינטרסים ולזכויות של הילד על פני אלה של האחרים, עם כל חשיבותם.
מה גרם בסעיף 16 לא להכליל את המשפחה של ההורים המאמצים.
ההשקפה שמאמץ המחוקק היא שהאימוץ אינו מוחק קשרי דם ואיננו יוצר קרבה משפחתית מלאה ולכן הניסוח של סעיף 16 מדבר על חובות וזכויות, אך אינו מדבר על דין מאומץ כדין ילד טבעי.
האימוץ בחוק נחשב לחלק מענייני המעמד האישי והדין האישי ממשיך לשלוט במוסד האימוץ מטבעו, ההשקפה של הדין היהודי שאמנם משבחת את האימוץ, היא ההקפה שאין למחוק קשרי דם. וזה השפיע על העיצוב של הצד החילוני של האימוץ שבא לידי ביטוי בתוכן של סעיף 16.
המחוקק שאל עצמו מספר שאלות בטרם קבע את התוכן של סעיף 16: האם כל הצרכים של 'משולש האימוץ' מביאים אותנו למסקנה חד משמעית האומרת שדין הילד המאומץ כדין הילד הטבעי? האם הצורך של הילד שיהיה לו בית הורים מחייב שמשפטית הקשר שלו עם המאמצים יחקה חיקוי גמור את הקשר הטבעי? האם הצורך של אנשים לגדל ילד אמור כי הילד שלהם בכל דבר? האם השחרור של הילד מהוריו הטבעיים היא גמור לכל דבר? והאם נוצרת זיקה משפטית שוות ערך המשלבת את הילד במשפחה החדשה כאילו היה ילדם הטבעי ומצד שני האם מתנתקת ללא שיעור זיקתו של הילד להוריו הביולוגיים?
והמחוקק השיב על שאלות אלו בדרך של ניסוח המשלב את העמדות השונות בדרך של 'אפקט כפול' של מוסד האימוץ ואיון הקרבה הטבעית ויצירת קשר משפטי חדש בין הילד לבין ההורים מאמצים באופן שברור כי העובדות הגנטיות אינן נעלמות כתוצאה מהאימוץ.
קשר משפטי בין מאומץ לקרוביו של המאמץ (הסבר מתוך ספרה של נילי מימון)
מעיון בחוק האימוץ עולה כי המחוקק התכון ליצור קשר משפטי בין ילד להורו המאמץ, ואולם לא הרחיב א הקשר המשפטי בין המאומץ לקרוביו של מאמצו.
סעיף 16 לחוק קובע במפורש, כי תוצאות האימוץ חלות על המאומץ ומאמצו. סעיף 35 הנידון קובע, כי חיקוק או מסמך, שבו מדובר בילדו של אדם - ילד מאומץ במשמע, ובמסמך שבו מדובר בהורו של אדם - הורה מאמץ במשמע, היינו, ההשלכה היא לילדו של אדם, לא נאמר "ילד" סתם.
מכאן ניתן לטעון שהנפקות היא ליחסים שבין הילד לאותו אדם שהילד הוא ילדו באמצעות אימוץ, היינו מאמצו, ולא בין הילד לאדם אחר שאין הוא ילדו, כמו קרובו של המאומץ. ורק כשרצה המחוקק ליצור קשר משפטי בין מאומץ לקרובו של המאמץ עשה כך במפורש, כמו בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, שם ציין מפורשות את בני המשפחה של המאמץ ושל המאומץ ולא הסתפק בהגדרה כללית של "ילד" ככול ילד מאומץ.
לכן כאשר מצוין "קרוב" בחוקים שונים יתכן הטענה, כי אין "קרוב" כולל קרוב של המאמץ.
יש חוקים אשר התיחסו במפורש למאמץ ואשר ללוא זאת ספק אם היה המאמץ נכללם בהם.
חוק עבודת נשים 1954.
סעיף 16 לחוק האימוץ לא קובע כמו בחוקי אימוץ במדינות אחרות כי דין ילד מאומץ כדין ילדו של המאמץ לכל דבר ועניין, אלא קבע, כי רק החובות והזכויות שבין הורים לילדיהם ייוצרו בין המאמץ למאומץ, וכי מוקנות למאמץ ביחס למאומץ הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם.
לפיכך סעיף 16 בחוק האימוץ תיתכן השלכה מעשית. למשל, ייתכן שכאשר מדובר בהורה ובילד בדיני עונשין, לא יחשב ההורה המאמץ כהורו של המאומץ, ועל כן לא יחולו סעיפי עונשין מסוימים עליו, שהרי בחוק העונשין לא מדובר ביחס של חובות וזכויות וסמכויות שבין הורה לילדו ולהיפך, אלה בהתנהגות אשר החוק קבע אותה כעברה.
בחוק העונשין, התשל"ו 1977, בסעיפום 362, 363, ו-365 נקבעו עברות של הזנחת ילד או של מסירתו לאחר לגידול. החוק קובע עברות פליליות ואינו דן בזכויות או בחובות של הורה כלפי ילדו, על כך ייתכן, שאם הורה מאמץ התנהג כלפי ילדו המאומץ בדרך שאותה קבע המחוקק כעברה, לא יחולו עברות אלה עליו כהורה, מאחר שכאמור, אין המדובר בחובות וזכויות אשר נוצרו על-ידי צו האימוץ אלה על עברות. חוק האימוץ לא קבע בצורה גורפת כי ההורה המאמץ ייחשב הורה הילד המאומץ לכל עניין ודבר, אם כי בסעיפים 362, ו-363 מורים, כי גם מי שהילד מצוי בהשגחתו עובר עברה. מכאן שהמאמץ, שהתנהג כאמור, עובר עברה ואולם לא כהורה. גם סעיף 365 האוסר על מסירת ילד לאחר מדבר רק על הורה או אפוטרופוס, אם כי גם כאן, ניתן אולי לומר כי המאמץ פועל למעשה כאפוטרופוס (ראה סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962) ועל כן, מכוח היות המאמץ אפוטרופוס בפועל, יחול עליו האיסור הקבוע בסעיף זה - סעיף 365, ושוב לא כהורה.
סעיף נוסף בחוק העונשין, התשל"ז-1977 אשר ספק אם יחול על הורה מאמץ, הינו סעיף 209, האוסר על שידול הורה את ילדו למעשה בלתי מוסרי. גם כאן יכול לחול הסעיף מכוח היות המאומץ נתון לאחריותו של המאמץ.
גם עברה בניגוד לסעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיה מי שגורם במזיד, במעשה אסור או במחדל למותו של אביו, סבו או סבתו ייאשם ברצח - ספק אם תחול עברה זו על המאומץ הגורם למות מאמצו, ונראה שהיא תחול על המאומץ אם גרם למות אביו הטבעי. וכן לא תחול עברה זו על המאומץ שגרם למות הורי מאמצו, שכן סעיף 16 לא מרחיב את תוצאות האימוץ על קרובי המאמץ.
מהות היחסים בין ילד מאומץ להורים מאמצים ומשפחתם על בסיס דיני המשפחה והפעולות המשפטיות בישראל
הקדמה
בחוות דעת זו נדון בעיקר בגורמים אשר השפיעו על תוכנו ותכולתו של סעיף 16 לחוק האימוץ במיוחד בסוגיה של היחס המשפטי בין הילד המאומץ לבין ההורים המאמצים ומשפחתם ובהבנתם של חוקים ותקנות אחרות במשפט הישראלי הקשורים לסוגייה זו.
כללי
סעיף 16 לחוק האימוץ 1981 ביחד עם צו האימוץ הם אלו הקובעים את היחס המשפטי בין הילד מאומץ לבין ההורים המאמצים.
בעוד סעיף 16 קובע את המסגרת הכללית של יחסים אלו ואינו משתנה בין מקרה למקרה, צו האימוץ קובע האם תוצאות האימוץ יצומצמו בין הילד המאומץ לבין ההורים המאמצים בעיקר בנושא שמירת קשר עם המשפחה הביולוגית של הילד המאומץ.
סעיף 16 לחוק הוא הבסיס להבנת היחס המשפטי והוא החוק העיקרי הקובע יחס זה והוגדר באופן הקיים עד היום בחוק האימוץ 1981. הסעיף מגדיר את מהות היחסים המשפטיים והוא מבוסס ומושפע ממגוון של חוקים ותקנות , מהמשפט העברי וההלכה, מהמשפט המנדטורי וכן מההיסטוריה והתמורות של המשפט בישראל.
תוצאות האימוץ
16. האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו;
ואולם –
(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לעניני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
תוכן ומהות סעיף 16 הושפעו בעיקר מהמשפט העברי וההלכה
בראשית ימיה של המדינת ישראל, אימץ המשפט הישראלי את דיני אימוץ ילדים כחלק מהמורשת המנדטורית. זאת, מכוח סימן 51 לדבר המלך שכלל את האימוץ בין ענייני "המעמד האישי" שמסורים לסמכות בתי הדין הדתיים. לצד זאת, נכלל ילד מאומץ בהגדרת "ילד" – הן מכוח חקיקה מפורשת, הן מכוח פרשנות של בתי המשפט - במספר חוקים נוספים, כגון: פקודת הנזיקין, הדין הפלילי, חוקי אזרחות וחוקי מרשם האוכלוסין.
בשנת תש"י-1950 ניסח משרד המשפטים הצעת חוק ראשונה בעניין אימוץ ילדים, שביקשה להעביר את הסמכות בסוגיה זו לבתי המשפט האזרחיים. לנוכח מחלוקות רבות בעניין תוכן החוק, נתקבל בכנסת חוק אימוץ ילדים רק כעבור כעשר(!) שנים, בשנת תש"ך-1960. חוק זה ניסה למצוא איזון מסוים בין העמדות השונות. החוק קובע שהאימוץ לא רק יוצר זכויות בין המאומץ להוריו המאמצים אלא גם מנתק את זיקתו להוריו הטבעיים, אך בד בבד מאפשר לבית המשפט לצמצם בצו האימוץ את תוצאות יצירת הקשר וניתוקו ומוסיף קביעה מפורשת שלפיה האימוץ לא יפגע בדיני איסור והיתר לעניין נישואין וגירושין.
בשנת תשמ"א-1981, נחקק מחדש חוק אימוץ ילדים שבו יושמו כמה מן הלקחים שהופקו במהלך השנים בסוגיה סבוכה זו. בין השאר נקבעה בו הוראה ייחודית למשפט הישראלי, לפיה אין אימוץ אלא אם כן המאומץ הוא בן דתו של המאמץ, וזאת כדי למנוע ניגוד בין עולמו של הילד, טובתו ושלומו, לבין אורח חייהם של הוריו המאמצים, והוסיף קביעה מפורשת לפיה האימוץ לא יגרע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965.
ביני לביני ביקשה גם הרבנות הראשית לישראל להתקין תקנות בעניין זה כדי לאפשר לבתי הדין להוציא תעודות אימוץ. ואף כאן דוק ותמצא: תעודת אימוץ ולא צו אימוץ, לפי שבמשפט העברי, שבתי הדין נוהגים על פיו, מעשה בית הדין אינו יוצר את האימוץ אלא רק מכריז שילד פלוני גדל אצל הוריו המאמצים, ומתוך מציאות זו ייתכן שייווצרו ביניהם חיובים הדדיים. ואילו צו האימוץ בבית המשפט האזרחי, יוצר את האימוץ, "בורא עולמות ומחריב עולמות, יוצר חיובים הדדיים בין המאמץ למאומץ ומבטל חיובים שבין המאומץ להוריו הטבעיים".
ככלל, בנושאי דיני משפחה ואימוץ, נקודת המוצא המשפטית היא שמקום הגידול הטבעי של ילד הוא בבית הוריו הביולוגיים. כך, בפסיקה הישראלית נקבע כי "בעיני המשפט, התא הבסיסי הוא המשפחה הטבעית: הילד 'שייך' להוריו-מולידיו, כשם שההורים 'שייכים' לילדיהם יוצאי חלציהם". יתרה מכך, לפי הפסיקה, שייכות זו אינה "שייכות במובן של בעלות בנכס", אלא זוהי "שייכות במובן של קשר טבעי שמושגי הבעלות המשפטיים המקובלים המה, מצד אחד, חיוורים ודלים, ומצד שני, פוגעים ברגשותינו מבחינת תיאור מצב הדברים" (ע"א 488/77).
תנאי כשירות לאימוץ
העיקרון החולש על מתן צו אימוץ, הקובע את הקשר המשפטי שבין הילד למי שנבחרו להיות
הוריו מאמציו, הוא עקרון טובת הילד, כפי שנקבע בסעיף 1ב לחוק האימוץ ובסעיפים
3 ו - 21 לאמנה לזכויות הילד. ואולם, ליישומו של עקרון זה נקבעו בחוק הקיים מספר כללים, שבהם תנאי כשירות לאימוץ המהווים תנאי סף לבחירת מאמצים לילד מסוים, כאשר הנחת המחוקק היתה כי טובת הילד בהתקיימם.
כך, קובעים סעיפים -3 5 לחוק אימוץ ילדים:
אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד;
אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ."
טובת הילד אל מול הזכות להורות
הנוגע להתאמת מאמץ לילד הינה טובת הילד. אך קיימת למאמצים גם "זכות להורות" והאם זכות כזו – אם קיימת, מעמידה להם זכות לאמץ ילד, פורס בית המשפט העליון את עניינה של הזכות להורות כנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
שבכל אימוץ נמצא מה שמכונה "משולש האימוץ" – הילד, הוריו הביולוגים והוריו המאמצים. לכל אחד מאלה זכויות ואינטרסים משמעותיים ורגישים במיוחד, ועקרון טובת הילד הוא שקובע את העדיפות לאינטרסים ולזכויות של הילד על פני אלה של האחרים, עם כל חשיבותם.
מה גרם בסעיף 16 לא להכליל את המשפחה של ההורים המאמצים.
ההשקפה שמאמץ המחוקק היא שהאימוץ אינו מוחק קשרי דם ואיננו יוצר קרבה משפחתית מלאה ולכן הניסוח של סעיף 16 מדבר על חובות וזכויות, אך אינו מדבר על דין מאומץ כדין ילד טבעי.
האימוץ בחוק נחשב לחלק מענייני המעמד האישי והדין האישי ממשיך לשלוט במוסד האימוץ מטבעו, ההשקפה של הדין היהודי שאמנם משבחת את האימוץ, היא ההקפה שאין למחוק קשרי דם. וזה השפיע על העיצוב של הצד החילוני של האימוץ שבא לידי ביטוי בתוכן של סעיף 16.
המחוקק שאל עצמו מספר שאלות בטרם קבע את התוכן של סעיף 16: האם כל הצרכים של 'משולש האימוץ' מביאים אותנו למסקנה חד משמעית האומרת שדין הילד המאומץ כדין הילד הטבעי? האם הצורך של הילד שיהיה לו בית הורים מחייב שמשפטית הקשר שלו עם המאמצים יחקה חיקוי גמור את הקשר הטבעי? האם הצורך של אנשים לגדל ילד אמור כי הילד שלהם בכל דבר? האם השחרור של הילד מהוריו הטבעיים היא גמור לכל דבר? והאם נוצרת זיקה משפטית שוות ערך המשלבת את הילד במשפחה החדשה כאילו היה ילדם הטבעי ומצד שני האם מתנתקת ללא שיעור זיקתו של הילד להוריו הביולוגיים?
והמחוקק השיב על שאלות אלו בדרך של ניסוח המשלב את העמדות השונות בדרך של 'אפקט כפול' של מוסד האימוץ ואיון הקרבה הטבעית ויצירת קשר משפטי חדש בין הילד לבין ההורים מאמצים באופן שברור כי העובדות הגנטיות אינן נעלמות כתוצאה מהאימוץ.
קשר משפטי בין מאומץ לקרוביו של המאמץ (הסבר מתוך ספרה של נילי מימון)
מעיון בחוק האימוץ עולה כי המחוקק התכון ליצור קשר משפטי בין ילד להורו המאמץ, ואולם לא הרחיב א הקשר המשפטי בין המאומץ לקרוביו של מאמצו.
סעיף 16 לחוק קובע במפורש, כי תוצאות האימוץ חלות על המאומץ ומאמצו. סעיף 35 הנידון קובע, כי חיקוק או מסמך, שבו מדובר בילדו של אדם - ילד מאומץ במשמע, ובמסמך שבו מדובר בהורו של אדם - הורה מאמץ במשמע, היינו, ההשלכה היא לילדו של אדם, לא נאמר "ילד" סתם.
מכאן ניתן לטעון שהנפקות היא ליחסים שבין הילד לאותו אדם שהילד הוא ילדו באמצעות אימוץ, היינו מאמצו, ולא בין הילד לאדם אחר שאין הוא ילדו, כמו קרובו של המאומץ. ורק כשרצה המחוקק ליצור קשר משפטי בין מאומץ לקרובו של המאמץ עשה כך במפורש, כמו בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, שם ציין מפורשות את בני המשפחה של המאמץ ושל המאומץ ולא הסתפק בהגדרה כללית של "ילד" ככול ילד מאומץ.
לכן כאשר מצוין "קרוב" בחוקים שונים יתכן הטענה, כי אין "קרוב" כולל קרוב של המאמץ.
יש חוקים אשר התיחסו במפורש למאמץ ואשר ללוא זאת ספק אם היה המאמץ נכללם בהם.
חוק עבודת נשים 1954.
סעיף 16 לחוק האימוץ לא קובע כמו בחוקי אימוץ במדינות אחרות כי דין ילד מאומץ כדין ילדו של המאמץ לכל דבר ועניין, אלא קבע, כי רק החובות והזכויות שבין הורים לילדיהם ייוצרו בין המאמץ למאומץ, וכי מוקנות למאמץ ביחס למאומץ הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם.
לפיכך סעיף 16 בחוק האימוץ תיתכן השלכה מעשית. למשל, ייתכן שכאשר מדובר בהורה ובילד בדיני עונשין, לא יחשב ההורה המאמץ כהורו של המאומץ, ועל כן לא יחולו סעיפי עונשין מסוימים עליו, שהרי בחוק העונשין לא מדובר ביחס של חובות וזכויות וסמכויות שבין הורה לילדו ולהיפך, אלה בהתנהגות אשר החוק קבע אותה כעברה.
בחוק העונשין, התשל"ו 1977, בסעיפום 362, 363, ו-365 נקבעו עברות של הזנחת ילד או של מסירתו לאחר לגידול. החוק קובע עברות פליליות ואינו דן בזכויות או בחובות של הורה כלפי ילדו, על כך ייתכן, שאם הורה מאמץ התנהג כלפי ילדו המאומץ בדרך שאותה קבע המחוקק כעברה, לא יחולו עברות אלה עליו כהורה, מאחר שכאמור, אין המדובר בחובות וזכויות אשר נוצרו על-ידי צו האימוץ אלה על עברות. חוק האימוץ לא קבע בצורה גורפת כי ההורה המאמץ ייחשב הורה הילד המאומץ לכל עניין ודבר, אם כי בסעיפים 362, ו-363 מורים, כי גם מי שהילד מצוי בהשגחתו עובר עברה. מכאן שהמאמץ, שהתנהג כאמור, עובר עברה ואולם לא כהורה. גם סעיף 365 האוסר על מסירת ילד לאחר מדבר רק על הורה או אפוטרופוס, אם כי גם כאן, ניתן אולי לומר כי המאמץ פועל למעשה כאפוטרופוס (ראה סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962) ועל כן, מכוח היות המאמץ אפוטרופוס בפועל, יחול עליו האיסור הקבוע בסעיף זה - סעיף 365, ושוב לא כהורה.
סעיף נוסף בחוק העונשין, התשל"ז-1977 אשר ספק אם יחול על הורה מאמץ, הינו סעיף 209, האוסר על שידול הורה את ילדו למעשה בלתי מוסרי. גם כאן יכול לחול הסעיף מכוח היות המאומץ נתון לאחריותו של המאמץ.
גם עברה בניגוד לסעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיה מי שגורם במזיד, במעשה אסור או במחדל למותו של אביו, סבו או סבתו ייאשם ברצח - ספק אם תחול עברה זו על המאומץ הגורם למות מאמצו, ונראה שהיא תחול על המאומץ אם גרם למות אביו הטבעי. וכן לא תחול עברה זו על המאומץ שגרם למות הורי מאמצו, שכן סעיף 16 לא מרחיב את תוצאות האימוץ על קרובי המאמץ.