החופש הגדול מוצא אותי מבלה שוב ושוב בסינמה סיטי ורואה עם בני הקטן יואב את כל סרטי הילדים האפשריים, עם או בלי תרגום או דיבוב לעברית. שי נסע עם חברים לאילת, החום והמדוזות בים מעמידים בפני ובפני יואב הקטן רק אפשרות אחת והיא בילוי משותף מול המסך הרחב, בצפייה בעוד סרט הרפתקאות חדש, או בסרט מצויר של וולט דיסני המשודרג ל-3D . אחורה בזמן, היום לפני 35 שנים אני ורמי קרן יושבים על שפת המדרכה ברחוב בר כוכבא, בשכונה הקטנה שלנו בבאר שבע. יושבים ומחכים. מסתכלים מדי פעם לכיוון הצומת בתקווה לראות את הקורטינה החדשה והלבנה של אלי, אביו של רמי שאמור להגיע 'בכל רגע'. אני ורמי מפטפטים בעיקר על הסרטים שראינו ועל הסרט שנראה היום, כי בכל יום שישי אלי לוקח אותנו לסרט 'מתאים לילדים' בקולנוע קרן שנמצא במגרש שבצומת הרחובות השלום והמעפילים בשכונה ג' המתפתחת.
בתור ילד חשבתי שקולנוע קרן , שנחשב במשך שנים לקולנוע הכי נחשב ומפואר בבאר שבע, שייך לאלי, אבא של רמי קרן. תמיד כשנכנסנו לאולם אמרתי לסדרן הזקן שהוביל אותנו למקומות שלנו 'אתה רואה, זה המנהל של הקולנוע' ומצביע בגאווה על אלי. הבילוי שהפך בהדרגה למסורת הפך את אלי בהדרגה מהאבא של רמי לאבא גזעי, במיוחד לאור העובדה שהוא התלהב לא פחות מאיתנו מהסצנות המפחידות בסרטי 'זורו' אותם הוא חיבב במיוחד. בהפסקה היינו מקבלים מאלי כמה פרוטות ורצים למזנון לקנות 'טמפו אורנז' ו-'ופלה טעמי'. במידה ואילן, אחיו הקטן של רמי היה מצטרף אלינו הוא היה מקבל סוכריה על מקל בצבע אדום ובצורת תרנגול (עם מקל דק מעץ שהיינו שומרים ועושים מהם 'דוקים').
"מתי הסרט יתחיל?" שואל יואב בקוצר רוח בתקווה שמחוגי השעון יתקדמו קצת יותר מהר והאור באולם יכבה. עוד חמש דקות אני מודיע לו בשעה שאנחנו יושבים בכורסאות המפנקות של אולם 12 ומחכים שהפרסומות יתחילו. אני מלטף את הראש הבלונדיני של יואב, מתגעגע לשי ושוקע שוב בזכרונות ילדות. ובזיכרוני אני יושב על כסא העץ בקולנוע קרן הישן ומקשיב לאלי שמתרגם לנו את הכתוביות ומספר על החללית אפולו 13 שלא הצליחה לסיים את משימתה ועל המלחמה הקרה ומטוס ה-U2 שמופל על ידי הסובייטים ועל השיפוצים שהצרפתים עושים במגדל האייפל. ושנגמר יומן החדשות של 'אולפני כרמל' אלי משתתק ושלושתינו נמצאים במתח האם הסרט יתחיל מיד או שתהיה הפסקה קצרה כדי שיוסי המקרין הותיק יחליף את גלגלי הפילם על גבי מכונת ההקרנה הענקית.
בהפסקה יואב מבקש לקנות לו פופקורן קטן וגם מיץ תפוחים בלי צבעי מאכל. אנחנו חוזרים לאולם בריצה ומתישבים בדיוק כשהסרט מתחדש . ושוב בחשיכה אני ניזכר בסדרן הזקן של קולנוע קרן שתמיד ידע לפתוח לרווחה את דלתות האולם החשוך שניה לפני שהסרט נגמר ונתן לקרני השמש החמות והמסנוורות לגזול מאיתנו את אקט הסיום של הסרט. אז היה הסדרן הזקן מזרז את כל הצופים לצאת בחיפזון מהאולם וצועק למקרין שכבר התחיל לגלגל את הסרט לאחור 'יוסי תדליק את האור'... אהבתי להתחבא לסדרן הזקן בין הכיסאות וברגע האחרון לפני שהוא מגלה אותי, לקפוץ על הכסא, לרוץ החוצה ולהצטרף לאלי ורמי שהיו בדרכם לפסז' רסקו לאכול שווארמה בפיתה אצל מירו וניסו. אחרי השווארמה חזרנו לקורטינה הלבנה של אלי ונסענו הביתה לא לפני שעצרנו ברחוב הפלמ"ח לזלול שני כדורי גלידה (כל אחד) במוסד המכובד 'גלידת באר שבע' שכבר אז היתה מפורסמת והיתה מקום עליה לרגל לכל חובבי דברי המתיקה בבאר שבע... ומחוצה לה.
כשהגענו הביתה, אלי ורמי מיהרו להכנס לביתם ולהספיק לשנת הצהריים ואני שהייתי ערני ומשולהב מהסרט, עליתי על הגג שלנו, נכנסתי 'למערה' שבניתי שם ונלחמתי בדמיוני באוייבים הרבים ש'זורו' נלחם בהם בסרט ועכשיו הגיע תורי. כך שכבתי על המזרן, עמוק בתוך המערה, נלחם בגבורה בכל אותם טיפוסים קשוחים וממאיימים עד שאבא יוסי, ממש לפני שניצחתי את כולם, הפסיק את המלחמה הדמיונית וקרא לי בעומדו בפטיו " רוני בוא הולכים לבית כנסת". יותר משאהבתי ללכת עם אלי ורמי קרן לסרטים, אהבתי ללכת עם אבא יוסי לבית כנסת, במיוחד בימי שישי לתפילת מנחה וערבית. גם בבית הכנסת בעודי צמוד לאבא יוסי שהתפלל ברצינות, המשכתי לדמיין את החוויות מהסרט אלה שהפעם לא אני נלחמתי באויבים המרים אלא אלוהים שנמצא מאחורי הפרוכת הלבנה של ארון הקודש בבית הכנסת העגול בשכונה ה'. הסרט הסתיים, האור בעולם נדלק ויואב מעיר אותי. אנו יוצאים מהאולם באטיות בדרכנו 'לטל בייגל' לזלול בייגלה עם שומשום ונקניק הודו בדבש. בדרך אני חושב שזה מאוד נחמד לראות שני סרטים בכרטיס אחד.
 |
| ושוב בחשיכה אני ניזכר בסדרן הזקן של קולנוע קרן שתמיד ידע לפתוח לרווחה את דלתות האולם החשוך שניה לפני שהסרט נגמר |
בתור ילד חשבתי שקולנוע קרן , שנחשב במשך שנים לקולנוע הכי נחשב ומפואר בבאר שבע, שייך לאלי, אבא של רמי קרן. תמיד כשנכנסנו לאולם אמרתי לסדרן הזקן שהוביל אותנו למקומות שלנו 'אתה רואה, זה המנהל של הקולנוע' ומצביע בגאווה על אלי. הבילוי שהפך בהדרגה למסורת הפך את אלי בהדרגה מהאבא של רמי לאבא גזעי, במיוחד לאור העובדה שהוא התלהב לא פחות מאיתנו מהסצנות המפחידות בסרטי 'זורו' אותם הוא חיבב במיוחד. בהפסקה היינו מקבלים מאלי כמה פרוטות ורצים למזנון לקנות 'טמפו אורנז' ו-'ופלה טעמי'. במידה ואילן, אחיו הקטן של רמי היה מצטרף אלינו הוא היה מקבל סוכריה על מקל בצבע אדום ובצורת תרנגול (עם מקל דק מעץ שהיינו שומרים ועושים מהם 'דוקים').
"מתי הסרט יתחיל?" שואל יואב בקוצר רוח בתקווה שמחוגי השעון יתקדמו קצת יותר מהר והאור באולם יכבה. עוד חמש דקות אני מודיע לו בשעה שאנחנו יושבים בכורסאות המפנקות של אולם 12 ומחכים שהפרסומות יתחילו. אני מלטף את הראש הבלונדיני של יואב, מתגעגע לשי ושוקע שוב בזכרונות ילדות. ובזיכרוני אני יושב על כסא העץ בקולנוע קרן הישן ומקשיב לאלי שמתרגם לנו את הכתוביות ומספר על החללית אפולו 13 שלא הצליחה לסיים את משימתה ועל המלחמה הקרה ומטוס ה-U2 שמופל על ידי הסובייטים ועל השיפוצים שהצרפתים עושים במגדל האייפל. ושנגמר יומן החדשות של 'אולפני כרמל' אלי משתתק ושלושתינו נמצאים במתח האם הסרט יתחיל מיד או שתהיה הפסקה קצרה כדי שיוסי המקרין הותיק יחליף את גלגלי הפילם על גבי מכונת ההקרנה הענקית.
בהפסקה יואב מבקש לקנות לו פופקורן קטן וגם מיץ תפוחים בלי צבעי מאכל. אנחנו חוזרים לאולם בריצה ומתישבים בדיוק כשהסרט מתחדש . ושוב בחשיכה אני ניזכר בסדרן הזקן של קולנוע קרן שתמיד ידע לפתוח לרווחה את דלתות האולם החשוך שניה לפני שהסרט נגמר ונתן לקרני השמש החמות והמסנוורות לגזול מאיתנו את אקט הסיום של הסרט. אז היה הסדרן הזקן מזרז את כל הצופים לצאת בחיפזון מהאולם וצועק למקרין שכבר התחיל לגלגל את הסרט לאחור 'יוסי תדליק את האור'... אהבתי להתחבא לסדרן הזקן בין הכיסאות וברגע האחרון לפני שהוא מגלה אותי, לקפוץ על הכסא, לרוץ החוצה ולהצטרף לאלי ורמי שהיו בדרכם לפסז' רסקו לאכול שווארמה בפיתה אצל מירו וניסו. אחרי השווארמה חזרנו לקורטינה הלבנה של אלי ונסענו הביתה לא לפני שעצרנו ברחוב הפלמ"ח לזלול שני כדורי גלידה (כל אחד) במוסד המכובד 'גלידת באר שבע' שכבר אז היתה מפורסמת והיתה מקום עליה לרגל לכל חובבי דברי המתיקה בבאר שבע... ומחוצה לה.
כשהגענו הביתה, אלי ורמי מיהרו להכנס לביתם ולהספיק לשנת הצהריים ואני שהייתי ערני ומשולהב מהסרט, עליתי על הגג שלנו, נכנסתי 'למערה' שבניתי שם ונלחמתי בדמיוני באוייבים הרבים ש'זורו' נלחם בהם בסרט ועכשיו הגיע תורי. כך שכבתי על המזרן, עמוק בתוך המערה, נלחם בגבורה בכל אותם טיפוסים קשוחים וממאיימים עד שאבא יוסי, ממש לפני שניצחתי את כולם, הפסיק את המלחמה הדמיונית וקרא לי בעומדו בפטיו " רוני בוא הולכים לבית כנסת". יותר משאהבתי ללכת עם אלי ורמי קרן לסרטים, אהבתי ללכת עם אבא יוסי לבית כנסת, במיוחד בימי שישי לתפילת מנחה וערבית. גם בבית הכנסת בעודי צמוד לאבא יוסי שהתפלל ברצינות, המשכתי לדמיין את החוויות מהסרט אלה שהפעם לא אני נלחמתי באויבים המרים אלא אלוהים שנמצא מאחורי הפרוכת הלבנה של ארון הקודש בבית הכנסת העגול בשכונה ה'. הסרט הסתיים, האור בעולם נדלק ויואב מעיר אותי. אנו יוצאים מהאולם באטיות בדרכנו 'לטל בייגל' לזלול בייגלה עם שומשום ונקניק הודו בדבש. בדרך אני חושב שזה מאוד נחמד לראות שני סרטים בכרטיס אחד.