מה היה בו, בשיכון הארבעים בבאר שבע, שהפך אותו למקום שאין דומה לו בישראל? בתי הבטון של יסקי ואלכסנדרוני, שנבנו למהנדסי הכור בדימונה, הפכו לסיפור הצלחה אדריכלי וחברתי. זו הייתה שכונת חיים אמיתית: והיא, על רחובותיה, על בתיה, על הטבע הסובב אותה, הייתה כל עולמי. כשאני חושבת על המושג בית, אני מודעת עתה לכך שאני כוללת בו לא רק את קירות ביתי אלא גם את מרחבי השכונה. הרחבה ליד המכולת - הסלון; גן השעשועים - חדר המשחקים; הרחובות – מסדרונות; והוואדי והמדבר - החצר האחורית. ובתי הילדים האחרים: חדרים, חדרים של ביתי העצום.
השכונה שגדלתי בה התחילה בארבעים בתים חדשים בשולי העיר באר שבע, כמעט באמצע המדבר. הם נבנו בסוף שנות ה-50 בשביל מדענים הצרפתים שהגיעו לעזור בבניית הכור בדימונה. דאגו להם כנראה, כי המעבר מפאריז או מניס ישירות לנגב עלול להיות טראומטי. הביאו ארכיטקט, אברהם יסקי (יחד עם אמנון אלכסנדרוני), שהקדיש מחשבה בתכנון בתים זהים, קטנים, אשר יאפשרו חיים קרירים במדבר. בנייה פשוטה: פטיו קטן בחלק מהבתים, חלונות צרים, ארוכים וגבוהים בחדרי השינה, גגות שטוחים, גינות קטנות, רחובות רחבים. 40 בתים כאמור, והשכונה קיבלה מהם את שמה: שיכון הארבעים (אך לשכונה שמות נוספים –"וילות רסקו" או "נוה עופר", לזכר בן השכונה עופר צידון, שנהרג במלחמת יום הכיפורים).
אחרי שהצרפתים עזבו, קנו את הבתים אנשי מינהלה, צבא, מדע ותרבות של העיר באר שבע. השכונה הורחבה, נוספו עוד רחובות, בכולם אותם בתים, בשינויים מינוריים. גבולותיה ברורים: כאן היא מתחילה, כאן היא נגמרת. בצידה האחד ואדי המוביל אל עומק המדבר בואך חצרים, בצידה האחר מעברת דרום, ובצד - מרכז קליטה גדול (שאותו תיכננו יסקי ואלכסנדרוני קצת קודם). הרבה ילדים החלו למלא את השכונה, שגרו בה ראש העיר נאווי, והגזבר הכט, ומנכ"ל הכור סרוסי, ואלוף פיקוד הדרום שרון, ומפקד בית הספר לטיסה טרנר, אבל גם ד"ר טיברין הרופאה ופליישר הרוקח (הכפיל המקסים של גוטמן מ"דלת הקסמים"), וד"ר יגיל שמגדל גמלים, ומנהלת היסודי ובעלת חנות הפרחים ובעל חנות כלי הכתיבה ומוכרת הספרים ומנהל הבנק ואחות בית ספר, הספרנית, המזכירה, המורה לחלילית ומנהלת התיכון. בכל העיר, בכל מקום היה מישהו מהמשפחה הגדולה הזו שחייך אליך.
קישור לכתבה במלואה
קישור לכתבה במלואה